מרדכי מרטין בובר

מבוא

מרדכי מרטין בובר (1878 – 1965) היה חוקר, סופר והוגה דעות, בעל תודעה יהודית ולאומית עמוקה, ועם זאת – איש תרבות העולם. בובר עסק במחקר, בכתיבה ובהוראה בתחומים רבים: פילוסופיה, הגות ציונית, פרשנות מקרא, חסידות וחקר תרבויות. תרומתו הייחודית בתחום ההגות הייתה בפיתוח התפיסה הדיאלוגית – האדם הנמצא בדו שיח מתמיד עם סביבתו.

את הגותו עיגן בובר בזיקת אני-אתה שבתנ"ך (וביהדות בכלל) – ביחסים שבין האל לאדם. בשנת תרצ"ח – 1938, חמש שנים אחרי עליית הנאצים לשלטון בגרמניה, עלה עם משפחתו לארץ ישראל והצטרף לסגל האוניברסיטה העברית. בובר האמין בחיים משותפים של יהודים וערבים בארץ והיה חבר באגודת ברית שלום.¹ הוא זכה לפרסים בארץ ובעולם, ובהם פרס ישראל (תשי"ח – 1958). לעיקרון הדיאלוגי בהגותו – "עיקרון מרכזי במיוחד ביהדות" – הייתה השפעה רבה על לימודי היהדות ומקורותיה, ובמיוחד על פרשנות המקרא.²

מעט יוצרים: הדרך המיוחדת

מאת:

• מרטין בובר

"עם כל אדם ואדם בא חידוש לעולם, משהו ראשון ויחיד,
שעוד לא היה כמותו.
לפי תורת החסידות חייב כל אדם מישראל לידע ולכוון בדעתו
שהוא יחיד בעולם בבחינתו,
ועדיין לא היה בעולם כדומה לו,
שאילו כבר היה כמותו בזה העולם – שוב לא היה צורך בו
שיבוא הוא לעולם.
כל אדם בריאה חדשה היא, ועליו לתקן את מידתו בזה העולם.
………………………
הדבר שהוא יחיד ומיוחד בכל אדם ואין כמותו בשום אדם אחר –
אותו חייב האדם לפתח ולהביאו לכלל מעשה,
ולא שיחזור על מה שכבר עשאו (=עשה אותו) אדם אחר,
ואפילו הוא גדול שבגדולים.
…………………………………
…שאמר באותו עניין רבי זוסיא מהאניפולי, סמוך לפטירתו:
בעולם הבא לא ישאלוני: "למה לא היית משה רבנו?"
אלא ישאלוני: "למה לא היית זוסיא?"

זו תורה ברורה המיוסדת על הדעת (=הדעה)
שבני האדם שונים זה מזה בטיבם, ועל כן אין היא מבקשת
לעשותם שווים זה לזה…"

* מרדכי מ' בובר, דרכו של אדם על פי תורת החסידות, מוסד ביאליק, תשמ"א – 1981, עמ' 15 – 16. © כל הזכויות שמורות להוצאה.

תולדות חייו

מרדכי מרטין בובר נולד בשנת תרל"ח – 1878 בווינה, ולימים נחשב לאחד מנציגיה של יהדות גרמניה. ואולם בובר ראה את עצמו כיהודי פולני גאה מגליציה, שם גדל והתחנך בבית סבו לאחר הגירושין של הוריו.³ בבית הסב, ר' שלמה בובר,⁴ חי בובר 11 שנה, קיבל חינוך יהודי תורני לצד השכלה כללית, למד שפות – עברית, גרמנית, פולנית – ועם סבו וסבתו, יהודים שומרי מצוות, דיבר יידיש.⁵ בית הסב העניק לבובר מטען יהודי בר קיימא, וגם כאשר זנח לימים את אורח החיים הדתי – לא התבולל "ונשאר תמיד בעל תודעה לאומית חזקה."⁶ לימודיו האקדמיים כללו פילוסופיה, תולדות האמנות, גרמנית ובלשנות באוניברסיטאות וינה, ברלין, לייפציג וציריך, ובשנת תרס"ד – 1904 קיבל תואר דוקטור לפילוסופיה. בתקופת לימודיו (תרנ"ח – 1898) הצטרף לתנועה הציונית, השתתף בקונגרסים הציוניים,⁷ ערך את השבועון "די ולט" (Die Welt) של התנועה הציונית והיה פעיל בהוצאת הספרים היהודית בברלין. עם סיום לימודיו, בגיל 26, החל לחקור את תורת החסידות ופרסם (בגרמנית) שני קבצים של סיפורי הבעל שם טוב. בובר היה גם פרשן מקרא, ואת המפעל הגדול של תרגום התנ"ך לגרמנית החל בשנת תרפ"ב – 1922 יחד עם פרנץ רוזנצוויג, וסיים אותו בכוחות עצמו לאחר כ-40 שנה. בזמן לימודיו פגש את פאולה וינקלר, סופרת ציונית, שהייתה לבת זוגו ולימים – אשתו, ולזוג נולדו שני ילדים – רפאל וחוה. מרטין בובר כיהן כפרופסור למדעי הדת באוניברסיטת פרנקפורט (שעל הנהר מיין) בגרמניה, ובד בבד ניהל שם בית-מדרש יהודי.

