מדרש אגדה

להלכה – פנים זועפות, לאגדה – פנים שוחקות. זו קפדנית, מחמרת, קשה כברזל – מדת הדין; וזו ותרנית, מקילה, רכה משמן – מדת הרחמים. זו גוזרת גזרה ואינה נותנתה לשעורים: הן שלה הן ולאו שלה לאו; וזו יועצת עצה ומשערת כחו ודעתו של אדם: הן ולאו ורפה בידה. זו – קלפה, גוף, מעשה; וזו – תוך, נשמה, כוונה. כאן אדיקות מאובנת, חובה, שעבוד; וכאן התחדשות תמידית, חרות, רשות. עד כאן – על הלכה ואגדה שבחיים; ועל שבספרות מוסיפים: כאן יבֹשת של פרוזה, סגנון מוצק וקבוע, לשון אפורה בת גון אחד – שלטון השכל; וכאן לחלוחית של שירה, סגנון שוטף ובן חלוף, לשון מנומרת בצבעים – שלטון הרגש.

על חלופי כינויים אלה שבין הלכה לאגדה אפשר להוסיף עוד, עד אין שעור, ובכולם יהא מצד ידוע אבק אמת, אבל כלום יש לשמוע מזה – כסברת רבים – שההלכה והאגדה הן שתי צרות זו לזו, דבר והפוכו?

האומרים כך מחליפים מקרה בעצם וצורה בחומר, ולמה הם דומים? למי שמחליט על הקרח והמים בנהר, שהם שני חמרים שונים. ההלכה והאגדה אינן באמת אף הן אלא שתים שהן אחת, שני פנים של בריה אחת. היחס שבין זו לזו הוא כיחס שבין המלה למחשבה ולהרגשה או כיחס שבין המעשה והצורה המוחשית ובין המלה. ההלכה היא גיבושה, תמציתה האחרונה והמוכרחת של האגדה; האגדה היא היתוכה של ההלכה. קול המונה של תביעת הלב בשטף מרוצתה לנקודת שאיפתה – זוהי האגדה; מקום החניה, ספוק התביעה לפי שעה והשתקתה – זוהי ההלכה. החלום הרץ ונמשך אל הפתרון, הרצון אל המעשה, המחשבה אל המלה, הפרח אל הפרי – והאגדה אל ההלכה. ואולם גם בתוך הפרי כבר גנוז הגרעין, שממנו פרח חדש עתיד לצאת. הלכה שמתרוממת עד למדרגת סימבול – וכזאת יש, כמו שיתבאר עוד – היא עצמה נעשית אם לאגדה חדשה, אם כיוצא בה ואם לאו כיוצא בה. הלכה חיה ובריאה היא אגדה לשעבר או שלעתיד, וכן להפך. תחילתן וסופן של שתיהן נעוצים זה בזה. וכל תרי"ג מצוות שבתורה מה הן אם לא תמציתם האחרונה, צירוף אחר צירוף, של דברי מיתוס, אגדה ומנהגים קדמונים – תורת חיים ותורת פה ולב – שהיו מתחלה כפורחים באויר כמה אלפי שנה (תתקע"ד וכ"ו דורות או אלפיים תֹהו, בלשון המסורה), עד שהגיעה שעתם להתגבש בדמות של חוקים חצובים באבן וכתובים בקלף? תורת הקרבנות, הטומאה והטהרה ומאכלות אסורות – יסודם במיתוס הכהנים; מצווֹת הזכרון – קשורות באגדות לאומיות היסטוריות; ושבין אדם לחברו – ברגשות הצדק והרחמים שבלב האומה, רגשות שהיו להם אנשי הסגולה לפה. ואולם גם משנכתבו עדיין לא נתאבנו, מפני שתורת הפה והלב לא בטלה באמת אף רגע אחד, ואוירה החי והמתנועע היה שף ומפעפע כל שעה בכתב להחיותו, להרחיבו או לצמצמו, ופעמים גם לבטלו, לשעה או לדורות, הכל לפי הצרכים או גם לפי הדעות והאמונות המתחדשים. לא רק "משה כתב ויחזקאל בטל", אלא גם איזה "דניאל חייטא" לא חש מלפגוע פגיעה עזה מאוד ב"לאו" חמור שבתורה ומלצפות בלב לבטולו לעתיד לבוא[1]. הפרוצסים של היתוך וגיבוש בהלכה ואגדה נראים בעליל בייחוד בעתים של "מהפכות" ומתן חוקים חדשים והם גלויים וידועים לכל. ההלכה הישנה שנפסלה יורדת אז שוב אל מצרף הלב ונתכת לאגדה – כיוצא בה או לאו כיוצא בה – וזו חוזרת משם כשהיא צרופה ובאה לדפוסי המחשבה והמעשה, מקום שהיא מתגבשת שם שוב להלכה, אבל בדמות מתוקנת או מחודשת. ההלכה היא אפוא מעשה יצירה לא פחות מן האגדה. אומנותה היא הגדולה שבעולם: אומנות החיים וארחות חיים. חמרה – האדם החי לכל יצרי לבבו; אמצעיה – החינוך האישי, החברתי והלאומי; ופריה – שלשלת ימים רצופים של חיים ומעשים נאים, פִלוּס אורח חיים בין מעקשים ועקלקלות של יחיד ורבים, הויה נאה של האדם בעולם, מהלך חיים מתוקן. יצירי כפיה של ההלכה אינם, כיצירי שאר האמנויות – פיסול, ציור, בניין, נגינה, שירה – מן המרוכזים והמאוחדים בחומר, במקום ובזמן, אלא מצטרפים הם קמעא קמעא, תגין תגין, מתוך כל שטף חיי האדם ומעשיו, שנותנים בסופם סך-הכל אחד, צורה אחת, אם שלמה אם פגומה. ההלכה היא אמנות-אומנת, אמנות-פדגוג של אומה שלמה, וכל פיתוחיה בנפש האומה, הגסים עם הדקים, נחתכים ברוח-הקודש ובחכמה עליונה, הצופה מראשית אחרית. יום יום, שעה שעה ורגע רגע שקוּדה היא לצור צורה רק אחת: דיוקנן של בריות, צלם אלהים באדם. ה"דום" הקולוני, ה"דום" המילאני, "נוטרדם" בפריז נשתכללו בהדרם והיו למה שהיו על-ידי תעצומות אמני עולם במשך כמה מאות שנה, שכל אחד מהם בזמנו נתן את חייו ומבחר כח יצירתו לעבודה הקדושה לו לבדו. ואין ספק, כי רק מהשתעבד כולם לרעיון מרכזי אחד, נעלה מאוד בעיניהם, הצליחה בידם במידה כזו "מלאכת שמיים". אותו הרעיון – לבנות בית לאלהים – הוא שרחף לפני עיני כולם, בחינת "כמראה אשר אתה מראה", והשרה עליהם רוח-הקודש, והוא שהיה מוליך ומביא את הסרגל והמקצוּעה ואת החרט והמכחול שבידם ומקריא באזנם כל תג וחקיקה וכל אריח ולבֵנה, שנצטרפו לבסוף, אחרי מאות שנים של עבודת בני-אדם מפורדים במקום ובזמן, לבניין אחד שגיא ונהדר. לבני-ישראל יש יצירה נהדרה שלו – יום קדוש ונעלה, "שבת המלכה". בדמיון העם היתה לנפש חיה בעלת גוף ודמות הגוף, כלילת זוהר ויופי. היא השבת שהכניסה הקדוש ברוך הוא לעולמו בגמר מעשה בראשית, "כדי שלא תהא החופה המצוירת והמכוירת חסרה כלה". היא שהיתה חמדה טובה להקדוש ברוך הוא בבית גנזיו ולא מצא לה בן-זוג נאה אלא ישראל. לפי אגדה עממית אחרת, יושבת היא כבת מלכה, "ככלה בין רעותיה משובצה", ספונה בהיכל שבגן-עדן לפנים משבעה חדרים, ושש נערותיה, ששת ימי המעשה, משרתות לפניה. בכניסתה לעיר – הכל הופכים פניהם כלפי הפתח ומקבלים פניה בברכה: "בואי כלה, בואי כלה, שבת המלכה!" וחסידים יוצאים לקבלת פניה אל השדה. פעם אחת גם באה בחלום לאבן-עזרא, והיא עצובה ומרת נפש ושלחה בידו מכתב לבן-זוגה ישראל, הלא היא "אגרת שבת" הידועה. כל משוררי ישראל, מר' יהודה הלוי ועד היינה, שרו לה את שיריהם וזמירותיהם. האין היא יצירה כלילת אגדה? האין היא עצמה מקור חיים וקדושה לאומה שלמה ומעין נובע רוח הקודש למשוררים ופייטנים? ואף-על-פי-כן, מי יאמר, מי יכריע, יציר כפיה של מי היא, על ידי מי היתה למה שהיתה: על ידי ההלכה, או על ידי האגדה? קנ"ז דפים יש במסכת שבת וק"ה במסכת עירובין, והאגדה שבהן כמוה כאין. רובם עיונים ודקדוקי הלכות בל"ט מלאכות ותולדותיהן וקביעת תחומין; במה מדליקין, במה בהמה יוצאה, כיצד משתתפין בתחומין – כמה יגיעת רוח! כמה בזבוז חריפות על כל קוץ וקוץ! וכשאני עובר בין אותם הדפים ורואה שם חבורות חבורות של תנאים ואמוראים בעבודתם, אני אומר: אכן, אמני חיים אני רואה לפני! אמני חיים בבית היוצר ועל האבניים! עבודת רוח כבירה כזאת, נמלית וענקית כאחת, עבודה לשמה ומתוך אהבה ואמונה בלי מצרים אי אפשר לה בלא רוח הקודש. כל אחד מן היחידים ההם עשה את שלו לפי צביונו ונטיית נפשו, וכולם יחד כפופים היו לרצון גבוה המושל בהם. אין זאת כי אם אידיאה נשגבה אחת, צורה אחת עליונה של שבת רחפה לפני עיני האנשים המפורדים האלה, ורוחה הוא שקבצם הנה מכל הדורות ועשאם שותפים ביצירתה ובשכלולה. כל "מתקיף", כל "וּרמינהו", כל סייג וכל גדר – אינו אלא תג ציורי חדש, פיתוח נוסף באותה הצורה, תג ופיתוח מוכרחים, מפני שבלעדיהם לא תהיה למה שצריכה להיות. ומה פרי כל העבודה הטרחנית הזאת של ההלכה? – יום שכולו אגדה.

