צער בעלי חיים

המקרא מציג את היחסים בין האדם ובין בעלי החיים כיחסי תלות עם היררכיה ברורה: אלוהים העניק לאדם שליטה על בעלי החיים (בראשית א 28), ושליטה זו הוגדרה שנית אחרי המבול (ט 2 – 5) – אך בהגבלות שנועדו להבטיח יחס נאות אל בעלי החיים.
לפי חוקי התורה, אדם רשאי להשתמש בבעלי החיים לתועלתו, אך חובה עליו לגלות התחשבות ורחמים ולהימנע מלגרום להם סבל או צער. התורה מפרטת חובות ואיסורים ביחסים בין האדם לבהמות הבית שברשותו, ובהם חובת המנוחה בשבת, הנוגעת במידה שווה גם לאדם וגם לבהמות (שמות כ 10);

האיסור לחסום שור בדישו, כדי לאפשר לו לאכול בזמן עבודתו (דברים כה 4); והאיסור לשחוט בהמה ובנה ביום אחד (ויקרא כב 28) או לבשל גדי בחלב אמו (שמות כג 19).
נראה כי האיסור לחרוש בשור וחמור יחדיו (דברים כב 10) בא גם הוא למנוע סבל מן הבהמות, מתוך הנחה שחרישה בשני בעלי חיים שאינם שווים בכוחם ובגודלם עלולה לגרום סבל לשניהם.

ומאותה סיבה – אדם הרואה חמור שכרע תחת עומס משאו, חייב לסייע לבעל החמור לפרוק את המשא מעל גב החמור (מצוות פריקה), גם במקרה שהבעלים נחשב לשונאו (שמות כג 5).
תיאור של יחס קרוב וחם בין האדם לבהמתו מופיע במשל כבשת הרש: "וַתִּגְדַּל עִמּוֹ וְעִם בָּנָיו יַחְדָּו, מִפִּתּוֹ תֹאכַל וּמִכֹּסוֹ תִשְׁתֶּה וּבְחֵיקוֹ תִשְׁכָּב וַתְּהִי לוֹ כְּבַת" (שמואל ב יב 3).

ובספרות החוכמה משמש היחס הראוי אל הבהמה סימן היכר לצדיק:"יוֹדֵעַ צַדִּיק נֶפֶשׁ בְּהֶמְתּוֹ" (משלי יב 10).¹ זאת ועוד: לפי המסופר בתורה, רק אחרי המבול קיבלו בני האדם היתר לאכול מבשר בעלי החיים (בראשית ט 3): בגן עדן היה לאדם מותר לאכול רק מן הצומח, וחיי צמחונות היו דרך חיים מועדפת, אלא שבני האדם התקשו לעמוד בה.
התורה אינה מסתפקת בהגנה על בהמות הבית המסייעות לאדם בפרנסתו, ומציגה חובות ואיסורים גם באשר ליחסו של האדם אל חיות הבר, כפי שמעידה מצוות שילוח הקן, האוסרת לקחת את הציפור יחד עם גוזליה מן הקן: "שַׁלֵּחַ תְּשַׁלַּח אֶת הָאֵם וְאֶת הַבָּנִים תִּקַּח לָךְ לְמַעַן יִיטַב לָךְ וְהַאֲרַכְתָּ יָמִים" (דברים כב 7). התורה גם יוצאת נגד התאכזרות לבעלי חיים, כפי שמעיד הסיפור על בלעם והאתון (במדבר כב 28).
הביטוי "צער בעלי חיים" נזכר לראשונה בספרות חז"ל כציווי הכולל את חובות האדם ביחסו אל הבהמות ואל בעלי החיים.² בתפיסת חז"ל היה יחס נאות אל בעלי החיים ערובה לכישוריו ולאיכותו של המנהיג לעתיד: גם משה רבנו וגם דויד המלך היו רועי צאן, וטיפולם המסור בצאן, תוך דאגה לקטנים ולחלשים, היה המבחן לכשירותם כמנהיגים.³
הביטוי "צער בעלי חיים" מדגיש את תפיסת חז"ל המתבססת על תחושת רחמים כלפי בעל החיים ועל הצורך למנוע ממנו צער וסבל: מדרש אגדה על רבי יהודה הנשיא מלמד כי מי שמתאכזר אל בעלי החיים "יבואו עליו ייסורין", ומי שמרחם על בעלי החיים – מן השמים מרחמים עליו.⁴ ובעניין זה, כמו בדרכי התנהגות אחרות, האדם צריך לדבוק במידותיו של האל. ומאחר שהאל רחום, ורחמיו מגיעים עד לקן הציפור⁵ – כך צריך לנהוג האדם. לפיכך חובה כאמור לסייע לבעליו של חמור שכרע תחת משאו, "משום צער בעלי חיים."⁶
ומטעם זה התירו חז"ל לטפל בבהמה פצועה בשבת גם אם הדבר כרוך בחילול שבת ברמה מסוימת (חילול שבת מדרבנן) – מכיוון שהאיסור על צער בעלי חיים הוא לדעת רוב הפוסקים – איסור מן התורה.⁷
מדרשים רבים עוסקים בהזנתם של בעלי חיים ובטיפול בהם. חובתו של האדם לספק את צורכיהם של בעלי החיים שברשותו קודמת לחובתו לספק את צרכיו שלו, כפי שדורשים חז"ל מן הפסוק: "וְנָתַתִּי עֵשֶׂב בְּשָׂדְךָ לִבְהֶמְתֶּךָ, וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ" (דברים יא 15): "אסור לו לאדם שיטעום כלום עד שייתן מאכל לבהמתו."⁸
וכן קבעו חז"ל, שאסור לאדם לקנות בעל חיים אם לא דאג מראש למזון עבורו,⁹ ואת הכלב (שאף הוא נזכר במדרש) יש להאכיל באופן סדיר. סוגיית החליבה בשבת נדונה אף היא כחלק מן הציווי על "צער בעלי חיים", וההלכה קבעה כללים המאפשרים חליבה בשבת כדי למנוע סבל מן הבהמות.¹⁰
רמב"ם בספרו "מורה הנבוכים" מסביר את "הצערים הנפשיים" של בהמות ועופות שהתורה חסה עליהם, ובנימוק זה הוא מנמק את דיני השחיטה היהודית, שנועדה למנוע סבל: "כיוונה תורה לקלה שבמיתות ואסרה שיענה אותם בשחיטה רעה ולא יחתוך מהם איבר".¹¹
ורמב"ן בפירושו לתורה מסביר כי אין הבדל "בין דאגת האדם לדאגת הבהמות על בניהם" ומדגיש כי מצוות צער בעלי חיים, כמו מצוות אחרות, הן לטובת האדם ולעידון מידותיו, "ללמד אותנו מידת הרחמנות, ושלא נתאכזר, כי האכזריות תתפשט בנפש האדם."¹²