משה מנדלסון

מבוא

משה מנדלסון¹ (1729 – 1786) נחשב למנהיג הרוחני של ההשכלה היהודית, שבהגותו הפילוסופית ובאורח חייו הצליח לחולל שינוי והיה "רפורמטור של החיים היהודיים, אם כי רפומטור מתון".² מנדלסון הגיע לברלין בגיל 14 – עילוי יהודי חסר כול שהשכלתו הצטמצמה לתחום לימודי הקודש – ותוך פחות מ-20 שנה, בלימוד עצמי בלבד, היה לאחד האנשים המשכילים והמפורסמים בגרמניה, וליהודי הראשון שהתפרסם כפילוסוף – "סוקרטס היהודי".

מנדלסון היה הוגה דעות נאור של ההשכלה האירופית: טיפוס חדש של יהודי, שהיה בקי בתחומי תרבות ומדע, שלט בכמה שפות והיה סופר פורה ומוכשר.³ מנדלסון התערה לא רק בתרבות הגרמנית – אלא גם בחברה, והיה לידידם של מחזאים, הוגי דעות ומשכילים בני זמנו. שלא כמו ילדיו וממשיכיו,⁴ היה מנדלסון כל חייו יהודי נאמן שהקפיד על שמירת מצוות. מכריו תיארו אותו כאדם יוצא דופן – פתוח ומתון, חכם וסובלני, נדיב וישר: "בין כל בני אנוש – יקר המציאות; בין בני עמו – היחיד במינו".⁵

מעט יוצרים: רקוויאם גרמני

מאת:

• עמוס אילון

בסתיו 1743 נכנס נער בן ארבע עשרה לעיר ברלין בשער רוזנטל. היה זה השער היחיד בחומת העיר שבו הותרת כניסה ליהודים (וּלְבָקָר). הנער שם פעמיו אל הבירה מעיר הולדתו דסאו, ששכנה כמאה ושישים קילומטרים משם בנסיכות העצמאית הזעירה של דסאו-אנהלט. במשך חמישה או שישה ימים צעד בגבעות כדי להגיע לבירה הפרוסית.
האם נעל נעליים? זאת אין לדעת, אך סביר שהלך יחף. הנער, שלימים יתפרסם ברחבי אירופה כפילוסוף משה מנדלסון, היה קטן קומה לגילו, חלוש וחולני. ילדות של עוני הותירה אותו עם זרועות ורגליים צנומות, גמגום מציק וגב מגובנן… ובכל זאת ניחן בתווי פנים נאים למדי. מתחת למצח המקומר ברקו עיניים במבע עמוק, לצד שפתיים, לחיים, אף וסנטר עדינים ומעוצבים היטב.
הנער היה חסר פרוטה כמעט וצעד לבדו, נושא את מיטלטליו המועטים בתרמיל על גבו הכפוף. על תנועותיהם של יהודים, רובם רוכלים נודדים, הוטל ב-1743 פיקוח הדוק. רק למספר מוגבל של יהודים עשירים (ומדי פעם גם לתלמיד חכם) התירו להשתקע בברלין. יהודי שביקש לשהות בבירה, ולו לימים אחדים בלבד, נחקר חקירת שתי ועורב בנוגע לרקעו ולכוונותיו…
נותרו כמה עדויות על מה שהתרחש בעת חקירתו של מנדלסון. לפי אחת מהן התגרה השוער בגיבן הצעיר, וחשד כי מדובר ברוכל נודד. "יהודי, מה אתה מוכר? אני רוצה לקנות משהו." "לעולם לא תרצה לקנות ממני דבר," ענה מנדלסון. השוער התעקש ואמר משהו כמו "בלי קונצים! תגיד במה אתה סוחר." "בת….ת…בונה!" גמגם הנער. לפי עדות אחרת נשאל מנדלסון מה בכוונתו לעשות בברלין. תשובתו: "ללמוד".

* עמוס אילון, רקוויאם גרמני, הוצאת דביר, תשס"ד – 2004, הקדמה, עמ' 7 – 8. תרגם מאנגלית: דני אורבך.
© כל הזכויות שמורות למחבר.

