יצחק אבינו

השני באבות האומה. הבן הנכסף שנולד לאברהם ולשרה לעת זקנת. אח-למחצה של ישמעאל ודמות פסיבית שעיקר תפקידה היה לבסס את מורשת אברהם כאבי האומה. במסורת היהודית, בתפילות ובספרות העברית החדשה מודגש אפיונו כבן הנעקד.

מאת:
< 1 דקות

מבוא

יצחק הוא השני באבות האומה, הבן הנכסף שנולד לאברהם ושרה לעת זקנתם ונועד להיות יורשו וממשיכו של אברהם: "כִּי בְיִצְחָק יִקָּרֵא לְךָ זָרַע" (בראשית כא 12).1 קורותיו של יצחק מתוארות בספר בראשית.2 יצחק גדל בצלו של אב דגול, ומכאן תפקידו העיקרי – כבן הממשיך, החופר מחדש את בארות אביו.3 יצחק לא נועד לחדש או לפרוץ דרך אלא לממש ולבסס את מפעלו של אברהם, "לקיים את המעיין" ולדאוג להמשך זרימתו. יצחק מתואר כדמות פסיבית שפעולתו היא "פעולה של אי עשייה":4 אביו לקח אותו לעקידה, אביו מצא לו אישה, ואשתו רבקה מיעטה לשתף אותו בחייה ובהחלטותיה.

דמותו של יצחק במדרשי חז"ל ובמסורת היהודית זוכה למעמד מיוחד בזכות עקידת יצחק: יצחק מוצג בספרות חז"ל כמי שהלך לעקידה בידיעה וברצון, ואף זכה להתגלות השכינה. גם בשירה העברית החדשה הרבו לעסוק בדמותו של יצחק כבן הנעקד, וזאת בעיקר על רקע ההיסטוריה המיוסרת של מלחמות ישראל:

"וּכְשֶׁהָלַכְתִּי שׁוּב אֶל הָעֲקֵדָה /

(לֹא בָּרֶגֶל. לֹא רָכוּב עַל חֲמוֹר.

כָּלוּא בְּבִטְנָהּ שֶׁל מִפְלֶצֶת -פְּלָדָה) – /

יַד אָבִי הַחַמָּה / לֹא אָחֲזָה בְּיָדִי. /

לֹא שָׁאַלְתִּי: וְאַיֵּה הַשֶּׂה לְעוֹלָה? /

וְלֹא הָיָה מִי שֶׁיָּשִׁיב לַשְּׁאֵלָה."5

יצחק במקרא

הסיפור המקראי על יצחק פותח בתיאור שמחת לידתו (בראשית כא 1 – 13) ומסתיים בציון מותו "זָקֵן וּשְׂבַע יָמִים" וקבורתו בידי שני בניו (לה 28 – 29). בין שני אירועים אלה מתאר הכתוב כמה ציוני דרך מכריעים בחייו: עקידת יצחק (כב); חיפוש כלה עבורו ונישואיו לרבקה (כד); לידת בניו ואהבתו לעשיו (כה 19 – 28); יחסיו עם אבימלך וחפירת הבארות (כו); ברכת יצחק לבניו (כז -כח 1 – 4). בשניים מן הסיפורים – עקידת יצחק ומציאת כלה עבורו – מסופר שיצחק אינו פועל ואינו יוזם. הוא פסיבי. בסיפורים אחרים – בהם חפירת הבארות ושהותו בגרר – פעילותו היא מעין הדהוד והמשך לפעילות אביו.
יצחק הוא בן אברהם, יורשו וממשיכו, שנולד להוריו לעת זקנתם בהיריון ולידה נסיים. שמחת לידתו באה לידי ביטוי בסגנון השירי של תיאור הלידה6 ובאזכור המשתה הגדול שעשה אברהם "בְּיוֹם הִגָּמֵל אֶת יִצְחָק" (כא 8). יצחק היה בנם היחיד של אברהם ושרה, והדבר הכתיב את ייעודו כבן הממשיך, שנועד להבטיח את מורשת אברהם כאב לאומה, ומבחינה זו – "יצחק מצדיק את אברהם".7

