סבוראים

כינוי בארמית לחכמי בבל שבאו אחרי האמוראים (מאות 3 – 5) ולפני הגאונים (מאות 7 – 11). מקור הכינוי במילה הארמית סבורא, המופיעה בתלמוד הירושלמי,¹ ופירושה: בעל סברה, מי שמבין דבר מתוך סברה והיגיון, מתוך לימוד ובקיאות.

בנוסח התלמוד הבבלי שבידינו נטמעו כמה סוגיות סבוראיות, במיוחד בראשי המסכתות או בפתחם של נושאים חדשים. מאפיינים בולטים של סוגיות אלו הם אנונימיות, עיסוק מדוקדק בהיבטים הלשוניים של הדין וכן השוואה בין חלקי המסכת.

דוגמאות ידועות לסוגיות סבוראיות: סוגיית הפתיחה למסכת קידושין והפתיחה לסדר נזיקין. חוקרי התלמוד טוענים, כי הסבוראים הכניסו שינויים בנוסח האמוראים: העבירו סוגיות ממקומן למקום אחר ואף הוסיפו סוגיות חדשות. כתבים עצמאיים של הסבוראים לא הגיעו לידינו, והמידע עליהם מבוסס על השערות לאור מידע מועט בספרות הגאונים. ²