דוגמאות כאלה אינן מעטות. הרי יום הכיפורים, הרי פסח, הרי יתר המועדות. יסוד התפארת שבהם, ובמשמעה הנשגב, הוא ודאי. כולם יצירות נאות הן, מלאות תוכן חי ומחַיה וכוָנה רמה ומרוממת, אף על פי שכולם הם בני ההלכה החמורה, האכזרית, וכולם מוקפים סייגיה מכל צד. בשעה שישבו אמני אומות העולם בחדרי משכיותם וכוונו בהרגשה דקה ומעודנת מדות ושעורי הרמוניה למעשי שַיִש, למשל, להנות בהם חושי בני אדם, באותה שעה עצמה ישבו תלמידי חכמים מבני ישראל בבתי מדרשותיהם וכוונו אף הם ברוח הקודש ובהרגשה זכה מאוד מדות ושעורי הרמוניה נפשיים למעשה הצדקה, למשל, להנאות ולהיטיב בהם את האדם עצמו, "לצרף את הבריות". איני מכריע למי היתרון, אבל סבור אני, שאלו ואלו דברי יצירה הם, אידיאות שנתממשו, רעיונות שיצאו מן הכח אל הפועל על ידי רוחו היוצר של האדם; באלו ובאלו יש מקום למידת התפארת להתגלות בכל זהרה, ואלו ואלו צריכים ל"רוח הקודש" ולרחמי שמים. ההבדל שביניהם אינו אלא בחומר ובאמצעים, כזה שישנו גם בין מקצוע אחד לחברו באמנויות המוסכמות, כגון בין ציור לנגינה. אכן יש ויש גם הבדל עיקרי: יצירות האמנויות המוסכמות, מפני שהן פונות אל האדם בתור פרט ומשום שהן מצומצמות ומאוחדות בחומר, במקום ובזמן, כאמור, לפיכך הן נסקרות בבת אחת, מיד ומקרוב; מה שאין כן יצירות ההלכה, המכוונות גם אל הכלל, וחלקיהן מתפשטים בחומר, במקום ובזמן, על פני שטח גדול, ולפיכך פרצוף שלם שלהן, העולה מתוך כל חלקיהן, אינו נתפס להכרה אלא אחרי העיון ומעל גובה גדול. אלו נבנה כרך גדול על פי אידיאה ציורית כבירה של אדריכל אמן, לא היינו מכירים בפרצופה השלם של אותה אידיאה ולא היינו תופסים את מכלול יפיה אלא מתוך הדפתרא או מראש מצפה גבוה, אבל בשום פנים לא מתוך הטיול בין בתי הרחובות, כשהפרטים חוצצים בפני היקף הכלל. "מרוב העצים לא ירָאה היער" הוא פתגם עתיק ומחוכם. אבל כלום בשלב זה תתמעט דמות היופי והשלמות של האידיאה? מי שירצה להתענג עליה נאמר לו: עלה להר!