סיפור העקידה (כב) מתואר מנקודת מבטו של אברהם, בעוד יצחק, צייתן ופסיבי, הוא הנעקד ההולך בשתיקה אחרי אביו, ולמעט שאלה אחת – אין קולו נשמע כלל, לא בדרך לעקידה, לא בשעת העקידה ולא אחריה.8 יצחק אינו מחפש לעצמו אישה – אברהם אביו הוא הדואג לו לאישה מתאימה, וזו אכן מצליחה למלא את החלל שהותירה אמו, שרה, שמתה עליו בצעירותו: "וַיְבִאֶהָ יִצְחָק הָאֹהֱלָה שָׂרָה אִמּוֹ וַיִּקַּח אֶת רִבְקָה וַתְּהִי לוֹ לְאִשָּׁה וַיֶּאֱהָבֶהָ וַיִּנָּחֵם יִצְחָק אַחֲרֵי אִמּוֹ" (כד 67).

חייו הבוגרים של יצחק מוצגים כהמשך לחיי אביו: גם הוא, כאביו אברהם, התמודד עם עקרותה של אשתו והתפלל לה' (כה 21) וגם הוא זכה לבנים (תאומים), שכמו אצל אביו, רק אחד מהם המשיך את השושלת והייעוד.9 יצחק, כמו אביו, זכה להבטחת הזרע והארץ (כו 3 -4), אך בניגוד לאביו ולפי הוראת ה', לא ירד מן הארץ בזמן הרעב: יצחק עבר לגור בגרר, בארץ פלשתים, ושם זכה לברכת ה' – ליבול מבורך "מֵאָה שְׁעָרִים"10 ולרכוש רב (כו 12), ולפיכך נצטווה לעזוב את גרר. הוא פנה לחפור מחדש את בארות המים שחפר אברהם (ואשר נסתמו בידי הפלשתים), "וַיִּקְרָא לָהֶן שֵׁמוֹת כַּשֵּׁמֹת אֲשֶׁר קָרָא לָהֶן אָבִיו" (כו 18).

חפירת הבארות הביאה למריבות חוזרות בין רועי יצחק לרועי גרר, ובכולן ויתר יצחק, לא ניסה להיאבק והמשיך הלאה (כו 20 – 23 ).11 רוב ימיו ישב יצחק בנגב (בראשית כד 62), ורק בערוב ימיו עבר לקריית ארבע היא חברון (בראשית לה 27).
יחסיו של יצחק עם רבקה אשתו, כפי מתוארים במקרא, היו מורכבים: הוא היה פסיבי ורך באופיו – והיא החלטית ונמרצת, שלא שיתפה את יצחק בחייה ובגורל ילדיהם ופעלה להשגת מבוקשה בכוחות עצמה.12 בניגוד לרבקה, שאהבה את יעקב, אהב יצחק את בנו בכורו עשיו, "אִישׁ יֹדֵעַ צַיִד אִישׁ שָׂדֶה" (כה 27)). ניתן להסביר שזאת משום שאישיותו הייתה ניגוד, וגם השלמה, לדמותו הפסיבית והוותרנית של יצחק.

את בנו זה – צייד מחוספס ואיש העשייה – ביקש יצחק לברך לפני מותו (כז). אבל רבקה ניצלה את עיוורונו כדי להבטיח את הברכה ליעקב.13 וכך, אף על פי שהענקת הברכה הייתה פרי יוזמתו של יצחק,14 הוא נמצא פועל לפי רצון אשתו, ומשנתגלתה האמת – "וַיֶּחֱרַד יִצְחָק חֲרָדָה גְּדֹלָה עַד מְאֹד" (כז 33). נוסף על הברכה שנתן יצחק ליעקב בטעות, במחשבה שעשיו הוא העומד לפניו, בירך יצחק את בנו יעקב לפני צאתו לחרן (כח 1-6).15 יצחק זכה לראות את צאצאיו-ממשיכיו – יעקב, נשיו וילדיו – עם שובם לכנען, בטרם מותו "זָקֵן וּשְׂבַע יָמִים", וגם זכה להיקבר בידי שני בניו, עשיו ויעקב (לה 27 – 29).