עם עליית הנאצים לשלטון (1933) נאסר על בובר להרצות בגרמניה, וחמש שנים אחר כך עלה ארצה, התיישב בירושלים והחל ללמד באוניברסיטה העברית כפרופסור לסוציולוגיה של התרבות.⁸ כבר בשלב מוקדם של לימודיו והכשרתו ראה עצמו בובר כמגשר תרבותי – בין יהודים לגרמנים, בין היהדות לנצרות – ולאחר מכן בין היישוב היהודי בארץ ובין ערביי ארץ ישראל, והיה חבר באגודת ברית שלום. בובר זכה להוקרה ולפרסים בארץ ומחוצה לה, ובהם פרס גתה (1951) פרס ביאליק (תשכ"א – 1961) ופרס ישראל, שהוענק לו בשנת תשי"ח – 1958 על פועלו בתחום מדעי הרוח. מרדכי מרטין בובר היה הנשיא הראשון של האקדמיה הישראלית למדעים, והמשיך בעבודתו המדעית כמעט עד יומו האחרון. מרדכי מרטין בובר נפטר בתאריך י"ג בסיוון תשכ"ה – 1965 ונקבר בירושלים לצד אשתו.

יצירתו של בובר

יצירתו הספרותית והמדעית של מרדכי מרטין בובר הייתה רבגונית ורבת פנים ונמשכה יותר משישה עשורים, כמעט עד יום מותו. נסיבות חייו של בובר "פילשו את עולמו… לסביבות תרבותיות שונות": כבר בילדותו, בבית סבא שבגליציה, נחשף בובר לרב תרבותיות, שכללה בני לאומים שונים, יהודים חסידים לצד יהודים משכילים ויהודים – לצד נוצרים. במהלך חינוכו, לימודיו והכשרתו האקדמית הכיר בובר תרבויות קרובות ורחוקות, ובהן תרבויות המזרח הרחוק, וגילה עולם אינטלקטואלי יהודי (ולא יהודי) עשיר ורחב. וכך היה בובר ל"אחד האישים האוניברסאליים המעטים במאה העשרים".⁹ בובר כתב ופרסם עשרות מאמרים וספרים בגרמנית, באנגלית וגם בעברית – בפילוסופיה ובהגות ציונית,¹⁰ בתורת החסידות ובמקרא. ספריו בתחום החסידות כוללים כתבים עיוניים דוגמת רעיון הגאולה בחסידות (תש"ב – 1942) לצד קבצים וספרים של סיפורי חסידים וכן רומן חסידי פרי עטו – גוג ומגוג. בובר היה פרשן המקרא: את דרך פרשנותו הייחודית הציג בספרו "דרכו של מקרא" (תשכ"ד – 1964), ואף כתב ופרסם ספרי עיון בנושאים מקראיים, ובהם: תורת הנביאים (תשכ"ב – 1962), מלכות שמים (תשכ"ה – 1965). ולצד כל אלה – עסק בתרגום התנ"ך לגרמנית במשך כ- 40 שנה. בובר היה "משורר ואמן-לשון", וסגנון כתיבתו בעברית – כמו גם בשפות אחרות – אינו קל לקריאה: הוא משתמש בלשון פיוטית "שופעת רמזים רבי-משמעות",¹¹ המקשה על הקורא להבין את רעיונותיו ולרדת לסוף דעתו. על יצירותיו ומחקריו של בובר נכתבה ספרות ענפה בשפות רבות – עברית, אנגלית, גרמנית, יפנית, פינית ועוד.

