עברית

מבוא

שפת האֵם של העם היהודי נקראת עברית, על פי מוצאם הקדום של אבות האומה¹ ולא על שמו של העם, כמקובל בעמים אחרים. העברית היא שפה שמית עתיקה, שפתם ההיסטורית של היהודים, ובה נכתבו רבים מנכסי הרוח של עם ישראל, ובראשם התנ"ך.

העברית נחלקת לארבע תקופות: לשון המקרא, לשון חז"ל (=לשון חכמים), לשון ימי הביניים והעברית החדשה. וכך משמשות בעברית של ימינו מילים בנות אלפי שנים לצד מילים בנות מאות שנים ומילים חדשות וחדישות.
העברית "איחדה את כל העם לאורך דורותיו ועל פני כל פיזוריו", ובתקופת הגולה היא הייתה בעיקר "לשון קודש",² אך חלחלה גם ללשונות היהודים האחרות – לארמית, ליידיש וללאדינו.³ רק במאה ה-19 חזרה העברית להיות גם שפת דיבור, וזאת בזכות אליעזר בן יהודה וחבריו. העברית היא השפה הרשמית במדינת ישראל , היא שפת היצירה הישראלית⁴ וגם שפת הדיבור "על כל סממני הסלנג והסגנון המחוספס" המאפיינים אותה, הנובעים הן מאי ידיעת הלשון הן מהשפעת שפות אחרות, בעיקר אנגלית.

מעט יוצרים: על חטא שחטאנו

מאת:

• רוביק רוזנטל

עַל חֵטְא שָׁחָטָאנוּ לְפָנֶיךָ בְּעִלְּגוּת לָשׁוֹן
וְעַל חֵטְא שָׁחָטָאנוּ לְפָנֶיךָ בְּהֶרֶס הַבִּנְיָן:
עַל כִּי אֶת הַהִפְעִיל לְהֶפְעִיל הָפַכְנוּ
וְאֶת הַחִירִיק מִן הָעִבְרִית הֶשְׁלַכְנוּ
וְאֶת שִׁעוּרֵי הַדִּקְדּוּק לֹא הֶפְנַמְנוּ.
מַה יֵּשׁ לְדַבֵּר, הַפַּעַם הֶגְזַמְנוּ.
וְעַל כֻּלָּם, אֱלוֹהַּ סְלִיחוֹת,
סְלַח לָנוּ, מְחַל לָנוּ, כַּפֵּר לָנוּ.

עַל חֵטְא שֶׁחָטָאנוּ לְפָנֶיךָ בִּנְטִיַּת גָּרוֹן
וְעַל חֵטְא שֶׁחָטָאנוּ לְפָנֶיךָ בְּעַצְלוּת הַהֶגֶה:
עַל כִּי הָיְתָה הַחֵית לְכָף וְהַסַּחַר לְמֶכֶר
וְהָיְתָה הָעַיִן לְאָלֶף וְהֶעָפָר לְאֶפֶר
נֶאֶלְמָה גַּם הָהֵא, לָאַשְׁפָּה תִּתְנָאֵל
וְעִמָּהּ גַּם הַיּוֹד: אֵל אֵל אִיסְרָאֵל.
וְעַל כֻּלָּם, אֱלוֹהַּ סְלִיחוֹת,
סְלַח לָנוּ, מְחַל לָנוּ, כַּפֵּר לָנוּ.

עַל חֵטְא שֶׁחָטָאנוּ לְפָנֶיךָ בְּזָדוֹן וּבִשְׁגָגָה
וְעַל חֵטְא שֶׁחָטָאנוּ לְפָנֶיךָ בְּחִלּוּפֵי מִינִים:
שְׁלֹשָׁה יְלָדוֹת הָלְכוּ לַמַּתְנָ"ס,
הוֹצִיאוּ שְׁתֵּי שֶׁקֶל מִתּוֹך הַמִּכְנָס,
קָנוּ לְעַצְמָם מִינֵי תַּרְגִּימָה,
מִשָּׁמָּה פָּנוּ הֵם לְצֹמֶת הוֹמָה.
וְעַל כֻּלָּם, אֱלוֹהַּ סְלִיחוֹת,
סְלַח לָנוּ, מְחַל לָנוּ, כַּפֵּר לָנוּ.