יצחק במדרשי חז"ל

לפי מדרש אגדה של חז"ל, כל שלושת האבות שווים במעמדם ובערכם,16 ושלושתם היו תלמידי חכמים במתכונת ימי חז"ל. וכך היה יצחק אבינו "זקן ויושב בישיבה".17 לפי חז"ל, כל אחד משלושת האבות קבע את אחת משלוש תפילות היום – שחרית, מנחה, ערבית – ויצחק הוא שקבע את תפילת מנחה, שנאמר: "וַיֵּצֵא יִצְחָק לָשׂוּחַ בַּשָּׂדֶה" (בראשית כד 63), "ואין שיחה אלא תפילה."18

במדרשי אגדה מתוארת לידתו של יצחק כדורון, מתנה, לעולם כולו, ועם נס לידתו התרחשו בעולם נסים רבים וחל בו שינוי פלאי לטובה: "בשעה שנפקדה שרה אמנו – הרבה עקרות נפקדו עמה, הרבה חולים נתרפאו עמה, הרבה חירשים נתפקחו עמה, הרבה סומים נתפתחו (=נפקחו עיניהם), הרבה שוטים נשתנו".19 חז"ל מדגישים כי יצחק היה היחיד מן האבות ששמו, שניתן לו טרם לידתו, לא שונה כל חייו.20
אגדות רבות משלימות את החסר בסיפור המקראי על עקידת יצחק, ומתארות אותו לא כקרבן בעל כורחו אלא כקורבן מרצון: את הפסוק "וַיָּבֹאוּ אֶל הַמָּקוֹם" (כב 9) דורשים חז"ל כשיתוף פעולה של אברהם ויצחק: "שניהם מביאים את האש, שניהם מביאים את העצים", ויצחק אף דוחק באביו ואומר לו: "אבא, מהר ועשה רצון יוצרך". במדרשים רבים מתואר יצחק כ"עולה טהורה" – קרבן טהור, אף שלמעשה לא הוקרב כלל, אך לפי חז"ל הביע נכונות להקריב את עצמו. וכדי להישאר בתמימותו ובטהרתו דרש ממנו האל "אַל תֵּרֵד מִצְרָיְמָה… גּוּר בָּאָרֶץ הַזֹּאת" (כו 2 – 3).22

יש מדרשים המייחסים את עיני יצחק שכהו, את עיוורונו, לעקידה: על פי גרסה אחת בכו עליו מלאכי השרת בזמן העקידה, הדמעות ירדו על עיניו ובזקנתו גרמו לו עיוורון. על פי מסורת אחרת "תלה עיניו למרום והביט בשכינה", ולפיכך כהו עיניו בזקנתו.23 במדרשי אגדה יש ביקורת על יחסו המיוחד של יצחק אל עשיו, ועיוורונו של יצחק מוסבר כעונש על אהבתו לעשיו "הרשע".24 במישור הסמלי יש מדרשים המבארים את עיניו של יצחק שכהו לא כבעיה הקשורה לחוש הראייה – אלא כביטוי להבחנה לקויה, לאי יכולתו של יצחק לעמוד על טיבו האמיתי של עשיו.25

יצחק בשירה העברית

השירה העברית עוסקת בעיקר בעקידת יצחק26 ורק מעט ביצחק ובאישיותו. המשורר יעקב שטיינברג מתאר את יצחק כבן של אביו וכאביו של בנו, תוך הצגת ההבדלים בינו לבינם:

"מֵאָבִיו שׁוֹנֶה מְאֹד: לֹא רָם עַד אַחְרִית יָמִים, / … / רַק אִישׁ עַל פִּי בְאֵרוֹ, רַק דּוֹלֵה-חַיִּים תָּמִים / הַשּׁוֹאֵב בִּדְלָיַיִם הַהֹווֹת וְהַבָּאוֹת. / וְלֹא כִּבְנוֹ לְגוֹרָל וּלְמוֹפְתָיו הַמִּתְנַבְּאִים, / … / רַק אָב וְגֶבֶר מַחֲרִישׁ, הַחַף כְּאָבוֹת רַבִּים / וּבְבֵיתוֹ קִנְאַת בָּנִים וְעָרְמַת אֵם תְּאֵבָה."