רקע: יהודי גרמניה במאה ה-18

גרמניה של המאה ה- 18 הייתה מורכבת מ- 100 מדינות עצמאיות ויותר, ומספר היהודים בהן לא עלה על חצי אחוז מכלל האוכלוסייה. כאשר הגיע משה מנדלסון לשערי ברלין, בירת פרוסיה, שלט במדינה זו המלך פרידריך השני (הגדול), שדגל ברעיונות ההשכלה אך תיעב את היהודים והשתמש בהם רק כמשאב כלכלי, לפי מידת התועלת שלהם לממלכה.

מבחינה חוקית היה מצב היהודים נחות ומוגבל, וכלל פיקוח נוקשה על תנועתם ועל כניסתם לערים: קהילת היהודים בברלין באמצע המאה ה-18 מנתה כ-2,000 נפש (מתוך אוכלוסייה של 100,000 תושבים בקירוב) ובהם כ-200 משפחות שקיבלו היתר להתגורר בעיר אך ורק בזכות תרומתם לכלכלת הממלכה בתחומי המסחר, הבנקאות ותעשיית הטקסטיל.

רוב היהודים בברלין היו בני משפחות אמידות (ואף אמידות מאוד), שנאלצו לשלם למלך מסים מיוחדים בשל היותם יהודים ובעבור היתר המגורים, שהיה נתון בכל רגע לחסדיו של השליט. אותם יהודים שזכו בהיתר ישיבה קיבלו רשות להזמין יהודים להתגורר אתם – ותחת חסותם בלבד.⁶

משה מנדלסון: תולדות חייו

מנדלסון נולד בשנת תפ"ט – 1729 בעיר דסאו שבגרמניה למשפחה מעוטת יכולת. אביו היה סופר סת"ם⁷ קשה יום, שהעניק לבנו חינוך מסורתי. שם, בדסאו, למד מנדלסון תורה מפי הרב דוד פרנקל, שהכיר בכישרונותיו של העילוי הצעיר והזמין אותו אליו לברלין – לאחר שהתמנה לרב הקהילה. מנדלסון הגיע לברלין כבן חסותו של הרב פרנקל, כשהוא חי בצמצום וסובל מחסור ורעב.⁸

לצד לימודיו בישיבה התחיל ללמוד בכוחות עצמו גרמנית ושפות אחרות, וגם קרא בחשאי ספרים בגרמנית. בגיל 21 סיים את לימודיו בישיבה והתקבל כמחנך בביתו של תעשיין עשיר מיהודי ברלין יצחק ברנהרד, שהעניק לו חסות ואפשר את המשך מגוריו בעיר. בשלב זה חל שיפור ניכר במצבו הכלכלי, והוא יכול לקנות ספרים וללמוד באמצעותם פילוסופיה,⁹ לטינית ומתמטיקה. צעירים משכילים מיהודי ברלין התרשמו מכישרונותיו וסייעו לו בהדרכה ובהכוונה, וכך נפתחו בפניו תחומי המדע של תקופתו. כאמור, השכלתו של מנדלסון לא הייתה פורמלית, והוא למד בעצמו ובזמנו הפנוי לצד עבודתו בביתו של התעשיין היהודי – תחילה כמחנך של בנו ואחר כך כמנהל חשבונות במפעל המשי שלו.

את אשתו, פרומט גוגנהיים, הכיר בנסיעת עסקים בגיל 30. הם נישאו ונולדו להם שישה ילדים – ארבע בנות ושני בנים. חיבורו הראשון התפרסם בשנת 1755, ואחריו – ספרים ומאמרים רבים, שהעניקו לו את פרסומו בכל גרמניה והביאו בשנת 1771 לבחירתו לחבר באקדמיה למדעים – מינוי שהמלך החליט לבטל בשל יהדותו של מנדלסון.¹⁰

בעשור האחרון לחייו הקדיש מנדלסון את עיקר זמנו לעניינים יהודיים: הוא ניצל את פרסומו הרב ואת תהילתו בגרמניה כדי לסייע בשיפור מעמדם החוקי של היהודים, כשהוא מתווך בין הקהילה ובין השלטונות.¹¹ אחרי מאבק ממושך למדי הצליח מנדלסון לקבל מן המלך כתב חסות, שאפשר לו להתגורר בברלין בלי איום של גירוש ובלי להזדקק לחסותו של יהודי אחר.¹² ואולם היתר המגורים ניתן לו אישית – ולא למשפחתו. אישתו וילדיו זכו לקבל מן המלך מעמד מיוחד רק אחרי מותו.

