אברהם ושרה – במקרא ובספרות חז"ל

ילדותו של אברהם - במדרשי חז"ל

ילדותו של אברהם אבינו אינה מתוארת במקרא, המציג לפנינו לראשונה את אברהם בגיל מבוגר כשהוא נשוי לשרה ובעל בעמיו. אך את מה שהחסיר המקרא השלים המדרש, תוך עיצוב דמותו של אברהם – הילד והנער – כאבי המאמינים, שגדל בסביבה אלילית בביתו של עובד אלילים, אך הגיע בכוחות עצמו לגילוי האמת והביא לעולם את האמונה באל אחד.

במדרשי אגדה מתואר תרח, אבי אברהם, כמי שהתפרנס מעשיית צְלָמִים, אלילים, ומכירתם בשוק. לפי האגדה, גם אברהם עסק בתורו במכירתם של הצלמים – אך ניצל את מפגשו עם הקונים כדי להעמידם על האיוולת שבאמונתם, כאילו צלם אלוה בן יומו עשוי לסייע להם. ובעניין זה הצליח אברהם: הקונים היו מחזירים את הצלם שקנו ומקבלים את כספם בחזרה. בסוף היום היה אברהם מחזיר לאביו את כל הצלמים. בניו האחרים של תרח – שלא ידעו על מעשי אברהם – סברו שהוא סוחר לא יוצלח, שאינו כשיר לעסוק במכירה, אך יתאים אולי לטיפול בצלמים – להקריב לפניהם ולהאכיל אותם.

אבל גם כאן לא הועיל אברהם לאביו ולעסקיו: הוא שבר את כל הצלמים, השאיר רק את הגדול שבהם – ושם בידו מקל. לשאלת אביו, מי שבר את התרפים, ענה כי פרצה מריבה בין הצלמים מי יאכל ראשון, והגדול שבהם הכה בכולם ושבר אותם. לתמיהת אביו "כלום יכולים הם?" ענה אברהם: "ולא? ישמעו אוזניך מה שפיך אומר…"¹ אז החליט תרח להפקיד את אברהם ואת חינוכו בידי נמרוד, שטען כי הוא אדון העולם. ואולם אברהם סירב להכיר באדנותו ונימק את עמדתו בחובת ההוכחה: אברהם דרש מנמרוד להוכיח את כוחו באמצעות שינוי סדרי עולם וחוקיו, לדוגמה – לצוות על השמש לזרוח במערב ולשקוע במזרח, ואם יצליח בכך – יעיד אברהם כי נמרוד הוא אכן "אדון העולם".

נמרוד, שהתייאש מהסרבן העיקש, גזר על אברהם מוות בשריפה והשליך אותו לכבשן האש. אבל ה' הציל את אברהם הצדיק מכבשן האש באומרו: "אני יחיד בעולמי – והוא יחיד בעולמו. נאה ליחיד להציל את היחיד."²

יש אגדות המייחסות לאברהם את הכרת הבורא עוד בהיותו פעוט בן שלוש, מתוך התבוננות בטבע וביקום: תחילה פנה אברהם אל השמש – אך היא שקעה בערב; ניסה להתפלל לירח ולכוכבים סביבו – אך הם שקעו בבוקר. ואז הגיע למסקנה: "אין ביד אלו כוח. אדון יש עליהם, אליו אתפלל ואליו אשתחווה". מאחר שאברהם גדל בביתו של עובד אלילים, דרשו חז"ל את לימוד התורה של אברהם כלימוד עצמי, פנימי – "מעצמו למד תורה". ³