ותגובתו של יצחק לכל אלו – עיניים

"…כֵּהוֹת וְקָמוֹת מוּל הַדְּבָרִים, / מֵאָז עֲקָדוֹ אָבִיו וַיַּרְא אֶת הַמַּאֲכֶלֶת."27

בשירו של ערן בר-גיל משמש שמו של יצחק כנקודת מוצא לחייו ולגורלו. בר-גיל מתבסס על מדרש השם במקרא ועל כפל המשמעות – יצחק כְּשֵׁם וכפועל:

"אֲנִי יִצְחָק. / הַיֶּלֶד הַהוּא יִצְחָק. / …אֱלֹהִים צָחַק לְאִמִּי / אִמִּי שָׁרָה28 אֶת שְׁמִי כְּשֶׁבַּת שְׂחוֹק / רִחֲפָה עַל שְׂפָתֶיהָ הַסְּדוּקוֹת / וְאִלּוּ אֲנִי יִצְחָק, עָצוּב… / …יִצְחָק / הֶעָקוּד. הֶעָצוּב…"

יצחק בשיר זה הוא הדמות הפסיבית,

"עֲדַיִן הַיֶּלֶד / הַהוּא / שֶׁיָּכוֹל הָיָה / שֶׁיָּכוֹל הָיָה / אֲבָל לֹא / בָּרַח",

המתגעגע לישמעאל ומסביר את אהבתו לעשיו כאנטי-תיזה ליחסה של אמו לישמעאל:

"אֶת שֶׁשָּׂנְאָה אִמִּי בְּיִשְׁמָעֵאל אָהַבְתִּי בְּעֵשָׂו בְּנִי".

חיים גורי, בשירו "ירושה", משלב את הסיפור המקראי על יצחק שלא נעקד עם מיתוס העקידה וגורלו של העם היהודי:

"יִצְחָק כַּמְּסֻפָּר, לֹא הָעֳלָה קָרְבּן. / הוּא חַי יָמִים רַבִּים, / רָאָה בַּטּוֹב, עַד אוֹר עֵינָיו כָּהָה. / אֲבָל אֶת הַשָּׁעָה הַהִיא הוֹרִישׁ לְצֶאֱצָאָיו. / הֵם נוֹלָדִים / וּמַאֲכֶלֶת בְּלִבָּם".

העשרה - קישורים

משה דוד קאסוטו, על השם יצחק, מתוך מאמר על הכתובים המקבילים – באתר מקראנט

מאיר גבעתי: "עוקד ונעקד – מקרא ומדרש: זה לעומת זה" – באתר מקראנט

מאמר של שלמה וייסבליט, "דמותו של יצחק באספקלריה של דרשות חז"ל" – באתר מקראנט

אוריאל סימון,"עקדת ישמעאל – חוויה מכוננת אחת" – באתר מקראנט

 