עַל חֵטְא שֶׁחָטָאנוּ לְפָנֶיךָ בִּדְבָרִים בְּטֵלִים
וְעַל חֵטְא שֶׁחָטָאנוּ לְפָנֶיךָ בְּמִלִּים רֵיקוֹת:
כִּי כְּאִלּוּ אַתָּה כָּזֶה קוּל וּמַגְנִיב,
יַעֲנוּ בַּמְּרוֹמִים מַלְאָכִים וְכָּאֶלֶּה.
אֵיזֶה וָאלְלָה אַתָּה, כְּאִלּוּ דָה, כְּאִלּוּ מָה,
אֵיזֶה קֶטַע שִׁיוֹאוּ שֶׁחֲבָל עַל הַזְּמָן.
וְעַל כֻּלָּם, אֱלוֹהַּ סְלִיחוֹת,
סְלַח לָנוּ, מְחַל לָנוּ, כַּפֵּר לָנוּ.
…………………………………….

* השיר המלא באתר – http://www.drupal.org.il/system/files/on-sin.doc

ראשית העברית

אין בידינו מידע על ראשית התהוותה של השפה העברית. המידע הקדום ביותר שהגיע אלינו הוא מן התקופה שבה נכתב התנ"ך, וברור כי בתקופה זו "כבר הייתה העברית בשלב התפתחות גבוה".⁵ משערים שהעברית נוצרה בעקבות המגעים בין לשון האבות – אחת מן השפות השמיות הקדומות – ובין הלשונות שאותן פגשו האבות בבואם לארץ כנען. העברית היא אפוא בת למשפחת השפות השמיות ושייכת לענף הכנעני של שפות אלו.⁶
לעברית יש מאפיינים המשותפים למשפחת השפות השמיות, והעיקריים שבהם: הכתב העברי, שאין בו אותיות לציון התנועות – אלא ניקוד;⁷ פעלים שמרביתם מבוססים על שורשים בני שלוש אותיות;⁸ הבחנה בין זכר לנקבה בשמות ובמספרים; תוספת של סיומת ה"א או תי"ו לנקבה – (נסיכה, דעת); ציון הריבוי – סיומת _ים לזכר, וסיומת _ות לנקבה.
לאלה האחרונים יש יוצאים מן הכלל מרובים: שולחנות ערוכים וזוגות צעירים ועוד. לשפות השמיות, ובכלל זה לעברית, יש גם אוצר מילים בסיסי משותף, ובו מילים כגון אב, בן, כלב, ראש, עין.

לשון המקרא

לשון המקרא היא "גִזְעָהּ ועיקרה של לשוננו", ובה נוצר אוצר המילים הבסיסי של העברית: בלשון המקרא יש כ-8,000 מילים שונות זו מזו ובערך רבע מהן (כ-2,000) הן מילים יחידאיות, המופיעות כל אחת רק פעם אחת בתנ"ך, ובהן המילים אֲפִילֹת (שמות ט 32), נָחוּץ (שמואל א, כא 9), שׁוּבָה וָנַחַת (ישעיהו ל 15), אֱגוֹז (שיר השירים ו 11), אֲסֵפָה (ישעיה כד 22), בִּזָּיוֹן (אסתר א 18) וזַרְזִיף (תהלים עב 6).
בתקופה ראשונה זו של לשוננו היו מן הסתם בעברית עוד מילים רבות, אבל כיוון שלא נכללו בספרי התנ"ך – נשכחו ואבדו.⁹
בלשון המקרא – שלושה רבדים: הרובד הראשון והקדום ביותר הם העיצורים; הרובד השני – אותיות אהו"י שנוספו לעיצורים; והרובד השלישי והאחרון – טעמי המקרא והניקוד.¹⁰ הכתיב בלשון המקרא הוא בעיקר כתיב חסר (ללא אותיות אהו"י), ודקדוק לשון המקרא שונה מן הדקדוק של לשון ימינו – לדוגמה: צורת העבר בלשון המקרא מבוססת על וי"ו ההיפוך: וַיִּקְרָא (קרא), וַיְהִי (היה), וַיִּבֶן (בנה). גם צורת העתיד בלשון המקרא שונה מזו שבלשון ימינו: עתיד מאורך – אֵלְכָה (אלך), אָקוּמָה (אקום), אָשׁוּבָה (אשוב) – לצד עתיד מקוצר: וַיֵּבְךְּ (ויבכה, במשמעות בכה), יַךְ (יכה).
הכתב שהיה נהוג במשך כ-500 שנה – מסוף תקופת השופטים ובתקופת בית ראשון – היה הכתב העברי הקדום, שמקורו בכתב פניקי, והוא נקרא גם כתב דַעַץ (או כתב גזר).