יש בכל זאת שאפילו מפרט הלכי אחד מציץ עלינו לפרקים עולם מלא של אגדה הגנוזה בתוכו. באותה מסכת שבת ובתוספתא שם, למשל, מובלעת הלכה זו: "כל כתבי הקודש מצילין אותם (בשבת) מפני הדליקה… היו כתובים תרגום ובכל לשון – גפטית, מדית, עילמית, יוונית – מצילין אותם מפני הדליקה. רבי יוסי אומר: אין מצילין אותם מפני הדליקה".

פרט קטן של הלכה, מחלוקת של מה בכך – האין זאת? ואולם מי לא יכיר מיד, כי בהלכה קטנה ויבשה זו נתונה בצמצום מופלג, אבל במלוי האפשרי, תמונה ציורית שלמה על דבר היחס ההיסטורי והנפשי של מפלגות שונות באומה לשנים מראשי קנייניה: לספרותה וללשונה. מי לא יראה, כי מחלוקת זו שבמשנה היא היא "ריב הלשונות", שהולך ונמשך בישראל מאז ועד היום. "אל יהא לשון ארמי קל בעיניך, שהרי המקום חלק לו כבוד"; "אל ישאל אדם צרכיו בלשון ארמי, שאין מלאכי השרת נזקקין לו"; "בשעה שבא הקדוש ברוך הוא ליתן תורה לישראל דבר עמהם בלשון שהם יודעים ומבינים, בלשון מצרי"; "כה תאמר… אל בני ישראל – בלשון שאני אומר: בלשון הקודש"; "כשנגלה הקדוש ברוך הוא ליתן תורה לישראל, לא בלשון אחד נגלה, אלא בארבע לשונות: עברי, רומי, ערבי, ארמי"; "אותו היום שנתרגמה התורה יוונית היה קשה לישראל כיום שנעשה העגל, ובארץ ישראל היו אז שלושה ימים חושך" ו"כשנתרגמו הנביאים על ידי יונתן בן עוזיאל ארמית נזדעזעה ארץ ישראל תי"ו פרסה על תי"ו פרסא" – מאמרים אלה, והרבה כמוהם, שמשמשים בת-קול ללב האומה שנחלק, הם הצורה האגדית של הפרובלימה הלשונית, והמשנה הקצרה שלמעלה, השנויה אף היא במחלוקת, היא סופה המוכרח של אותה האגדה במטבע הלכית, סך הכל מעשי קצר בצורה של החלטה ועמידה על הדעת. שם "ליריקה" שוטפת, רופפת ומתרגשת, וכאן – "אֶפִּיקָה" שלֵוה, מסמר קבוע. בחכמה רבה נבחר כאן המומנט של דליקה, שעת טירוף וסכנה, שאין אדם עשוי להתבונן, אלא נשמע לפקודת לבו וקופץ להציל את היקר לו ביותר. הדליקה אינה איפוא אלא משל (דברו חכמים בהווה), והוא הדין לשטף, לגירוש ולכל מיני סכנה.

וכך, מתוך הפרט הקטן הזה יתגלה פתאום לפני המתבונן כלל גדול היסטורי, הוראה לאומה שלמה טרופה ודחופה בגולה, שלהציל את כל סגולותיה אינה יכולה ולהפקיר הכל אינה רוצה – מה ואיך תעשה ביום צרה וסכנה? בעל המשנה ודאי לא דבר במשל ומליצה. לא נתכוון זה אלא לקבוע הלכה למעשה פשוטה כמשמעה, ולכל היותר – לטבוע בנידון שלפניו מטבע קיים לרצונו או גם למנהגו הקדום של העם, כפי שנתגלו עד עכשיו, זה בצורת אגדה וזה בצורת מעשה של רשות. כמו כן, כל אותם אלפי היחידים מכל הזמנים, שמסרו נפשם בשעת סכנה להציל מן הכליון מה שהצילו, אם כדברי התנא קמא ואם כדעת רבי יוסי, לא נתכוונו אף הם אלא לקיים את הדין כפשוטו. ומה בכך? מדעת ושלא מדעת הרי הם כולם עשו שליחותו של שר האומה, ואם אנו עומדים עתה לפני אוצרנו הדל ומלחשים ביגון: "אין לנו שיור רק התורה הזאת", הרי אנו ולבנו יודעים, שגם השיור המועט הזה לא ניצל אלא בזכות כל אותם היחידים שקיימו כל אחד בזמנו ובמקומו את מצות לבם כהלכה.

התבוננות נפשית כזו באותה הלכה כבר דיה לגאול אותה במקצת מקליפתה ולהעלותה למדרגת סימבול. ואולם הלב העֵר איננו מסתפק בכך, אלא הוא הולך ומעביר לפני עיני רוחנו, בקשר עם אותה ההלכה ומענינה, מחזה אחר מחזה:

אנו רואים, למשל, ביחד עם רינן, את הכהן הלוי הקדמוני ברדתו עם הגולה בבלה והוא מתנהל לאטו בצד חמורו הטעון מגלות מגלות של דברי נביאים; הוא הציל כתבי הקודש מפני הדליקה.

אנו רואים שוב, והנה רבן יוחנן בן זכאי עומד לפני אספסיָנוס אחורי שערי ירושלים ומתחנן: "תן לי את יבנה וחכמיה ושלשלת של רבן גמליאל". גם זה הציל שרידי קודש מפני הדליקה.

ושוב אנו רואים: ישיש בן שמונים, רבי יהודה בן בבא, יושב בין שני הרים גדולים, בין אושא לשפרעם, וסומך שם, תחת חצי האויבים, חמשה זקנים ואומר להם: "בני, רוצו!" והוא נשאר מוטל לפני האויבים "כאבן שאין לה הופכין" ובעוד רגע הוא נעשה ככברה.