הערות שוליים

  1. ). שמו של יצחק נגזר מן השורש צ-ח-ק וניתן לו על ידי אלוהים, בעקבות תגובת הצחוק של אברהם ושרה להבטחה, כי לעת זקנתם ואחרי בלותה של שרה ייוולד להם בן (בראשית יז 15 - 22; יח 9 - 15; כא 6).
  2. בראשית כא 1 - 10; כב; כד; כה 19; כו 1 - כח 10; לה 27 - 29. מלבד זאת נזכר שמו של יצחק בספר בראשית כאחד משלושת האבות בצירופים כגון: "אֱלֹהֵי אַבְרָהָם אָבִיךָ וֵאלֹהֵי יִצְחָק" (בראשית כח 13); "אלֹהֵי אָבִי יִצְחָק" (בראשית לב 10); "אֲבֹתַי אַבְרָהָם וְיִצְחָק" (בראשית מח 15); בהבטחת הארץ ליעקב: "וְאֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לְאַבְרָהָם וּלְיִצְחָק לְךָ אֶתְּנֶנָּה וּלְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ" (בראשית לה 12), ובצירוף " פַחַד יִצְחָק" (בראשית לא 42, 53). כאחד משלושת אבות האומה נזכר יצחק גם בספר שמות (ב 24; ג 6, 15, 16;לב 13; ועוד); בספר במדבר (לב 11);ובספר דברים (א 8; ו 10; כט 12; ועוד). וכן בספר מלכים א (יח 36), מלכים ב (יג 23) וכן בספר דברי הימים.
  3. "וַיָּשָׁב יִצְחָק וַיַּחְפֹּר אֶת בְּאֵרֹת הַמַּיִם אֲשֶׁר חָפְרוּ בִּימֵי אַבְרָהָם אָבִיו וַיְסַתְּמוּם פְּלִשְׁתִּים אַחֲרֵי מוֹת אַבְרָהָם וַיִּקְרָא לָהֶן שֵׁמוֹת כַּשֵּׁמֹת אֲשֶׁר קָרָא לָהֶן אָבִיו" (בראשית כו 18). נוסף על המשמעות של פעולה זו כפשוטה - יש לה גם משמעות סמלית של הליכה בדרך האב ושל המשכיות. יצחק היה למעשה במעמד מיוחד וכפול: הוא היה לא רק הבן של אביו, אברהם - אלא גם האב של בנו, יעקב - אבי שבטי ישראל.
  4. עדין שטיינזלץ, דמויות מן המקרא, אוניברסיטה משודרת, משרד הביטחון - ההוצאה לאור, תשמ"ד - 1984, עמ' 16 - 19.
  5. מתי מגד, "העקדה", בתוך: ד"ר גוסטב דרייפוס ויהודית רימר, אברהם, יצחק ויעקב - אבות ובנים (פסיכה - ספריה פסיכולוגית), מודן הוצאה לאור, תשנ"א - 2001, עמ' 129.
  6. שני הפסוקים הפותחים את פרק כא מתארים את לידתו בסגנון שירי: "וה' פָּקַד אֶת שָׂרָה כַּאֲשֶׁר אָמָר / וַיַּעַשׂ ה' לְשָׂרָה כַּאֲשֶׁר דִּבֵּר / וַתַּהַר וַתֵּלֶד שָׂרָה לְאַבְרָהָם בֵּן לִזְקֻנָיו / לַמּוֹעֵד אֲשֶׁר דִּבֵּר אֹתוֹ אֱלֹהִים."
  7. עדין שטיינזלץ, שם, עמ' 18 - 19. בעוד אברהם היה המייסד והמהפכן, נועד יצחק להיות הממשיך והמבסס של מורשת אביו. לידתו של יצחק הכתיבה את גורל אחיו-למחצה, ישמעאל, שגורש עם אמו מבית אברהם לפי דרישת שרה אך היה גם הוא לגוי גדול, כפי שהבטיח ה' לאברהם.
  8. רק פעם אחת נשמע קולו של יצחק בסיפור העקידה: "וַיֹּאמֶר יִצְחָק אֶל אַבְרָהָם אָבִיו וַיֹּאמֶר: אָבִי, וַיֹּאמֶר: הִנֶּנִּי בְנִי. וַיֹּאמֶר: הִנֵּה הָאֵשׁ וְהָעֵצִים וְאַיֵּה הַשֶּׂה לְעֹלָה" (פס' 7). ניתוח פסיכולוגי של האירועים ושל אישיותו הספרותית של יצחק על פי שיטת יונג - בספרם של דרייפוס ורימר, שם, עמ' 136 - 174.
