ישיבה

מבוא

הישיבה¹ היא המוסד להשכלה תורנית בעם ישראל, הקיים זה כאלפיים שנה, ובו מתממש האידיאל של לימוד תורה. ראשיתה של הישיבה בסוף ימי הבית השני, עם התפתחות התורה שבעל פה וקביעת ההלכה כ"זרם הרוחני המרכזי ביהדות."² במשך תקופה ארוכה הייתה הישיבה גם מוסד מחוקק ופוסק הלכה, ובישיבות צמחה המנהיגות הדתית והרוחנית של עם ישראל.

ראשיתן של הישיבות – בארץ ישראל ובבבל,³ ולאחר מכן – בארצות האסלאם ובארצות אירופה הנוצרית, ובעת החדשה – גם ביבשת אמריקה ובמדינת ישראל. תוכני הלימוד המרכזיים בישיבה המסורתית הם תלמוד והלכה, ותלמידי הישיבות מקדישים את כל זמנם ללימוד ונתמכים לפרנסתם בידי המשפחה והקהילה.⁴

בימינו ריכוז הישיבות במדינת ישראל הוא הגדול והמגוון ביותר בעולם: "יש בה יותר ישיבות ותלמידי ישיבות משהיו אי פעם בעם ישראל",⁵ ולצד הישיבה המסורתית המיועדת לנערים ולגברים, התפתחו בימינו מסגרות ישיבתיות ללימוד תורה של נשים כמו גם מסגרות במתכונת ישיבתית לחילוניים.⁶

הישיבה במסורת ישראל

מראשיתה, לפני כאלפיים שנה, תוארה הישיבה כמסגרת למימוש האידיאל היהודי של לימוד תורה לשמה. ההשתקעות בעולם הישיבה ביטאה לדעת חלק מהחכמים "את הגעגועים אל עולם רוחני, טוב יותר" המתעלה מעל למציאות על קשייה וכיעורה, "ומכאן גם כוח עמידתה המופלג של הישיבה" בפני תמורות הזמן במשך עשרות דורות.⁷

הידיעות הראשונות על הישיבה הן מסוף תקופת הבית השני, והמושג "ישיבה" במשמעו של לימוד נזכר לראשונה במשנה: "מרבה ישיבה – מרבה חכמה."⁸ לאחר חורבן ירושלים ובית המקדש השני הייתה הישיבה למרכז לאומי ורוחני של העם היהודי. בארץ ישראל קמו ישיבות ובתי מדרש ביבנה, בלוד, בבני ברק, בבית שערים ועוד.

לאחר מרד בר כוכבא עברה הישיבה שריכזה את הפעילות המרכזית בארץ ישראל מיבנה לגליל, ובסופו של דבר – לטבריה, ושם נערך התלמוד הירושלמי. במקביל נוסדו בתי המדרש הראשונים בבבל, שמהם צמחו אחר כך ישיבות בבל, ובעיקר ישיבות סוּרָא ופּוּמְבְּדִיתָא, שבהן פעלו גדולי האמוראים, שעסקו בכינוס התלמוד הבבלי ובעריכתו.

ישיבות בבל חידשו את המנהג של לימוד תורה פתוח לכלל הציבור (ירחי כלה), ובהדרגה גברה השפעתן על זו של ישיבות ארץ ישראל.⁹ במשך כ-400 שנה (מאות 7 – 11) הפיצו ישיבות בבל את התלמוד הבבלי בקהילות היהודים בתפוצות וקבעו אותו כתוכן המרכזי של לימוד תורה בישיבה.
בימי הביניים שקעו מרכזי התורה בבבל, וצמחו הישיבות במרכזים החדשים – בצפון אפריקה (בעיקר במצרים), בספרד ובאשכנז. גירוש ספרד הביא לצמיחתן של ישיבות ברחבי המזרח התיכון, ובכלל זה – בארץ ישראל, בירושלים ובצפת.
החל באמצע המאה ה-16, ובמהלך המאות 17 – 18, היו ישיבות פולין-ליטא – ובהן ישיבות קרקוב ולובלין – למרכזי התורה הגדולים. בוגרי ישיבות אלו כיהנו כמנהיגים וכראשי ישיבות במערב אירופה ובמרכזה. במאה ה-19 עלה מעמדן של ישיבות ליטא,¹⁰ שהתמודדו עם האתגר הכפול של השפעת ההשכלה היהודית במזרח אירופה והתחזקותה של תנועת החסידות.¹¹

בתקופת השואה חרבו כל מרכזי התורה באירופה, אך אחרי השואה צמחו ופרחו הישיבות במדינת ישראל, ועוד קודם לכן – בארצות הברית, שם גם התגבש דגם ישיבתי ייחודי – "יְשִׁיבֶה יוניברסיטי"¹² המשלב לימודי קודש ולימודים אקדמאיים. ובישראל, לצד הישיבות המסורתיות, נוסדו ישיבות תיכוניות, ישיבות הסדר (המשלבות לימוד תורה עם שירות צבאי) ומכינות קדם צבאיות,¹³ לצד ישיבות לחוזרים בתשובה וישיבות לנשים.