לשון חז"ל

לשון חז"ל היא העברית שבה נכתבו יצירותיהם של התַנָאִים, חכמי המשנה – ובהן הַמִשְׁנָה, התוספתא ומדרשי ההלכה. חלק מדרשי האגדה נכתבו בעברית, ויש קטעים רבים בעברית גם בתלמודים (הבבלי והירושלמי).
תקופת חורבן בית המקדש השני (70 לספירה) מציינת את המעבר מכתיבה בלשון המקרא המאוחרת לכתיבה בלשון חז"ל. בזמן חורבן הבית השני ואחריו הייתה בארץ – ובכלל זה בקרב יְהוּדֶיהָ – מציאות רב לשונית, והעברית הייתה בנסיגה עוד קודם לחורבן.¹¹
בתקופת חז"ל החלה ההפרדה בין העברית הכתובה, הספרותית, ובין העברית המדוברת: בין לשון חכמים של המשנה ובין לשונה של העברית המדוברת והעממית, לשון האיגרות והתעודות המשפטיות, שהושפעה מאוד מן השפה הארמית.
בהשפעת הארמית הוחלפה מ"ם סופית בנו"ן סופית: הולכין (הולכים), אוחזין (אוחזים), נישואין וגירושין, אירוסין, יוחסין ועוד. בניגוד ללשון המקרא, לשון חז"ל נכתבה בדרך כלל בכתיב מלא, וכתיב זה עבר לעברית של ימינו.
לשון חז"ל מציגה אוצר מילים שונה מזה של לשון המקרא: בלשון חז"ל אין שֶׁמֶשׁ, אין יָרֵחַ, אין כַּד ואין ילדים – יש חמה, לְבָנָה קנקן ותינוקות. בלשון המקרא היו לוקחים, ובלשון חז"ל – נוטלים. מה ש"הֵחֵל" בלשון המקרא – "התחיל" בלשון חז"ל, וההווה המקראי, "עתה" – היה ל"עכשיו". ו"איך" כל זה קרה – יש לשאול בלשון חז"ל: "כיצד?" גם הנטייה להדגיש את ההברה הראשונה (מלעיל) בשמות פרטיים – מקורה בלשון חז"ל: יודה (יהודה), שימון (שמעון), ישוע (יהושע).
בתחום הדקדוק חידשה לשון חז"ל את שלושת זמני הפועל – עבר, הווה ועתיד – לא עוד וי"ו ההיפוך ועתיד מוארך או מקוצר, כנהוג בלשון המקרא. לשון חז"ל הנהיגה את השימוש בפועל העזר "היה" – בצירוף צורת ההווה – כדי לציין פעולה חוזרת, פעולה שיש בה הרגל ושגרה או פעולה מתמשכת: היה לומד; היה הולך; היה רואה. בלשון חז"ל חלו שינויים גם בשמות הפועל: לשבת היה "לֵישֵׁב"; לקחת – "לִיקַח", ללכת – "לֵילֵךְ".