  9. יש דמיון בין סיפור בניו של אברהם לסיפור בניו של יצחק, אך יש גם הבדלים בולטים: ישמעאל היה בן האמה המצרית וחצי אח של יצחק; ואילו בני יצחק, יעקב ועשיו, היו בנים תאומים שנולדו לאברהם מאשתו רבקה. וכך, בעוד שמלכתחילה היה מעמדו של ישמעאל, בן האמה, נחות מזה של יצחק - לא היו הבדלי מעמד בין יעקב לעשיו, והעדפת בן אחד על אחיו-תאומו נבעה מעניינים שברגש. שרה לא גירשה את הגר על דעת עצמה בלבד: היא פנתה אל  אברהם, והוא הסכים בדיעבד לדרישתה, שזכתה לתמיכה אלוהית. לעומת זאת, רבקה לא התייעצה עם יצחק בכל הקשור לגורל הבנים ופעלה על דעת עצמה בלבד - ובמרמה. זאת ועוד: בסיפור יצחק וישמעאל - הבן הנבחר, יצחק, נשאר בבית הוריו, והבן המודח, ישמעאל - גורש. ואילו בסיפור יעקב ועשיו - דווקא הבן הממשיך, יעקב, הוא שנשלח מן הבית ומן הארץ, כדי למנוע את הריגתו בידי עשיו. ואילו עשיו נשאר בארץ.
  10. הביטוי "מאה שערים" פירושו: יבול רב מאוד, כביכול פי מאה ממה שנזרע, ובהשאלה: הצלחה רבה מאוד. "מאה שערים" הוא שמה של שכונה יהודית שהוקמה בשנת תרל"ד - 1874 בירושלים, מחוץ לחומות העיר העתיקה. שכונה זו הייתה המרוחקת ביותר מן העיר העתיקה, וכדי להבטיח את בטחונה בנו סביבה חומה עם שערים שהיו ננעלים מדי ערב.
  11. בסופו של דבר כרת אבימלך ברית עם יצחק, מכיוון שהשתכנע "כִּי הָיָה ה' עִמָּךְ" (כו 28), וגם בכך יש חזרה על סיפור הברית בין אברהם לאבימלך (כא 22 - 32). בסיפור יצחק ואבימלך יש עוד קו דמיון לקורות אברהם: עם בואו לגרר עשה יצחק כמעשה אביו אברהם, והציג את אשתו רבקה כאחותו (כו 6 - 7).
  12. בסוף סיפור הברכה רבקה אמנם פנתה אל יצחק ושיתפה אותו בדאגה לגורל יעקב, אך היא הסתירה מיצחק את הסיבה האמיתית לפנייתה - הסכנה לחיי יעקב (כז 41 - 42). ועל כך להלן.
  13. יעקב היה לא רק הבן האהוב על רבקה, אלא הבן שעליו נאמר לה מפי ה': "וְרַב יַעֲבֹד צָעִיר" (כה 23).
  14. לפי המסופר במקרא (בראשית כז 1 - 2) הרגיש יצחק, שכבר זָקַן ועיניו כהו, כי יום מותו מתקרב, ולכן פנה אל בנו הבכור בבקשה: "וְעַתָּה שָׂא נָא כֵלֶיךָ תֶּלְיְךָ וְקַשְׁתֶּךָ וְצֵא הַשָּׂדֶה וְצוּדָה לִּי צידה וַעֲשֵׂה לִי מַטְעַמִּים כַּאֲשֶׁר אָהַבְתִּי וְהָבִיאָה לִּי וְאֹכֵלָה בַּעֲבוּר תְּבָרֶכְךָ נַפְשִׁי בְּטֶרֶם אָמוּת" (כז 3 - 4). רבקה שמעה את דברי יצחק "פתח האוהל" והחליטה לנצל את משך שהותו של עשיו בשדה: היא הכינה את התבשילים והלבישה את יעקב בבגדי עשיו (ובעורות עזים) - כדי שיוכל להתחזות לעשיו ולקבל מאביו (במרמה) את הברכה.
  15. לפי המסופר בפרק כח (1 - 5) שלח יצחק את יעקב בנו לחרן, כדי שימצא לעצמו אישה שלא מבנות הארץ. יעקב קיבל את ההוראה לצאת ואת ברכת הדרך מיצחק אביו, אך גם במקרה זה היוזמה לא הייתה של יצחק, אלא של רבקה. זאת ועוד: רבקה שיתפה את יעקב עצמו באיום על חייו (כז 41), אך הסתירה זאת מיצחק בעלה, והציגה לו את הטיעון של מציאת אישה הולמת ליעקב תוך הבעת מורת רוח מבנות הארץ: "אִם לֹקֵחַ יַעֲקֹב אִשָּׁה מִבְּנוֹת חֵת כָּאֵלֶּה, מִבְּנוֹת הָאָרֶץ - לָמָּה לִי חַיִּים?" (כז 46).