במשך כל הדורות התקיימו בתפוצות ישראל קשרי גומלין בין הישיבה לקהילה: הישיבה שימשה כמרכז רוחני ותורני לקהילה, ראשי ישיבות כיהנו כרבנים ומנהיגי קהילות, ובני הקהילה ביקשו למשוך אליהן ראשי ישיבה מפורסמים (יחד עם תלמידיהם המובחרים). הישיבות שימשו כתובת רוחנית ותורנית לבני הקהילה ובהן נדונו גם עניינים הקשורים לחיי הקהילה ולסדריה.

בעלי האמצעים שבקהילה נהגו לארח בחורי ישיבה, ולעתים גם לפרנס אותם, בעיקר את המעולים שבהם, ובחורי הישיבה השתדכו בבנות הקהילה. מאחר שהחברה היהודית המסורתית החשיבה – ומחשיבה עד היום – את לומדי התורה, הצטיינות בלימודים בישיבה הגדילה את הסיכוי לשידוך ראוי וטוב.¹⁴

הלימוד בישיבה

הלימוד בתקופת התנאים היה מבוסס על שינון בעל פה: עד לעריכת המשנה (220 לספירה) לא היו טקסטים בכתב, פרט לתורה שבכתב, וכל היתר היה מסורת של תורה שבעל פה, שהועברה מרב לתלמידיו באמצעות חזרה בקול ושינון, וכדי להקל על הזכירה – הוסיפו גם ניגון מיוחד.¹⁵ וכך היה השינון לעיקרון מרכזי בלימוד התלמוד – בכל התקופות ועד ימינו אלה, כאשר הלימוד נעשה מתוך הטקסט התלמודי הכתוב ולא בהעברה שבעל פה.¹⁶
הלימוד בישיבה – מבוסס על תהליך הדרגתי: בשלב הראשון – שלב הבקיאות – התלמיד עוסק בהיכרות עם החומר ובשינונו בעל פה. הבקיאות היא בסיס הידע, וחז"ל ייחסו לשלב זה חשיבות רבה.¹⁷ לאחר שלב הבקיאות מגיע השלב של לימוד בעיון – התעמקות בסוגיה התלמודית באמצעות העלאת שאלות כדי להבין את הדעות השונות והגישות שהן מייצגות, תוך הסתייעות בפרשני התלמוד. בשלב הבא, שהוא השלב הגבוה בלימוד, מעלה הלומד סברה ליישוב הסתירות והמחלוקות באמצעות ההיגיון והפלפול.¹⁸
הלימוד בישיבה נעשה באולם מיוחד שנקרא "בית מדרש", והוא מתקיים בלימוד עצמי, בעיקר בחברותא עם תלמיד-חבר, וכן במסגרת רחבה של שיעור כללי. בישיבות רבות נוהגים להצמיד לתלמיד חדש חברותא (=חבר) מבוגר המשמש כמדריך ומסייע בהכרת דרכי הלימוד.

הלימוד בחברותא יוצר דו שיח מפרה בין הלומדים, והמראה הטיפוסי של בית המדרש הוא של יחידים הלומדים בעצמם או זוגות הלומדים בצוותא, לא בקריאה דמומה אלא בקול ובניגון, תוך העלאת שאלות והצגת היבטים שונים של העניין הנלמד. במהלך שעות הלימוד נמצאים בבית המדרש גם הר"מים – רבנים-מורים ומחנכים המסייעים לתלמידים – ולצד הלימוד ביחידות ובזוגות מתקיימים שיעורים יומיים וכן שיעור שבועי כללי של ראש הישיבה.¹⁹

התלמוד ופרשניו הם עיקר הלימוד בישיבה, אך התלמידים עוסקים גם בלימוד הלכה באמצעות ספרי פסיקה (כגון "משנה תורה" ו"שולחן ערוך").²⁰ וגם בלימוד ספרות המוסר, ספרות חסידית ולעתים גם קבלה (ספר הזוהר). בישיבות של הציונות הדתית במדינת ישראל (ישיבות ההסדר) נוספו על אלה לימוד תנ"ך ומחשבת ישראל. השאיפה להתקדם בלימוד תורה הביאה בכל התקופות ליציאתם של תלמידים למרכזים רחוקים ממקום מגוריהם, ובכך סייעה להפצת דרכי הלימוד ולהתפתחותם.

סדר היום בישיבה המסורתית עמוס ותובעני, ודורש התמסרות מוחלטת וויתור על העולם החומרי ועל רבות מהנאות החיים, כפי שעולה מן הפואמה שכתב ח"נ ביאליק, ובה תיאר את "המתמיד" – נער ישיבה ולו "נֵר דֹּולֵק, עַמּוּדוֹ וְסֵפֶר תַּלְמוּדוּ" – והוא מסתפק בהם, שהרי "מֵאַחֲרָיו וְהָלְאָה הַחַיִּים, הָאוֹרָה/ … / כֹּה יַעֲמֹד הַנַּעַר יוֹם יוֹם עַל מְקוֹמוֹ/ מֵאָז אוֹר הַבֹּקֶר עַד רֹאשׁ הָאַשְׁמוֹרָה."²¹

העשרה - קישורים

אוסף מאמרים על  הישיבות בתפוצות ישראל במשך הדורות – באתר דעת

מאמר של הרב ד"ר אהרן ליכטנשטיין על הוראת הגמרא בישיבות תיכוניות – באתר דעת

מאמר של הרב יובל שרלו על תלמוד תורה בישיבת ההסדר – באתר דעת

מאמר של חיים נבון, הלימוד הישיבתי ומחקר התלמוד האקדמי – אתר דעת