לשון ימי הביניים

החל מסוף תקופת התלמוד (המאה ה-6 לספירה) חדלה העברית להיות שפה מדוברת, אך "היא לא נשתכחה ולא נעלמה, והיו לה אף תקופות של עדנה ושגשוג בכתב" – וגם ציבור רחב של קוראים.¹ העברית המשיכה להיות השפה הכתובה של יצירה יהודית ענפה בתחום שירת הקודש – הפיוט, ההגות וההלכה – ושמרה על מקומה כלשון התפילה, קריאת התורה והלימוד המסורתי.¹³
בלשון הכתובה של ימי הביניים היו הבדלים ניכרים בין התפוצות: הפיוט הארץ-ישראלי הקדום מראשית ימי הביניים נכתב בלשון חז"ל,¹⁴ ואילו משוררי ספרד חזרו אל המקורות וכתבו את שיריהם ופיוטיהם בלשון המקרא.
בימי הביניים היו הבדלים ניכרים בין ידיעת הלשון העברית של חכמי ספרד ובין ידיעת העברית של חכמי אשכנז: חכמי ספרד שלטו גם בעברית וגם בערבית,¹⁵ ועסקו בדקדוק העברי ובמדע הלשון; ואילו באשכנז שימשה העברית בעיקר לכתיבה הלכתית ופרשנית, ושם התפחה הלשון הרבנית שהושפעה משפת המקום (בעיקר מן הגרמנית והצרפתית).
פירוש רש"י למקרא הוא דוגמה חריגה לשימוש עשיר ומדויק בעברית של ימי הביניים באשכנז. באופן כללי, לשון ימי הביניים אינה משמשת דוגמה לעברית תקינה: יש בה סטיות מכללי הדקדוק והתחביר הן של לשון המקרא והן של לשון חז"ל, נוצרו בה חידושי לשון מוזרים,¹⁶ והשפעתה של הערבית על הלשון העברית בספרד של ימי הביניים יצרה לעתים סגנון מסורבל.

העברית החדשה

העברית החדשה נחלקת לשתי תקופות: לשון ההשכלה והתחייה במזרח אירופה – והעברית הישראלית של תחיית הלשון בארץ ישראל. סופרי ההשכלה במאה ה-19 התעקשו לכתוב בעברית כחלק מרעיון התחייה הלאומית ותחיית השפה העברית. סופרים אלו החליטו לחזור לשפת המקורות – לעברית של לשון המקרא, שהייתה בעיניהם מופת לשפה תקנית וראויה.
סופרי ההשכלה והתחייה השתמשו בדרך כלל באוצר המילים המקראי, בסגנון לשון המקרא ולעתים גם בתחביר שלה. בלשון מקראית זו כתב אברהם מאפו את הרומן העברי המודרני הראשון – אהבת ציון (רוסיה, תרי"ג – 1853), ובלשון זו נכתבו גם ספרי הגות וכן ספרי מידע על תולדות עם ישראל ועל מדעי הטבע.¹⁷
לשם כך נזקקו למילים חדשות, שלא היו קיימות בלשון המקרא, והם חידשו מילים רבות, ובהן: ביקורת, מסילת ברזל ותפוח אדמה, והוסיפו משמעות חדשה למילים קיימות, בעיקר למילים קיימות מלשון המקרא – לדוגמה: מכונה, חשמל, משבר, תרבות. לצד העברית של סופרי ההשכלה והתחייה התפתחה הספרות החסידית, גם היא בעברית – אך בסגנון מיוחד ומעורב, שכלל מרכיבים מלשון המקרא ומלשון חז"ל, מלשון הפוסקים ומן התפילות והושפע גם מן היידיש.¹⁸
בסוף המאה ה-19 החלה תחיית הלשון העברית בארץ ישראל להתממש כשפת דיבור בזכות מפעלם של אליעזר בן יהודה וחבריו לרעיון. הקמתה של מדינת ישראל העניקה ללשון העברית מעמד של שפת מדינה רשמית.

העשרה - קישורים

על לשון המקרא – באתר שפה עברית

על לשון חז"ל, היא לשון חכמים – באתר שפה עברית

מאמר מאת אחד העם, לשאלת הלשון – למי ולמה אנו כותבים בעברית? איך ומה צריך לכתוב בעברית? אם ובמה אפשר להחיות את העברית? – באתר פרויקט בן יהודה

עם, ארץ, לשון: תחיית השפה העברית – באתר מטח

מאמר של רמי נוידרפר, מילון משבז חבלז מזמז – על מילון הסלנג המקיף של רוביק רוזנטל – באתר אימגו

אתר האקדמיה ללשון העברית