ושוב: בית מדרשם של רבי יהודה הנשיא ותלמידיו הולך וסוער; הידיים מלאות עבודה: מכַנסים הלכות, מבררים שמועות, גובים "עדיות", מסדרים, מגיהים, רושמים – הם מעלים על ספר את התורה שבעל-פה! יודעים הם ש"מהפכה" הם עושים במסורת ישראל – דברים שבעל-פה אי אתה רשאי לכתבם – אבל "עת לעשות לה' הפרו תורתך": הלבבות מתמעטים, הפזור מתרבה והשכחה מתגברת; צריכים להציל מה שאפשר.

ושוב: ארבעת השבויים מביאים את התלמוד לספרד… מלאכתו הכבירה של הרמב"ם… משפחת מעתיקים, בני תיבון, בהולים לתרגם ספרים יקרים, בעלי ערך לאומי גדול, מלשון נכריה ללשון הקודש…

ושוב: חבורות-חבורות של יהודים, פליטי חרב ופרעות, דור אחר דור, דור אחר דור, מושכים והולכים בדרכים וספרי תורה חבוקים בזרועותיהם. כמה וכמה יחידים, יהודים סתם, שמשים, חייטים, סנדלרים, מתים לפני ארונות הקודש בהגינם על הקדוש להם; כמה וכמה צנועים ואנשי מעשה, צדיקים נסתרים, "עורכי גלות" מרצון, נודדים ממקום למקום במקלם ותרמילם וכל אחד ספר קדוש וחביב לו בתיק טלית ותפילין שלו.

ועוד, ועוד, ועוד… בכל המחזות האלה שונים כמובן גם הפועלים, גם החומר של הקדושה וגם האמצעים של ההצלה, אבל אחד הוא התוכן הפנימי, הנפשי שבכולם: הצלת קניין לאומי חשוב ביותר מפני הכליון, בהתאם לנטיַת לבו ולהשקפתו של המציל. הלכה כמי? אם כזה שאומר: "בלשון הקודש בלבד", ואם כזה שאומר: "בתרגום ובכל לשון"? – תשובה על זה עלינו לבקש מפי ההיסטוריה והחיים, ואולי נמצא, שגם הם, כאותה משנה, הניחו את הדבר במחלוקת. לנו אין בזה לפי שעה נפקא-מינה לדינא. לנו חשוב רק להראות, עד כמה יש בכחה של הלכה קטנה ויבשה להתרומם לפעמים עד למדרגת סימבול, כשהחומר הנוקשה שלה נופל לתוך כור ההרגשה החיה והוא חוזר וניתך שם לאגדה. ומובטחני, שגם האגדה הלשונית שבימינו עתידה, אם נזכה לכך, להצטמצם צמצום אחר צמצום ולהעשות בסופה אף היא הלכה חדשה, שבהסכם לדעות ולצרכים בזמנה תהא מנוסחת בסגנון קצר ויבש מעין זה:

"אין מלמדין אלא בעברית, דברי חכמים. פלוני אומר: בעברית ובתרגום ובכל לשון. אלמוני אומר: דברים שביהדות – בעברית, ושאינם יהדות – בכל לשון. אמר ר' פלמוני: אין מלמדין אלא ביהודית בלבד" – והמפרש שלעתיד לבוא יפרש: "ביהודית – כלומר, עברי-טייט"ש, שדיברו בה היהודים במקומו ובזמנו של ר' פלמוני, ואין זו יהודית שבמקרא, שהיא עברית; דאם כן, מה בין ר' פלמוני לתנא קמא?"

הלכה זו שלמעלה, המובאת לדוגמא, אינה יוצאת מן הכלל, כמוה חבילי חבילות. ובכלל תמיהני אם יש הלכה, שלא תהא לה אחיזה מרובה או מועטת בעולם האצילות, יניקה מאידיאה עליונה: אישית, חברתית או לאומית. סוף-סוף הרי ההלכה אינה אלא אחת מן הצורות שמתלבש בה רוחו היוצר של האדם – ומי יודע דרך הרוח? "לא יצא האיש (בשבת) לא בסיף ולא בקשת ולא בתריס ולא באלה ולא ברומח… רבי אליעזר אומר: תכשיטין הם לו[2] (ומותר לצאת בהם); וחכמים אומרים: אינן לו אלא לגנאי, שנאמר: וכתתו חרבותם לאתים וחניתותיהם למזמרות, לא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה" – הרי לכם מושגי יופי וכיעור במלבושים – ומתוך מה? מתוך דברי נעים הזמירות וגדול החוזים; ולעניין מה? לעניין טלטול בשבת. כל דקדוקי מסכת ברכות אינם אלא כלים ולבושים לדעה נשגבה של "לה' הארץ ומלואה" ולרגש ההתפעלות התמידית, החדשה בכל יום, מפני הדר הטבע וחליפותיו. "רשע בחייו חשוב כמת, מפני שרואה חמה זורחת ואינו מברך 'יוצר אור', שוקעת ואינו מברך 'מעריב ערבים', אוכל ושותה ואינו מברך; אבל הצדיקים מברכים על כל דבר ודבר שאוכלים ושותים ושרואים וששומעים" (תנחומא, וזאת הברכה). "על בריות נאות ואילנות נאים מברכין: 'ברוך שככה לו בעולמו'"; ו"מעשה ברבן שמעון בן גמליאל, נשיא ישראל, שהיה עומד על גבי מעלה בהר הבית, וראה נכרית נאה ביותר, ואמר – בתורת ברכה -: 'מה רבו מעשיך ה'!" ו"האומר: כמה נאה פת זו, ברוך שבראה; כמה נאות תאנים הללו, ברוך שבראן – זוהי ברכתן" (תוספתא ברכות). כמה עֵרוּת הלב והחושים! ואותה ההלכה הקשה והאכזרית שאסרה את האבלות בשבת, ולנחם אבלים התירה רק בקושי – היא שאמרה בהרגשה עדינה: "הבוכה בשבת להקל צערו – זהו עונג שבת שלו" (רבי עקיבא בבריתא).

