עבודת אלוהים – לשמה ושלא לשמה

עבודת אלהים

הפועל לעבוד במשמעות של עבודת אלוהים מופיע כבר בתורה, כפי שמעיד הציווי: "אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ תִּירָא וְאֹתוֹ תַעֲבֹד" (דברים ו 13) – "בְּכָל לְבַבְכֶם וּבְכָל נַפְשְׁכֶם" (שם יא 13). לבני ישראל העובדים את ה' מבטיחה התורה ברכה, פרנסה ובריאות: "וַעֲבַדְתֶּם אֵת ה' אֱלֹהֵיכֶם, וּבֵרַךְ אֶת לַחְמְךָ וְאֶת מֵימֶיךָ, וַהֲסִרֹתִי מַחֲלָה מִקִּרְבֶּךָ" (שמות כג 25).
ניגודה של עבודת אלוהים היא עבודה זרה, האסורה מן התורה כפי שנאמר בדיבר השני בעשרת הדיברות: "לֹא תַעֲשֶׂה לְךָ פֶסֶל וְכָל תְּמוּנָה… לֹא תִשְׁתַּחֲוֶה לָהֶם וְלֹא תָעָבְדֵם" (שמות כ 3 – 4). האזהרה שלא לעבור על איסור זה חוזרת בתורה (ובתנ"ך) פעמים רבות, כדי להניא את בני ישראל מהשפעות עובדי האלילים שסביבם: "הִשָּׁמְרוּ לָכֶם פֶּן יִפְתֶּה לְבַבְכֶם וְסַרְתֶּם וַעֲבַדְתֶּם אֱלֹהִים אֲחֵרִים וְהִשְׁתַּחֲוִיתֶם לָהֶם" (דברים יא 16).¹
הקרבת קרבנות היא אחת מדרכי עבודת אלוהים, ולפיכך ביקש משה מפרעה: "וְגַם מִקְנֵנוּ יֵלֵךְ עִמָּנוּ… כִּי מִמֶּנּוּ נִקַּח לַעֲבֹד אֶת ה' אֱלֹהֵינוּ" (שמות י 26). גם זבח הפסח נקרא "הָעֲבֹדָה הַזֹּאת" (שמות יב 25) וכמוהו כל המלאכות שנדרשו להקמת המשכן נקראות "עֲבֹדַת מִשְׁכַּן אֹהֶל מוֹעֵד" (שמות לט 32) וכן תפקיד הכוהנים והלווים במשכן – "לַעֲבֹד אֶת עֲבֹדַת ה'" (במדבר ח 11).
המילה עבודה במשמעות של עבודת אלוהים אינה מופיעה במקרא – אלא בלשון חז"ל, בדרך כלל בצירוף ה"א היידוע: "על שלושה דברים העולם עומד: על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים."² העבודה כאן – כמו במקורות רבים אחרים בדברי חז"ל – אין פירושה עבודה להבדיל מבטלה – אלא עבודת האל, קיום מצוותיו.³ ובתקופה שבית המקדש היה קיים, הייתה "העבודה" כינוי לעבודת הכוהנים במקדש, ובתור שכזאת היא נזכרת במקורות חז"ל כלשון שבועה.⁴

עבודת אלוהים לִשְׁמָהּ - ושלא לִשְׁמָהּ

חז"ל מבחינים בין עבודת אלוהים לִשְׁמָהּ – ועבודת אלוהים שלא לִשְׁמָהּ, כלומר: בין לימוד תורה וקיום מצוות מתוך אמונה באל ואהבתו – ובין קיום תורה ומצוות מתוך ציפייה לתגמול. כאשר אדם עובד את ה' כתכלית וכייעוד, ללא ציפייה לתמורה כלשהי – זוהי עבודת ה' לִשְׁמָהּ. סוגיה זו נרמזת כבר במקרא, בספר איוב, בדברי השטן לה': "הַחִנָּם יָרֵא אִיּוֹב אֱלֹהִים? הֲלֹא אַתָּה שַׂכְתָּ בַעֲדוֹ וּבְעַד בֵּיתוֹ וּבְעַד כָּל אֲשֶׁר לוֹ מִסָּבִיב, מַעֲשֵׂה יָדָיו בֵּרַכְתָּ וּמִקְנֵהוּ פָּרַץ בָּאָרֶץ. וְאוּלָם שְׁלַח נָא יָדְךָ וְגַע בְּכָל אֲשֶׁר לוֹ – אִם לֹא עַל פָּנֶיךָ יְבָרֲכֶךָּ" (איוב א 9 – 11).⁵
במקורות חז"ל יש הפוסלים מראש עבודת אלוהים שלא לשמה: "וכל העושה שלא לשמה – נוח לו שלא נברא."⁶ אך במקומות רבים נזכרת דעה אחרת, הרואה בעבודת ה' תהליך חינוכי, ובעבודה שלא לשמה – שלב הכנה לעבודת ה' לשמה: "לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצווה, אפילו שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה בא לשמה."⁷
רמב"ם הדגיש את ההבדל בין שני סוגי עבודת האלוהים והגדיר בבהירות כל אחת מהן: עבודת אלוהים שלא לשמה – היא קיום תורה ומצוות בציפייה לתגמול או מחשש לעונש: "כל העוסק בתורה כדי לקבל שכר או כדי שלא תגיע עליו פורענות." ואילו עבודת ה' לשמה היא זו המוּנַעַת מתוך אהבת ה' – "מפני אהבת אדון כל הארץ". ועם זאת אימץ רמב"ם את גישתם החינוכית של חז"ל: "ואמרו חכמים: לעולם יעסוק אדם בתורה, אפילו שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה – בא לשמה." ובהתאם לגישה זו פסק: "לפיכך, כשמלמדין (=כשמלמדים) את הקטנים ואת הנשים וכלל עמי הארץ, אין מלמדין אותן (=אותם) אלא לעבוד מיראה וכדי לקבל שכר, עד שתִרְבֶּה דעתן ויתחכמו חכמה יתרה… ומרגילין (=מרגילים) אותן (=אותם) לעניין זה בנחת, עד שישיגוהו ויידעוהו ויעבדו [את אלוהים] מאהבה."⁸