החתונה במנהגי העדות

שמחת החתונה במסורת עדות ישראל נפתחת עוד קודם ליום הנישואין בטקסים המתקיימים שבוע לפני החתונה או בפרק הזמן שבין ההתקשרות הראשונה (האירוסין של ימינו) ובין יום החתונה. טקסים אלו כוללים בין השאר את טקס החינה, הכנת החתן והכלה ליום הכלולות וכן חילופי מתנות בין החתן לכלה ובין משפחותיהם.
טקס החינה מתקיים בערב, באחד מימי השבוע שלפני החתונה, או בלילה שלפני יום החתונה.¹ טקס זה נפוץ כמעט בכל קהילות היהודים בארצות האסלאם וכן בקהילות של היהודים הספרדים באימפריה העות'מאנית כמו גם בהודו ובגרוזיה, ובשינויים מסוימים – גם באתיופיה.²
במרכז הטקס – קישוט ידי הכלה והחתן וצביעתן בחינה,³ כסגולה לשמירה על בני הזוג לקראת השינוי הגדול העומד לחול בחייהם.
בדרך כלל נערך הטקס בבית הכלה, בליווי כיבוד ודברי מתיקה, שירה, נגינה והענקת מתנות. כיום משפחות רבות מקיימות את הטקס באולם אירועים. במקצת הקהילות נערך הטקס בנפרד לכלה – ובנפרד לחתן. במהלך הטקס – בעבר וגם בימינו – לובשים החתן והכלה בגדים מסורתיים: הכלה מתקשטת בכַּפְתָן מהודר ובתכשיטים, והחתן – בגלבייה⁴ מפוארת ובתרבוש. בקהילות מרוקו נוהגת הכלה להחליף במהלך הערב את הכפתן שלבשה בתחילת הערב בכפתן מהודר יותר.
הכנת החתן והכלה ליום הנישואין: ברוב הקהילות, ההכנות של בני הזוג ליום חתונתם כללו תספורת ותגלחת, רחצה וטבילה, נטילת ציפורניים, מריטת שיער לכלה (כגון: מריטת גבות ושיער מיותר על הפנים), איפור בִּישׂוּם והלבשה.
את טקסי ההכנה של החתן והכלה ליוו בני משפחה וקרובים בשירה ובנגינה, לפי מנהגי העדות. לרוב, גם בימינו מקדישים בני הזוג זמן ומחשבה רבים להופעתם החיצונית ביום החתונה.
הכלה לובשות בדרך כלל שמלה לבנה – סמל לטוהר, לעתים מעוצבת לפי צו האופנה,⁵ ורבות מן הכלות מסתייעות באנשי מקצוע, ובהם סַפָּרִים ומאפרים מיוחדים. לעתים הופכת הכנות אלו לחוויה משותפת לכלה ולבנות משפחתה או לכלה ולחברותיה.
בעבר רווחו במקצת עדות ישראל מלבושים אתניים מיוחדים לחתן ולכלה, כגון "השמלה הגדולה" בקהילת יהודי מרוקו: שמלת קטיפה הדורה שנרקמה בחוטי כסף וזהב, או ה"תִּשְבּוּךּ לוּלוּ" בקהילת צנעא שבתימן: עטרה של פנינים עשויה כמשולש גבוה שחבשה הכלה למצחה. משני צדי העטרה השתלשלו מחרוזות, שנראו כעגילים ארוכים.
חילופי מתנות: מנהג יהודי קדום הוא חילופי מתנות: "סִבְלוֹנוֹת"⁶ שנותנים זה לזה החתן והכלה ומשפחותיהם בתקופה שבין תחילת ההתקשרות (האירוסין) לבין יום החתונה. מקצת המתנות נשתמרו עד ימינו, ובהן: סידורי תפילה בכריכה מפוארת, שנהגו חתנים לשלוח לכלותיהם בקהילות היהודים בגרמניה בעת החדשה; תיקים לתפילין ולטלית עשויים קטיפה ממזרח אירופה – מתנת הכלה ומעשה ידיה, עם רקמה של מוטיבים יהודיים, אריות או צבאים, ובאמצע – מגן דויד, ובתוכו ראשי התיבות של שם החתן.
קופסאות כסף מעוטרות בסצנות מן המקרא או במנהגים יהודיים – מתנת משפחת החתן לכלה בקהילות איטליה. קופסאות אלו שימשו לאחסון לבני הכלה או לשמירת מפתחות הבית.
מאיטליה נשתמרו גם אבנט (חגורה) לספר התורה ומפה לכיסוי הבימה – מתנת הכלה לבית הכנסת שבו התפלל החתן, ועליהם רקמה את שמה, את שם חתנה ואת תאריך החתונה. בקרב קהילות ספרד ויהודי ארצות האסלאם נחשבה קבלת המתנות כקידושין, וביטול הקשר בין בני הזוג היה כרוך בגט מיוחד (גט ארוסה). המתנות לכלה – תכשיטים (במשפחות אמידות), תמרוקים, בשמים וכדומה. בקהילות מרוקו הספרדית נהגו הורי הכלה לתת לחתן טבעת זהב (עם חריתה של ציפור או נחש).
גם בימינו קיים המנהג של חילופי מתנות: לרגל האירוסין מעניקים החתן והוריו לכלה תכשיט – טבעת אירוסין או שעון יד, וגם הכלה והוריה נוהגים לתת מתנה לחתן, כגון שעון יד. בחלק מהמשפחות המסורתיות והדתיות מקבל החתן מהורי כלתו טלית⁷ וגם ש"ס של התלמוד הבבלי (ומכאן – הביטוי: ש"ס חתנים), והכלה מקבלת מהורי החתן פמוטים לשבת.