לא. ההלכה אינה בשום פנים שלילת הרגש, אלא כיבושו; לא בטול מידת הרחמים במידת הדין יש בה, אלא צירוף שתיהן כאחת. אכזריותה – היא זו של כח יוצר ומקיים, בחינת גבורה שבחסד, שהיא מידת ה"תפארת". וכך יפה לה בהתאם לתכונתה המעשית. וכי יש לך גזר דין קשה ממיתת בית דין, ואף על פי כן "כי קללת אלהים תלוי", דמות איקונין של מלך, צלם אלהים, תלוי. ו"בזמן שאדם מצטער שכינה מה לשון אומרת: קלני מראשי! קלני מזרועי!" השכינה, כביכול, חבלה בעצמה וקובלת על עצמה. יש רחמים, ויש רחמים גבוהים עליהם, רחמי אב, שצופים בעין שלמעלה וכובשים את עצמם לשעתם בשביל העתיד, ואלו ואלו רחמי אלהים חיים. שאל תינוק ויגדך: "ה' ה' אל רחום וחנון", ואף על פי כן: "האומר בתפלתו: על קן ציפור יגיעו רחמיך, משתקין אותו", שעושה מידותיו של הקדוש ברוך הוא רחמים והן אינן אלא גזרות, רחמים למעלה מרחמים, צפיה לעתיד. הרי לא לחנם הביאה האומה הישראלית, על כל פנים ברובה הגדולה, את צוארה בעול הברזל של ההלכה; ולא עוד, אלא שבצאתה לנדודיה בחרה לקחת עמה לדרך משא כבד של חוקים והלכות "ועזבה מפניהם – כמאמר שד"ל – את השירים המשמחים לב ונפש". המראה הזה הביא את שד"ל בשעתו לידי התפעלות, עד שקרא: "כמה קדושה אומה זו!" ובעל ההלכה עצמו מהו אומר: "המהלך בדרך ושונה ומפסיק ממשנתו ואומר: 'מה נאה אילן זה, מה נאה ניר זה!' מעלה עליו הכתוב כאילו מתחייב בנפשו". בעלי היופי שבנו כלו את כל חציהם במשנה עלובה זו, ואולם בעלי הנפש יאזינו גם מתוכה, מבין השיטין, המיית לב וחרדת דאגה לגורלו העתיד של עם "הולך בדרך" ואין בידו משלו אלא ספר, ושכל התקשרות נפשית לאחת מארצות מגוריו בנפשו הוא[3].

לא כל ההלכות, כמובן, שוות, ולא ערך חיוני אחד לכולן. יש הלכה עקרה שאין לה אלא קרן; ויש שעושה פירות ופירי-פירות. יש דומה לכלי ריקן מוחלט, שמתפנה לקרן זוית עד שתגיע שעתו; ויש דומה לכלי שעשוי להתרוקן ולהתמלאות כל שעה תוכן חדש בלי הפסק בינתיים. יש גם הלכות שהן כארונות למתים חנוטים, ולהן יאָמר בלשון המסורת: "חוקים", כלומר, דברים נעלמי טעם וסתומי כוונה. פרקי איברים של דברי מיתוס ואגדה עתיקים מאוד נגנזו בהם גניזה עולמית ורשומיהם המאובנים עדיין קיימים, להתמיה את הבריות ולגרות יצרם של דורשי רשומות מני קדם. בעל הנפש אמנם ינהג כבוד גם באלה. מִפְלָש אפל נקוב בהרים מקצר עלינו פעמים דרך כמה פרסאות ומביאנו פתאום אל תחת שמים חדשים – ושריד עתיק סתום ואפל, כשאנו חודרים לתוכו ו"מדובבים שפתיו", יש שהוא מעתיקנו פתאום, בקפיצת הדרך, אל מעבר לאלף דור. כך הבגד של העברי, למשל, במצוותיו התלויות בו, הרי הוא – כמו שהפליא לרמז על זה במקצת מדרש קדמון – הגשמתה המלאה והחושית של… של מה, כסבורים אתם? – של אגדת קין והבל[4]. כיוצא בזה, האיסור של בישול גדי בחלב אמו[5] – יסוד ושורש לו בסדרי קרבנות עתיקים של חג השבועות בזמן הקדמון, בזמן שלא היה עוד "חג מתן תורתנו", אלא חג הקציר סתם, ואנשי האדמה, השמחים בקצירם, ערכו לגד ולעשתֹרת – אלהי המזל והשפע – שולחן: זבח גדי – סמל ברכה ופריה ורביה[6] – מבושל בחלב אמו. ומה נפלא הדבר, שעד היום קיים מנהג בישראל – מנהג שנתחבטו בו כל דורשי טעמים – לאכול בשבועות סעודת חלב, סמוכה קצת, שלא כרגיל, לבשר, והמהדרים אוכלים בשר מבושל בחלב שקדים (שולחן ערוך, בית יוסף). הפתעות כאלה מזומנות במספר לא מעט למטפלים בדברים הללו. אנו רואים, עד כמה אפילו חוקים רוּדימֶנטיים כאלה מעורים הם, כעוּבר במעי אמו, בכל הסימבוליקא המיתולוגית, האגדית וההוָאית של האומה. ואולם ביחד עם אלה הרי יש כמה הלכות גדולות שהן הן כגופי חייה ממש של האומה בעבר, ולֵחן לא נס עד היום, ולהכשרן החיוני בעתיד אין קץ. אם "כלי החיים" האלה מונחים לפי-שעה בקרן זוית – אין מזה ראיה עוד על רעיעותם. כלל גדול הוא: כל צורת חיים בשעת יצירתה, כלומר, כשהיא עדיין "במחובר" – היא עצמה משמשת תוכן לרוח יוצרה; משנגמרה יצירתה ויצאה לרשות הרבים, כלומר, "משנתלשה" – מיד היא יורדת לתורת כלי ושוב אין לה משלה כלום, אלא כל אדם מוצא בה מה שהוא עצמו מניח וחוזר ומניח בה כל רגע שהוא ממשמש בה. הכל בא לה מן האדם ורוח האדם, שזוכה בה מן ההפקר. הניח בתוכה זהב – מוצא זהב; עפר – עפר. אין לו מה להניח – רשות בידו להניחה ריקנית עד שתעלה חלודה, אבל אל יאמר איש כזה: הכלי רעוע, השליכוהו לאשפה, אלא יאמר: אני עני!

היש צורך עוד ליחד את הדיבור על ההלכה והאגדה, על זיקת הגומלין שביניהן, בתור שני גופי – או סגנוני – ספרות, מיוחדים, אבל גם צריכים זה לזה?