משה מנדלסון נפטר ונקבר בברלין בשנת תקמ"ו – 1786, ובהלווייתו השתתפו אנשי הקהילה היהודית וראשיה, וגם רבים ממשכילי ברלין – יהודים ונוצרים כאחד (תופעה יוצאת דופן באותה תקופה). ההודעה על מותו התפרסמה בעמודים הראשונים של עיתוני ברלין, ורבים חשו במותו אבידה כפולה -הן ליהדות גרמניה הן לתרבות הגרמנית.

משה מנדלסון וחוג ידידיו

קשריו הראשונים של מנדלסון עם האינטלקטואלים הנוצרים של ברלין החלו עוד בתקופת שהותו בבית מיטיבו, כבן חסותו. שם פגש לראשונה את גוטהולד אפרים לסינג, מחזאי וכתב עיתון, בנו של כומר נוצרי שהיה הנציג הספרותי של תנועת ההשכלה בגרמניה. הידידות הקרובה בין השניים סייעה למנדלסון בתחילת דרכו, ובכלל זה בפרסום ספרים ומאמרים.

לסינג היה "כרטיס הכניסה" של מנדלסון לחוג האינטלקטואלים ולאליטת המשכילים של ברלין, שהיו נפגשים בבתי קפה, דנים בנושאים מדעיים ופילוסופיים – ומשחקים שחמט.¹³ הם גם היו נפגשים ומבקרים זה בביתו של זה,¹⁴ וגילו קרבה רעיונית בכל הקשור לענייני דת ולתפיסת האדם. לסינג השתמש בדמותו של מנדלסון כהשראה למחזה "נתן החכם", שהביא את בשורת האחווה האנושית והסובלנות הדתית ואת היחס לכל אדם באשר הוא אדם.¹⁵

ידיד קרוב נוסף היה פרידריך ניקולאי, מו"ל ומוכר ספרים ליברלי מברלין. מנדלסון, לסינג וניקולאי שמרו על ידידות הדוקה עד סוף ימיהם, והקימו את מה שנודע לימים כאסכולה הספרותית של ברלין. שלושתם היו משכילים טובי מזג ונדיבי לב, שהיו מחויבים לתנועת ההשכלה ולרעיונותיה, אך משוחררים מכל תלות בממסד השלטוני או האקדמי.

אחד ממכריו של מנדלסון, שהיה לימים יריבו ומתנגדו – היה כומר פרוטסנטי מציריך בשם יוהן קספר לאפאטר, שקרא למנדלסון בשנת 1769 לסתור את האמת הנוצרית, ואם לא יצליח בכך – להתנצר מיד. מנדלסון השיב בתגובה כי הוא בטוח באמת של היהדות באותה מידה שלאפאטר בטוח באמת של דתו, והצהיר כי לעולם לא יעזוב את היהדות – המבוססת על התבונה – לטובת הנצרות, שעיקריה נוגדים את התבונה. הוא גם הוסיף כי היהדות "אינה תובעת בלעדיות, אינה שואפת לעשות נפשות, ואינה דת מיסיונרית". ההתגרות של לאפאטר גרמה למנדלסון מפח נפש גדול,¹⁶ אך לא השפיעה על מעמדו ואף זיכתה אותו בגילויים פומביים של תמיכה.

