הפטרה

המילה "הפטרה" מקורה בלשון חז"ל, בתקופת המשנה והתלמוד, ופירושה: דברי סיום, המשלימים ומסיימים את הקריאה בתורה. את ההפטרה קורא לרוב המפטיר.
במושג הפטרה מתכוונים לקטע מספרי הנביאים שאותו מקובל לקרא בבית הכנסת בשבת (או בחג) אחרי פרשת השבוע. לכל פרשה בתורה נבחרה הפטרה – קטע מספרי נביאים הקשור על פי רוב לתוכן הפרשה.
לדוגמה: בשבת שבה קוראים בתורה את פרשת נח מספר בראשית – קוראים בהפטרה חלק מפרק נד בספר ישעיהו, שבו נזכרים המבול והברית שכרת ה' עם העולם לאחר המבול: "כִּי מֵי נֹחַ זֹאת לִי אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי מֵעֲבֹר מֵי נֹחַ עוֹד עַל הָאָרֶץ…" (ישעיהו נד 9).
בעוד שהקריאה בתורה (פרשת השבוע) שווה בכל העדות, הרי שבהפטרה יש הבדלים בין העדות – באורך הקטעים שנבחרו, בפסוקי ההתחלה או הסיום של פרק ההפטרה, ולפעמים גם בבחירת הפרקים להפטרה.¹ שלוש המסורות העיקריות בהפטרות הן של אשכנז, עדות המזרח ותימן. אך יש עוד מסורות, ובהן מסורות ההפטרה של יהודי איטליה, בבל וטוניס. ובקרב יהודי יוון קיים גם "נוסח רומניא" (או רומניאה).²
לשבתות ולחגים במהלך השנה יש הפטרות לפרשות השבוע, והפטרות מיוחדות לחגים או לשבתות מיוחדות, לדוגמה – לשבת שאחרי תשעה באב, שבה קוראים את ההפטרה "נַחֲמוּ נַחֲמוּ עַמִּי" (ישעיהו פרק מ) או לשבת שבין ראש השנה ליום הכיפורים, שבה קוראים את ההפטרה "שׁוּבָה יִשְׂרָאֵל" (הושע פרק יד).
כל ההפטרות מבוססות על פרקים מספרי הנביאים, אך לא כל ספרי הנביאים מיוצגים בהפטרות בצורה שווה: ספרי מלכים וספר ישעיהו מובילים מבחינת מספר הפרקים שנבחרו להפטרות. ספרי תרי עשר, ארבעה נביאים – יואל, נחום, צפניה וחגי – לא נכללים בהפטרות בכלל, וספר חבקוק נכלל רק בהפטרות שקוראים בחוץ לארץ (בחג השני של שבועות). אחד מספרי תרי עשר, ספר עובדיה, כולל פרק אחד בלבד, המשמש כהפטרה לפרשת וישלח בספר בראשית (פגישת יעקב ועשיו). ואת ספר יונה – גם הוא מתרי עשר – קוראים כהפטרה מיוחדת ביום הכיפורים בתפילת מנחה (אחרי הצהריים).
ומהו "סיפור מההפטרה"? זהו כינוי לדבר מסובך, קשה ומורכב ¬- שלא מתלהבים לבצע אותו.