הדברים שלמעלה, האמורים בהלכה ואגדה מצד עצם מהותן, בתור שני גופי – או סגנוני – חיים מיוחדים, היו מספיקים, כמדומה גם לעניין זה; שהרי הספרות מה היא, אם לא "חיים שבכתב"? ואולם מפני שבין "בעלי האגדה" בימינו יש נטיה לתת לספרות "אבטונומיה" – כלומר, "אמנות לשמה", ויש שמעמידים אותה "למעלה מן החיים", כלומר מחוץ להם, לפיכך, בנוגע לאלה, אין בטחון כלל, שהדברים שלמעלה יהא בהם כדי הוכחה. אדרבה, יש מקום לבטחון מהופך: בין שיודו במקצת הדברים ובין לא, ברי הוא, כי מי שיבוא ויאמר להם, שההלכה הכתובה יכולה עדיין אף היא לשמש בסיס לחלק חשוב מן הספרות החיה כאחותה האגדה – יסכן בעצמו להחשב בעיניהם כאיש שלא טעם טעם "יופי" מימיו, או כליטאי הנלהב הלז, שמזמר בשמחת-תורה – "שור שנגח את הפרה". הלכה – וספרות, אתמהה? היש שני הפכים גדולים מאלה? מי נער בימינו ולא ידע כי סתם ספרות אינה אלא אגדה, אגדה לכל משמעותיה ובלי הבדל זמנים: מן הספורים והחזיונות והמליצות שבמקרא ועד הספרות היפה שבימינו; אבל ההלכה – כלום טעם וריח יש בה, כלום לחלוחית חיים יש בה, כלום יופי יש בה?

הטענות מצד בעלי האגדה כנגד ההלכה אינן אמנם חדשות ביותר, ו"כבר היו לעולמים". עוד בעלי התלמוד יודעים לספר בענין זה כמה מעשיות ומשלים; אלא שהם באו לידי מסקנא, שההלכה היא "עשתות של זהב" והאגדה "פרוטות קטנות", ובעלי האגדה שלנו סבורים, שההלכה אינה בגדר ספרות כלל, ולא מן השם היא. הצדקו במשפטם? הבאמת ההלכה, ההלכה כולה, בלי חוץ, היא כאילן סרק לגבי ספרות?

כמדומה שגם פסק-דין קשה זה בא מתוך חלוף צורה בחומר ומקרה בעצם. ספרי ההלכה היסודיים – המשנה והברייתות – כפי שיחייב טבע ענינם ומטרתם, צורת קובצי דינים וספרי הוראה להם, והיא שגרמה, לפי הנראה, להוציאם מסוג הספרות כמשמעו בימינו.

ואולם כך ישפטו רק "הרואים לעיניים". אלו היו אותם הספרים כוללים רק כללי הגיון ויסודות משפטיים בדרך הפשטה בלבד – היה הדין עם הטוענים; אבל מי לא יודע, כי בהלכה העברית אין כמעט מקום למופשטות, וכמעט כולה ציורית ומוחשית.

שנים אוחזין בטלית, הקדר שהכניס קדרותיו, המניח את הכד – זהו הסגנון התדירי של ההלכה העברית. כמעט כולה, מראשה ועד סופה, מנומרת ציורים ציורים, קטנים וגדולים, של החיים העבריים הממשיים במשך אלף שנה ויותר.

האגדה, היונקת מעולם האצילות, עוסקת בראוי וברצוי, וכשאני קורא בה אני רואה מה רצתה, איך הגתה ולמה נשאה את נפשה האומה הישראלית; ההלכה, שניזונית מעולם העשיה, עוסקת בקיים ובמוחזק, והיא מראה לנו בעליל, בציורים קצרים אבל בולטים, את עצם חייה של האומה, את ממשות חייה. אני רואה מתוכה עין בעין, איך הלבישה האומה את רצונה ומשאות נפשה השוטפים צורות חיים קיימות ומוצקות, צורות של מעשים. כשאתם נכנסים למשנה – אל נא תקמטו את מצחכם. עברו בין הפרקים בנחת, כמי שעובר בין חרבות ערים עתיקות; שוטו בין פסקי ההלכות הרצופים שם זה אצל זה כלבנים בנדבך ונראים בצמצומם כחצובי חלמיש; התבוננו בעין פקוחה אל כל הציורים הקטנים וקטני הקטנים, המפוזרים שם בערבוביה לאלפים, ואמרו: האין אתם רואים לפניכם חיי מעשה של אומה שלמה, שנתאבנו לכל תגיהם ופרטיהם בתוך כדי מהלכם?

איני מדבר רק על התמונות השלמות והמפורטות הבאות שם לפרקים, כגון סדר הבאת בכורים, סדר עבודת יום הכיפורים, סדר הדין, ודומיהם. פרקים תיאוריים כאלה הרי אֶפּיקה גמורה הם, במובנה התאוּרי, ומן הסוג המעולה. דן אני גם על אותם הרסיסים הקטנים, קו קו ותג תג, פרורי חיים קפואים, שמהם נצטרפו כמעט כל ששת סדרי המשנה ותוספאותיהן. האמנם כל אלה לא יצלחו לכל מלאכה בספרות? הבאמת פסולים הם? פסולים לחלוטין?

בקרוא איש מישראל בסדר זרעים, למשל, האין יש אשר יבואו אליו פתאום מתוך הדברים אויר של חיים וריח אדמה וריח עשב, ושכח פתאום כי בבית המדרש הוא יושב וכי לומד הוא, וראה את ה"עם" – "עם הארץ" – בכל עבודתו בשדה ובגנה ובכרם ובגֹרן, אותו ואת הכהן המחזר על הגרנות, ואת העניים והנמושות המלקטים, שנופלים או פורשים טליתם על הפאה לזכות בה ושמכים איש את רעהו במַגָלות על הלקט, ואת השדה המנומר עם החטין והזונין והירבוזין השוטים והחלגלוגות, ואת הגפן המוּדלה על התאנה, ואת חורי הנמלים שבתוך הקמה, ואת הרוח שעלעלה את הגפנים, ואת המלקט עשבים לחים ואת המגבב ביבש, ואת הבוצר שעוקץ את האשכול – והוא הוסבך בעלים ונפל מידו לארץ ונפרט, ואת הכרי של החטים עם החטה האחת הפוטרת אותו, ואת הצבי שנלקח בכסף מעשר, ואת האילן שהוא עומד בפנים ונוטה לחוץ, ואת עיסת הכלבים שהרועים אוכלים ממנה, ואת הרמון שבִּכֵּר ונקשר בגמי, ואת הגוזלות שעל גבי הסלים, ועוד ועוד כאלה וכאלה.

ובעבור האיש אל סדר מועד ונשים – האם לא יראה עין בעין את חיי הבית העבריים לכל סדריהם ופרטיהם? ובבואו אל נזיקין – האם לא יהי בעיניו כרואה את השוק ואת הרחוב העבריים שקפאו פתאום יום אחד על כל משאם-ומתנם ועל כל שאונם והמונם?