  16. "אברהם, יצחק ויעקב שלשתם שקולים זה בזה" (בראשית רבה, פרשה א סימן טו).
  17. תלמוד בבלי, מסכת יומא, דף כח עמ' ב.
  18. תלמוד בבלי, מסכת ברכות, דף כו עמ' ב. את הפועל לשוח דרשו כאן חז"ל כנגזר מן הפועל לשוחח (ולא כפשוטו - לשוח, לטייל).
  19. ילקוט שמעוני, פרשת וירא, רמז צג. וגרסה דומה וקדומה יותר - במדרש בראשית רבה, פרשה נג.
  20. תלמוד ירושלמי, מסכת ברכות, פרק א הלכה ו. תחילה היה שמו של אברהם - אברם, ואחרי הבטחת הזרע (פרק יז) שינה ה' את שמו לאברהם - אב המון גויים (יז 4). שמו של יצחק ניתן לו על ידי ה', ולא על ידי הוריו - טרם לידתו, ולא שונה כל ימי חייו. ואילו ליעקב נוסף שֵׁם, ישראל, שקיבל מן המלאך שנאבק אתו עד עלות השחר והודה בפני יעקב: "כִּי שָׂרִיתָ עִם אֱלֹהִים וְעִם אֲנָשִׁים וַתּוּכַל" (בראשית לב 29).
  21. ילקוט שמעוני, פרשת וירא, רמז קא.
  22. וכך נאמר במדרש: "'גור בארץ הזאת' - אמר רבי הושעיה: את (=אתה) עולה תמימה. מה עולה (=קרבן עולה) - אם יָצָאת (=יצאה) חוץ לקלעים (=מחוץ לקלעי המשכן, מחוץ לחצר המשכן) היא נפסלת, אף את (=אתה) - אם יצאת חוץ לארץ, נפסלת!" (מדרש בראשית רבה, פרשה סד סימן ג). ויש עוד גרסה למדרש זה, בנוסח שונה אך במשמעות דומה. בגרסה זו קיים נימוק נוסף לאיסור על יצחק לצאת מן הארץ, הוא נעוץ בעובדה שיצחק (שלא כמו אברהם) נולד בארץ: "אמר ר' הושעיא: אמר לו הקדוש ברוך הוא: יצחק, אביך שבא מחוצה לארץ ירד למצרים, אבל אתה שנולדת בארץ ישראל ואתה עולה טהורה - תרד?!. לפיכך - אל תרד מצרימה. גור בארץ הזאת" (מדרש תנחומא, מהדורת בובר, פרשת תולדות, סימן ו).
  23. "בשעה שעקד אברהם אבינו את בנו על גבי המזבח, בכו מלאכי השרת... ונשרו הדמעות לתוך עיניו, והיו רשומות בתוך עיניו, וכיוון שהזקין - כהו עיניו" (מדרש בראשית רבה, פרשה סה סימן י).
  24. תלמוד בבלי, מסכת מגילה, דף כח עמ' א; מדרש תנחומא, מהדורת בובר, פרשת תולדות, סימן ח; מדרש בראשית רבה, פרשה סה סימן ה.
  25. מדרש בראשית רבה, פרשה סה סימן י.
  26. גם בעניין העקידה מתעלמים המשוררים בדרך כלל מן המוטיב המקראי המרכזי - מבחן האמונה (הניסיון) של אברהם. רוב המשוררים מתמקדים במצבו של יצחק הנעקד לא כניסיון - אלא כעקידה של ממש המסתיימת במוות. בשירה העברית בולט השימוש המטפורי בסיפור העקידה, "וגיוסו צורך תיאור מצבים ורגשות אנושיים פרטיים, הנובעים בגלוי או בסמוי מהמצב הלאומי-החברתי הכמו עקדתי בזמן כתיבת השיר" (מלכה שקד, לנצח אנגנך: המקרא בשירה העברית החדשה - עיון, הוצאת ידיעות אחרונת - ספרי חמד, תשס"ה - 2005, עמ' 110 - 111).
  27. מלכה שקד (עורכת), לנצח אנגנך: המקרא בשירה העברית החדשה - אנתולוגיה, ידיעות אחרונות - ספרי חמד, תשס"ה - 2005, עמ' 95. יש לשים לב כי קנאת בנים הייתה גם בביתו ובמשפחתו של יעקב, בין שתי נשותיו ובין בניו.
  28. גם בשמה של אם יצחק יש משחק מילים: הַשֵׁם שָׂרָה והפועל שָׁרָה (לָשִׁיר, עבר, נסתרת).