שרה בבית פרעה ובבית אבימלך

בעקבות רעב בארץ כנען ירד אברהם אבינו עם אשתו שרה ואחיינו לוט למצרים. שם ביקש אברהם משרה להציג את עצמה כאחותו, ולא כאשתו – בשל הסכנה לחייו: אברהם חשש שהמצרים יחמדו את שרה בשל יופייה, "וְהָרְגוּ אֹתִי – וְאֹתָךְ יְחַיּוּ. אִמְרִי נָא אֲחֹתִי אָתְּ לְמַעַן יִיטַב לִי בַעֲבוּרֵךְ וְחָיְתָה נַפְשִׁי בִּגְלָלֵךְ" (בראשית יב 12 – 13). יופייה של שרה אכן הרשים את המצרים, והיא נלקחה לבית פרעה, בעוד אברהם – שהציג עצמו כאחיה – קיבל מפרעה רכוש רב – "צֹאן וּבָקָר וַחֲמֹרִים וַעֲבָדִים וּשְׁפָחֹת וַאֲתֹנֹת וּגְמַלִּים" (יב 16). ה' העניש את פרעה "עַל דְּבַר שָׂרַי", ופרעה כעס על מעשה ההטעיה של אברהם – "לָמָּה לֹא הִגַּדְתָּ לִּי כִּי אִשְׁתְּךָ הִוא. לָמָה אָמַרְתָּ אֲחֹתִי הִוא וָאֶקַּח אֹתָהּ לִי לְאִשָּׁה?" (יב 18 – 19) – וגירש את אברהם ושרה ממצרים.
סיפור דומה חוזר בכתוב בהמשך (כ 1 – 14), כאשר אברהם ירד לגרר, הציג לאבימלך את שרה כאחותו – ואבימלך לקח אותה אליו. גם הפעם נתגלה ה' לאבימלך בלילה, והורה לו להחזיר את שרה לבעלה. גם במקרה זה בא המלך בטרוניה אל אברהם על ההטעיה, אם כי בפעם הזאת מציין הכתוב במפורש כי "אֲבִימֶלֶךְ לֹא קָרַב אֵלֶיהָ", ואברהם הצטדק ואמר:"וְגַם אָמְנָה אֲחֹתִי בַת אָבִי הִוא אַךְ לֹא בַת אִמִּי וַתְּהִי לִי לְאִשָּׁה" (כ 12). בשני המקרים העניש ה' את המלך וביתו: פרעה נענש ב"נְגָעִים גְּדֹלִים" (יב 17) וכך גם אבימלך, ונשותיו לקו בעקרות (זמנית). כולם נרפאו רק בעקבות תפילתו של אברהם. אבימלך – בניגוד לפרעה – לא גירש את אברהם אלא הזמינו לשבת בגרר, וכמו פרעה – העניק לאברהם רכוש רב.
חז"ל מתחו ביקורת על התנהגותו של אברהם בשני המקרים, שנהג בשרה כאילו הייתה סחורה עוברת לסוחר, והיה מוכן לקבל כסף ורכוש ככסות עיניים, ככיסוי למעשה המביך: "אמר רבי יהודה בר רבי אלעאי: הלכת למצרים – סחרת בה (=בשרה), באת לכאן (=לגרר) – וסחרת בה. אם ממון אתה מבקש – הא לך ממון, הוא לך כסות עיניים".⁴
שני המקרים האלה שבהם נלקחה שרה לבית המלך נמנים, לפי המסורת, עם עשרת הניסיונות של אברהם.
גם רמב"ן בפירושו לספר בראשית (יב 10) מותח ביקורת קשה על אברהם, שביקש להימנע מסיכון עצמו, והיה מוכן לסכן את שרה אשתו: "ודע כי אברהם אבינו חטא חטא גדול בשגגה, שהביא אשתו הצדקת במכשול עוון מפני פחדו פן יהרגוהו. והיה לו לבטוח בשם שיציל אותו ואת אשתו ואת כל אשר לו, כי יש באלוהים כוח לעזור ולהציל".

הסנגוריה של אברהם על סדום

ה' גילה לאברהם אבינו את כוונתו להשמיד את הערים סדום ועמורה על יושביהן,⁵ בשל חטאתם "כִּי כָבְדָה מְאֹד" (יח 20). אברהם החליט לנסות ולשנות את רוע הגזירה, בהנחה שלא כל יושבי סדום רשעים, ויש בה גם צדיקים, ואז – "הַאַף תִּסְפֶּה צַדִּיק עִם רָשָׁע?!" (יח 23). אברהם, שייעודו – לעשות צדק ומשפט (יח 19) – מוכיח את רגישותו לצדק, פונה אל ה' בשם המשפט והמוסר: "חָלִלָה לְּךָ מֵעֲשֹׂת כַּדָּבָר הַזֶּה לְהָמִית צַדִּיק עִם רָשָׁע… הֲשֹׁפֵט כָּל הָאָרֶץ לֹא יַעֲשֶׂה מִשְׁפָּט?!" (יח 25).

אברהם ביקש מה' למחול ליושבי סדום ולבטל את רוע הגזירה אם יימצאו בה צדיקים – וה' נעתר לבקשתו והיה מוכן לחמול על סדום לבקשת אברהם. ואז החל המיקוח של אברהם על מספר הצדיקים שיצילו את סדום מִכְּלָיָה: תחילה העמיד אברהם את המספר על חמישים צדיקים, אחר כך – במחשבה ש"אוּלַי יַחְסְרוּן חֲמִשִּׁים הַצַּדִּיקִם חֲמִשָּׁה" (פס' 28) – הוא ירד לארבעים וחמישה צדיקים – וקיבל את הסכמת ה'. ואז אברהם העלה את האפשרות שיהיו רק ארבעים צדיקים – וה' הסכים. ואז המשיך אברהם וביקש: "אַל נָא יִחַר לַאדֹנָי" – אולי יהיו שם רק שלושים, וה' הבטיח לא להשמיד את העיר אם יימצאו צדיקים כמספר הזה.

גם לאפשרות של עשרים צדיקים ה' הסכים – וגם לזו האחרונה של עשרה צדיקים בלבד. אך גם עשרה צדיקים לא נמצאו, וגורלה של סדום נחרץ.