ויש אשר ירגיש איש כזה, כי עוד מעט, בעוד רגע קטן, והנה אחד איש מופת, אמן גדול, בא ונגע במטה אלהים אשר בידו – בכח הכשרון – אל החיים המאובנים האלה ושבו וחיו חיים שניים באחת מן היצירות הנפלאות; רק משהו קטן, קורטוב "רוח הקודש" – וההלכה תהפך תחת ידו ל"אפיקה".

הלא נמצאו מי "שראו מעשה ונזכרו הלכה", ומדוע לא יהי גם להפך: "ראו הלכה ונזכרו מעשה".

אמת, פעוטה היא אפיקה זו; מן היסוד הספורי אין בה כמעט כלום. כולה תיאורית: רשימות זעירות של מנהגי חיים דלים, חיי יום יום הולכים בלאט; וגם הללו אינם באים לשמם, אלא בהבלעה ובדרך אגב; אך מה לעשות? כך היו החיים העבריים בימים ההם וכך נשמרו בספר הלאומי היחידי של אותה התקופה הארוכה. חיים אחרים לא היו לנו, ואם היו, לא נשאר זכרם. תקופת הגבורה והעוז ומועד היצירה הנשגבה שבאֶפּוֹס התנ"כי עברו אז גם מן החיים וגם מן הספר לבלי שוב. הגיעו ימי העמידה: ימי "שמירת החומות" והגנה על הבנוי ועומד מכבר, ימי עשיית משמרת ומשמרת למשמרת, וגם ההלכה וגם האגדה של הימים ההם שתיהן טבועות בחותם זמנן: בחותם הפסיביות; גדולות אין לא בזו ולא בזו. שתיהן פרורים פרורים קטנים, פרורי מחשבה והרגשה ופרורי עשייה. אולם מן האמן הגמור, זה שאינו שואב "רוח הקודש" מאגודלו או מלחכה מאחורי הפנכא של שולחן זר, אלא צולל ויונק מעומק תהום רבה של נפש האומה ומסתרי חייה – מאמן כזה, אומר אני, לא יבצר לעשות גם בחומר הזה גדולות, אם רק הגדולות בנפשו פנימה הן. האמן ברוך האלהים כמה הוא צריך וייצר? – מעט "חומר היולי" כדי אחיזת הרוח. אם דל הוא החומר – יעשירנו משלו, ואם מת – יחיינו ממקור חייו. האמנות הגמורה, זו שאינה קרדום לחפור בה ואינה עטרת גאות בראש שוטים, שכורי אהבת עצמם והלומי תהלת שוא, אף היא, כמו התורה, אינה מתקימת אלא במי שממית עצמו עליה – כדי להחיות. העיקר הוא היחס החיוני של האדם אל צורת החיים שלפניו. ומי שמכריז על אחת מהן שהיא פסולה, צריך תחלה בדיקה אם לא נפסלו חייו הוא באותה פנה.

– המן הסלע הזה, מן ההלכה, נוציא לנו מים חיים? – ישאל "דור התחיה" בתמיהה ובלי אמון.

הן! אם מטה האלהים בידכם ואם מקור החיים בלבבכם! אלו היו לנו אמנים גמורים ויוצרים ברוכי אלהים, שלא נפסלו חייהם הם, היו מדובבים גם את שפתי הסלע הזה, ועל ידי משהו קטן – זה שקוראים לו כשרון – היו הופכים את ההלכה לאֶפּוֹס לאומי. ואולם אמנינו, נוח להם לפי שעה לנוע על כלים שאולים ולקחת להם צורות מוכנות על ידי אחרים ולחקותם חקוי רעוע. המלאכה לא תמיד נקיה – אבל תחת זה היא קלה. זילא להם, שכיחה להם. ולפיכך גם באגדה – שהם מודים בה – עדין לא נודעה כל כך גבורתם, ועדין זו מצפה לגואל, שיבוא להפוך אותה לליריקה לאומית, לשירה חדשה באמת, מה שלא עלה גם בידי הפיטנים הקדמונים בכל עמלם – מחוסר כשרון מסוים לכך ומהעדר גם בהם יחס חיוני אל הצורה הספרותית ההיא.

– ובכן נתנה ראש ונשובה אל… ה"שולחן ערוך"?

מי שיגלה בדברי פנים כאלה, סימן שלא הבין בהם כלום. המלים "הלכה ואגדה" תלמודיות הן ומשמען במקומן קבוע, אבל מצד מהותן הפנימית משמען עשוי להתרחב ולהתפשט גם על שאר החזיונות בני-מיניהן, בין של התקופות הקודמות לתלמוד ובין של המאוחרות לו. שתי צורות מסוימות הן, שני חלופי סגנונים, שמלַוים זה את זה בחיים ובספרות, ודור דור ואגדתו, אגדה אגדה – והלכתה.

לא בהלכה פלונית, כמו שלא באגדה אלמונית, הכתוב מדבר. בעיקר הלכה אנו עסוקים כאן, הלכה בתור כלל גדול, בתור צורה מוחשית ומסוימת  לחיים ממשיים, חיים שאינם פורחים באויר ותלויים ברפיון של הרגשות ומימרות נאות בלבד, אלא שיש להם גם גוף ודמות הגוף נאים. והלכה כזו, אני אומר, אינה אלא המשכה המוכרח, "סיפא דקרא" של האגדה.

גדולה אגדה – שמביאה לידי הלכה. וכל אגדה שאין עמה הלכה, אוֹננית היא, וסופה היא עצמה בטלה, וגם מבטלת כח המעשה של בעליה.

והאומר אין לי אלא אגדה – בודקין את אגדתו שמא פרח סרק הוא. למי הוא דומה? למי שאומר: קוטפני את הפרחים ואי אפשי בפירות. סופו שלא יזכה עוד אפילו לפרחים; שאם אין פרי אין גרעין, ואם אין גרעין פרח מנין?

האגדה – חִציה מפקפקים ובאים באויר מתוך נדנוד, כאלו שנתזו מעל יתר מרושל בקשת; ההלכה – חִציה נאמנים וקושטים על קו הישר באיתנם ובלי זיע, כפוקעים מתוך קשת מתוחה. זו נותנת אויר לנשימה, וזו לרגל עמידה, קרקע עולם. זו מכניסה את היסוד הנוזל והשוטף, וזו – את היסוד המהַוה ומקַיֵם. אומה שאינה למודה להיות תוכפת הלכה לאגדה, מוסרת עצמה לתעתועי עולם ומסכנת בעצמה לשכוח את הדרך הישרה והיחידה שבין הרצון ובין המעשה ומן השאיפה אל ההגשמה.