כתבי משה מנדלסון

מנדלסון היה סופר פורה שכתב עשרות מאמרים וספרי הגות בנושאי מדע, ספרות ודת, ובהם מאמר על הוודאות במדעים המטפיזיים, "פיידון – נצחיות הנפש בשלושה דיאלוגים"¹⁷ ופירוש למגילת קהלת. מנדלסון לא ייסד תורה פילוסופית חדשה, אלא המשיך ופיתח את הפילוסופיה הרציונליסטית הקלאסית, המדגישה את התבונה כאמצעי בלעדי לחקר האמת וכבסיס לחברה מתוקנת.

אחד מספריו החשובים, שהיה רב מכר באירופה של אותם ימים, הוא ספרו "ירושלים – על אודות הכוח הדתי ויהדות", ובו מציג מנדלסון את תפיסתו, כי המפגש בין העולם היהודי המסורתי ובין העולם החדש המשכילי אפשרי ורצוי.

"ירושלים" נכתב בשנת תקמ"ג – 1783, שבה יצא לאור מפעלו החשוב של מנדלסון – "נתיבות שלום": תרגום התורה בידי מנדלסון לגרמנית רהוטה באותיות עבריות, שהיה התרגום היהודי המודרני הראשון של התורה, בצירוף תרגום אונקלוס ופירוש רש"י, כמקובל בחומשים מסורתיים. על אלו הוסיף מנדלסון ביאור משלו (ושל תלמידיו) בעברית, שנקרא "נתיבות שלום". תרגום זה נועד לאפשר ליהודים המסורתיים לרכוש את השפה הגרמנית ולהיפתח לתרבות הכללית, ואילו לאותם משכילים שניתקו עצמם מן המסורת אפשר התרגום "חזרה אל התורה".¹⁸

"ירושלים" מאת משה מנדלסון

"ירושלים" הוא ספרו של משה מנדלסון "על אודות הכוח הדתי והיהדות". הספר נכתב כתגובה לפולמוס של מנדלסון עם איש הדת הפרוטסטנטי יוהן קספר לאפאטר, שתבע ממנו או לסתור את אמיתות האמונה הנוצרית – או להתנצר. הספר התפרסם בשנת תקמ"ג – 1783, שלוש שנים לפני מות מנדלסון. "ירושלים" נועד בראש ובראשונה לקוראים לא יהודים, ולכן נכתב בגרמנית וגם תורגם לשפות אחרות.
בספרו "ירושלים" מציג מנדלסון את תפיסתו כי המפגש בין העולם היהודי המסורתי לבין העולם החדש המשכילי אפשרי ורצוי. הוא דן, בין השאר, ביחס שבין המדינה לדת, ומדגיש את חשיבות הסובלנות הדתית ואת הדרכים ליישומה. וזאת במגמה לקדם את הרעיון של שוויון זכויות ליהודים ואת העיקרון של הפרדת הדת מן המדינה, שיאפשר את השינוי המיוחל במעמד היהודים. מנדלסון מתאר בספר חברה המתנהלת על בסיס אמנה חברתית המגדירה את חובותיהם וזכויותיהם של חבריה. לשיטתו של מנדלסון, למדינה יש זכות לכפות את רצונה על הפרט, אך זכות זו שמורה למדינה בלבד – ולא לדת כלשהי.
לספר שני חלקים: החלק הראשון עוסק ביחס שבין הכנסייה למדינה ברמה העיונית; החלק השני דן בהיבט היהודי המיוחד – בדת ההתגלות. בחלק זה מבחין מנדלסון בין הדת האוניברסלית, המכירה באחדות האל ובהשגחתו, ובין חוקי התורה שניתנו לעם היהודי בלבד. הספר "ירושלים" הוא "הצהרת נאמנות ליהדות תבונית המבוססת על שלילת הכפייה הדתית ומעניקה ליהודי המאמין לגיטימציה להתאזרחות במדינה המודרנית".¹⁹

העשרה - קישורים

פרקים מתוך ספרו של שמואל פיינר, משה מנדלסון – באתר הספריה הוירטואלית

מאמר מאת יהודה דוד אייזנשטיין, איגרת התנצלות ר' משה מנדלסון בוויכוחו עם הכומר לאפאטר – באתר דעת