הגותו הדיאלוגית של בובר

חידוש מרכזי בהגותו של מרדכי מרטין בובר היה העיקרון הדיאלוגי, שאותו הציג לראשונה (בגרמנית) בספרו "אני ואתה", ויישם לאחר מכן בעבודתו ובמחקריו הרבים. הגותו הדיאלוגית של בובר קשורה לתפיסת הדיבור במסורת היהודית,¹² והיא מציגה שני סוגי דיבור: אני-הוא (אני-"הלז") לעומת אני-אתה. התבנית אני-הוא (אני-"הלז") אינה מבוסס על הדדיות, אלא על יחס תועלתני בין אובייקט לסובייקט. ואילו התבנית אני-אתה מציגה יחס בין סובייקט אחד לסובייקט אחר, זיקה הדדית שהיא אבן יסוד בהוויה האנושית: "אין הווייתנו מוצאת את תיקונה אלא במגעו של איש לאיש, בזיקה של אני ואתה זה לזה, זיקה שלבושה דו שיח… זיקה דיאלוגית."¹³ לפי בובר, העדות המובהקת ביותר לזיקת אני-אתה נמצאת ביהדות – בתנ"ך: האני הנצחי – הלוא הוא אלוהים – פונה אל האתה האנושי – עם ישראל. ועם ישראל פונה לאלוהיו בלשון אתה – שהרי אלוהים התגלה לעמו בלשון אני – "אָנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךָ" (שמות כ 2). לפי תפיסתו של בובר, היהודים הם קהילת מאמינים מיוחדת – עדות בת אלפי שנים לקיומו של העיקרון הדיאלוגי כפי שנחרת בזיכרון הקולקטיבי של העם והשתמר בכתבי הקודש ובטקסים היהודיים. עם זאת טען בובר כי הגלות צמצמה את המרחב הדיאולוגי לביתו של היהודי ולבית הכנסת, ורק הגשמת הציונית תאפשר את יישומו של העיקרון הדיאלוגי בכל ההיבטים של חיי הציבור. וכך יהיו גם החברה והמדינה חלק מן הזיקה בין היהודים לאלוהים. העיקרון הדיאלוגי משמש גם אמצעי לקריאת טקסטים, ובתור שכזה השפיע מאוד על לימודי היהדות – ובעיקר על לימוד המקרא ופרשנותו.¹⁴

מרטין בובר - אני ואתה

ספרו של מרדכי מרטין בובר, "אני ואתה" הוא ספר פילוסופי-שירי שנכתב בגרמנית וזכה לפרסום רב (תרפ"ג – 1923). ספר זה מציג את העיקרון הדיאלוגי בהגותו של בובר: הדו שיח הוא אבן יסוד בהוויה, והחיים האמיתיים הם חיים דיאלוגיים המבוססים על זיקה הדדית בין ה"אני", העצמי – ובין ה"אתה". לתפיסתו של בובר, העדות המובהקת ביותר לעיקרון הדיאלוגי הוא התנ"ך – בעיקר בדיאלוג שבין שמים לארץ, בין האל לאדם: "אדם עברי יכול להיות רק מי ששמע את הקול המדבר אליו במקרא… ונענה לו בחייו."¹⁵ בובר העיד כי הרעיון הדיאלוגי מבוסס גם על ההגות החסידית ועל אורח החיים של חבורה קטנה הפועלת סביב דמותו של הצדיק בחסידות. הזיקה הדיאלוגית, אני-אתה, היא הזיקה ההדדית והאידיאלית – בניגוד ליחס שבין ה"אני" ובין ה"הוא" ("הלז"). כאשר האדם, ה"אני", פונה אל ה"אתה" – בקול או בפנייה דמומה – הוא מגלה את נוכחותו שלו: "האתה שלי ואני – שנינו פועלים זה בזה. תלמידינו משכילים אותנו, מעשינו עושים אותנו… מכונסים אנו… בתוך ההדדיות הזורמת של ה'כול'."¹⁶ הספר "אני ואתה" תורגם לשפות רבות, ובהן – אנגלית, שבדית ופינית, והמהדורה העברית, שכותרתה "בסוד שיח", יצאה לאור בשנת תשכ"ד – 1963 בהוצאת מוסד ביאליק.