הלכה רצופה לאגדה, טן-דוּ – תעודה בריאות ושטר בגרות היא לאומה; וכל מקום שאתה מוצא אגדה ארמלית, בידוע שנתרופפו כח המעשה וכלי המעשה של בעליה, והם צריכים רפואה. ביחוד ישימו זאת אל לבם אלה המקדימים בסימני הלאומיות צורה לתוכן.

חטא חטאו כמה דורות וכתות בישראל לאגדה, שהפסיקו בינם ובינה את הקשר החיוני. המוני התמימים שבהם תפסו דבריה כפשוטם וראוה כראות עיקרי אמונה, והמוני המתחכמים תפסו אף הם דבריה כפשוטם וחשבוה כהבלי שוא. אלה ואלה גסי דעת וטעם היו, על כן טחו עיניהם מראות את המאור השירי ואת ה"אֱמֶת מָשָל" שבה. הם חדלו להבין את לשונה.

עתה זכינו לדור שכולו אגדה. אגדה בספרות ואגדה בחיים. כל העולם כולו אינו אלא אגדה באגדה. להלכה בכל משמעותיה אין סימן וזכר.

כמה שיכפרו בדבר אלה שאין הכרה זו נעימה להם, האמת לא תזוז ממקומה: ספרותנו החדשה ברובה הגדול אִוְתָה לה, כקבצן הלז, דירת קבע במדור התחתון ביותר של המחשבה וההרגשה התרבותית. ננעלו עליה כל חמשים שערי הבינה ולא נשאר לה אלא פשפש קטן של "יופי" מסופק – האגדה של זמננו – (ה"מאמריות" העתונאית, האגודלית, אינה באה בחשבון). מעט ספורים ומעט שירים – הוא כל הלקט שבתרמילה. שום השפעה משאר מעינות הרוח העליונים אין. פסקה הלכה מישראל. והרע מכל, שאין גם נטיה נִכֶּרֶת בה – בספרות החדשה – להתרומם ולעלות מ"בור שאון" זה, מבור דלותה. אדרבה. חן המקום על יוצריה. ומשרבו ביניהם המוניים ועמי-הארץ, עוד נִכֶּרת מצדם כעין השתדלות מכוונת להשריש בלב ההמון את ההכרה, שאין "ספרות" ואין "יצירה" אלא זו היפה בלבד, וכל מה שמחוץ לה פסול. נער שוטה, אשר יצר, במחילה, עשרים חרוזים, או שתי נוֹבֶלוֹת, יצירתו יצירה, ו"מורה נבוכי הזמן", למשל – הספר האחד יליד המחשבה העליונה בזמן החדש – איננו בגדר יצירה כלל.

ושוב אני מדגיש: איני בא להכריע לא בהלכה ולא באגדה ולומר: זו נאה וזו אינה נאה. כוונתי לאגדה ולהלכה סתם, בתור צורות תאומות של הספרות והחיים. ואני שואל: מה יהא סופה של אגדה שאין הלכה שלה בצדה, סמוך לה?

את הסוף בספרות – אם זהו הסוף – אנו רואים. ריקה היא כמצולה שאין בה דגים. מי שרוצה באמת ובתמים ללמוד איזה דבר – עדיין גם עתה, לאחר מאה וחמשים שנה לקיומה, עליו לצאת ל"שדה אחר". ויש לחוש, שגם מעט האגדה – היופי – תהא הולכת ומתנַוְנית, מאין השפעה באה לה מזמן לזמן ממקורות הרוח העליונים. עיקר זכות הקיום של הספרות היפה הלא היא סוף סוף רק בזה, שהיא קובעת, באמצעים המיוחדים לה, קשר קיים בין הרבים המושפעים ובין היחידים המשפיעים. "שירה לשמה", "כמו שתשיר הצפור", נאה היא – בשעות ההפסקה – לאלה העמלים בזעת אפים, לפני השירה ולאחריה, בהקמת ספרות כבירה לכל ענפי התרבות האנושית – ספרות יוצרת חיים ובונה חיים. להם נאה לזמר. אבל שירה מתוך שעמום ובטלה, מה צורך בה?

כך היא בספרות. ובחיים?

הנה הולך וגדל דור באויר שכולו מימרות ופזמונים, ועל מיני דברים שכולם הבל פה ורוח שפתים. הולכת ונבראת מין יהדות של רשות. קוראים בשם לאומיות, תחיה, ספרות, יצירה, חנוך עברי, מחשבה עברית, עבודה עברית – וכל הדברים הללו תלויים בשערה של איזו חבה: חבת ארץ, חבת שפה, חבת ספרות – מה מחירה של חבה אוירית?

חבה? – אבל החובה היכן? ומאין תבוא? ומהיכן תינק? המן האגדה? והיא בטבע אינה אלא רשות, הן ולאו ורפה בידה.

יהדות שכולה אגדה דומה לברזל שהכניסוהו לאוּר ולא הכניסוהו לצונן. שאיפה שבלב, רצון טוב, התעוררות הרוח, חבה פנימית – כל הדברים הללו יפים ומועילים כשיש בסופם עשיה, עשיה קשה כברזל, חובה אכזרית.

לבנות אתם אומרים – "כרתו אמנה וכתבו ועל החתום שרינו לויינו וכהנינו…[7] והעמידו עליכם מצוות"[8] – הלא כן החלו לבנות גם אבותיכם.

החזיונות הנשגבים של ישעיה השני העירו את הלבבות, ואולם כשהגיעה שעת הבנין, היו שני הנביאים שבין הבונים – חגי וזכריה – האחרונים לנבואה והראשונים להלכה, ואלה שלאחריהם – עזרא וסיעתו – לא היו אלא בעלי הלכה בלבד.

בואו והעמידו עלינו מצוות!

יוּתַּן לנו דפוסים לצקת בהם את רצוננו הנִגָר והרופס למטבעות מוצקות וקיימות. צמאים אנו לגופי מעשים. תנו לנו הרגל עשיה מרובה מאמירה בחיים, והרגל הלכה מרובה מאגדה בספרות.

אנו כופפים את צוארנו: איה עול הברזל? מדוע לא תבוא היד החזקה והזרוע הנטויה?

הערות שוליים