מרטין בובר - פרשן המקרא

מרדכי מרטין בובר עסק בפרשנות התנ"ך ובתרגומו לגרמנית.¹⁷ התנ"ך, לשיטתו של בובר, הוא העדות המובהקת ביותר להגותו הדיאלוגית: "בכתבי קודשם של כל העמים אינך מוצא אחד, שהאמיר (=הגדיל) כל כך את כוחו של היסוד הדיאלוגי, בייחוד את כוחו של הדיאלוג שבין שמים לארץ… [כפי] שעשה המקרא." התנ"ך אינו אלא "קריאה הקוראת את ישראל להתייצב לפני אלוהיו בדו שיח חי… שבו ה"אני" הנצחי (=ה') פונה אל ה"אתה" האנושי – עם ישראל."¹⁸
לפי בובר, כאשר קוראים את התנ"ך באמונה ובכוונה, הבנת עצמנו מתחדשת ומעמיקה. בובר הגדיר את פרשנותו למקרא – פרשנות "שאינה תלויה במסורת דתית, אבל גם לא בדעות המקובלות על האסכולות המדעיות." בספרו "דרכו של המקרא – עיונים בדפוסי-סגנון בתנ"ך"¹⁹ מציג בובר פרשנות פילולוגית למקרא, המבוססת על קריאה דקדקנית של נוסח המקרא, מתוך הכרה כי הכתוב המקראי כניסוחו הוא כלי פרשני חשוב: "הטקסט המקראי אומר מה שאומר בכל יישותו… בכוליותו, לא באמצעות מילותיו אלא בעיצומן של מילותיו" ולפי הגדרתו של בובר – האמת במקרא מצויה במילה בדיוק כפי ניסוחה.²⁰ וכך, לדוגמה, הדגיש בובר את תפקיד המילה המנחה במקרא: מילה החוזרת בפרק או בקטע כמה פעמים כלשונה או בצורות שונות, ובכך מעידה על הרעיון המרכזי ומדגישה אותו. גישה פרשנית זו, שנועדה לדלות את משמעותה של המילה המקראית באה לידי ביטוי "המובהק והעקבי ביותר" במפעלו "מרהיב העין" של בובר – הלוא הוא תרגום התנ"ך לגרמנית, שבו ביקש להציג את משמעותו המקורית של הכתוב המקראי באמצעות שימוש באותן מלים, שמתאימות לעברית המקראית. פירוש זה אינו רק גרסה של התנ"ך בלשון זרה, אלא גם פירוש מובהק להבנת משמעותו האמיתית של הכתוב גם לקוראי עברית.²¹ בתרגום התנ"ך עסק בובר במשך כ-40 שנה, שש מהן – יחד עם פרנץ רוזנצוויג, ולאחר מותו של רוזנצוויג המשיך בובר לבדו במפעל התרגום וסיים אותו בשנת תשכ"א – 1961, בגיל 83. ²² התרגום מבוסס על השפה הגרמנית הגבוהה, אך סוטה ממנה מדי פעם בפעם כדי לשמור על חרוז או על צליל המופיעים במקור העברי.²³
"בובר בהתבוננו במקרא אינו רק פילולוג, היסטוריון וסוציולוג, הוא אף פילוסוף, ולא רק… פילוסוף של דו שיח, אלא גם פילוסוף של לשון, ועם זה – גם אמן הלשון."²⁴

בובר והספרות החסידית

מרדכי מרטין בובר נחשף לספרות החסידית בשנת תרס"ד – 1904 כאשר קרא באקראי את אחד הספרים שנכתבו על הבעל שם טוב – צוואת ריב"ש. בדמותו של הבעש"ט מצא בובר את המופת "של האדם השלם" והוא הרגיש חובה "לבשר אותו לעולם."²⁵
בובר החל ללקט את הספרות החסידית, בחר מתוכה קטעים וסיפורים שלהערכתו דיברו אל בני דורו המשכילים, יהודים שהתרחקו מיהדותם כמו גם נוצרים, כדי לחשוף בפניהם את עולם החסידות וערכיו. במסגרת זו פרסם קבצים של סיפורי חסידים על דמויות מרכזיות בתנועת החסידות, ובהם הבעש"ט, תלמידו דב בער ממזריץ, רבי נחמן מברסלב (נינו של הבעש"ט), ואת ספרו האור הגנוז, שנכתב תחילה בגרמנית (תרפ"ד – 1924) ולאחר מכן הורחב למהדורה עברית מחודשת ומורחבת (1946, 1958).

לפי תפיסתו של בובר, הייתה החסידות "התנועה הדתית האמיתית האחרונה בעם ישראל".²⁶ רעיונותיו של בובר על החסידות מופיעים בכמה מחיבוריו, ובהם "דרכו של האדם על פי תורת החסידות" (תשי"ז – 1957). חוקר החסידות, גרשום שלום, יצא בביקורת קשה על תפיסת החסידות של בובר. הוא טען כנגד הסלקטיביות בדרך עבודתו של בובר, שבחר מתוך הספרות החסידית רק את מה שהתאים לתפיסתו, המעיט בהערכת השפעתה של הקבלה על החסידות, ותיאר את החסידות כתופעה רוחנית בלבד – ולא כתופעה היסטורית.²⁷ יש הסבורים כי בובר מצא בחסידות את הצירוף בין שני נושאים שמשכו את לבו: "המיסטיקה – והכוח היוצר של עם ישראל."²⁸

העשרה - קישורים

• מאמר של מרטין בובר על יסודות החסידות – באתר דעת:
• מאמר של ג' או יורמסון על מרטין בובר – באתר מט"ח:
• מאמר של משה שנר, "החשיבה הדיאלוגית של מרטין בובר" – באתר מכללת אורנים: