קבלה וקבלה מעשית
הזרם הרעיוני המרכזי במיסטיקה היהודית, שהגיע לשיאו בספרד במאה ה-13 (ספר הזוהר). הקבלה שאפה לחשוף את סודות התורה, ונועדה רק לבקיאים בחוכמת הנסתר. לצד הקבלה העיונית התפתחה הקבלה המעשית.
קבלה
הקבלה היא "הזרם הרעיוני המרכזי" במיסטיקה היהודית, והשפעתה על היהדות במאות השנים האחרונות הייתה רבה מאוד, שכן הקבלה הייתה הבסיס לתנועות רוחניות גדולות ביהדות ובראשן – השבתאות והחסידות. אך הקבלה צמחה ביהדות רק בשלב מאוחר יחסי – בימי הביניים, בסוף המאה ה- 12.
"ספר הבהיר" היה הראשון בספרי הקבלה, שנכתב בדרום ספרד במאה ה-12 והיה היסוד למפעלם של המקובלים במאה ה-13. אך גם ספר הבהיר לא נכתב בחינת יש מאין, אלא התבסס על מקורות קדומים יותר מן המיסטיקה היהודית, ובהם מקורות ידועים וגלויים, כגון ספר יצירה וספרות ההיכלות – ואחרים שלא הגיעו לידינו ונותרו עלומים. אלו מעידים כי הקבלה לא הייתה תחילתה של המיסטיקה היהודית – אלא רק "זרם חדש, תנועה חדשה, בתוך המיסטיקה היהודית".1
הפריחה הגדולה של הקבלה בספרד הייתה בסוף המאה ה-13: שם ואז נכתב ספר הזוהר, שהוא היצירה הקלאסית של ספרות הקבלה. במאות 14 – 15 עבר מרכז הקבלה לאימפריה הביזנטית, ולמרות התמעטות היצירה הקבלית – העיסוק בה נותר יציב בקרב "העלית החברתית-הרוחנית היהודית".2 המפנה בקבלה אירע בעקבות גירוש ספרד (1492), שהביא לעלייה ניכרת ביצירה הקבלית בקרב מגורשי ספרד, ונוצרו מרכזים קבליים בשלוש יבשות: באירופה (איטליה, טורקיה), בצפון אפריקה (מרוקו, טריפולי) ובארץ ישראל – בירושלים ובעיקר בצפת.
משה קורדובירו סיכם בספרו "פרדס רימונים" את הזרמים בקבלה עד ימיו. ואילו בן דורו, האר"י, פיתח שיטה חדשה בקבלה – היא הקבלה הלוריאנית. הקבלה, שראשיתה במאה ה-12, התפתחה ברבות הימים לזרמים שונים, והמשותף לכולכם – לימוד התורה במטרה לחשוף את הרובד העמוק והנסתר בכתוב ולגלות רמזים וסודות הקשורים להתגלות ה' ולהכרת העולם ומעשה הבריאה. וזאת לא באמצעות לימוד שכלתני עיוני, אלא "בדרך ההתבוננות וההארה".
החל במאה ה-14 נוצרה ההבחנה בין קבלה עיונית לקבלה מעשית, בדומה לחלוקה שיצר רמב"ם בתחום הפילוסופיה, ובה הגדיר פילוסופיה עיונית כמובחנת מפילוסופיה מעשית. 3 במשך דורות נחשבה הקבלה כתחום המסור למתי מעט יודעי ח"ן (חכמת הנסתר) שעברו שלבי לימוד קודמים נדרשים, ולא כתחום לימוד המיועד לכלל הציבור. בימינו יש מכונים ומסגרות לימוד המציעים לימודי קבלה לכל המעוניין, אך בדרך כלל אין קשר של ממש בינם ובין הקבלה היהודית לזרמיה ולדורותיה.
קבלה מעשית
הקבלה המעשית אינה עוסקת בגילוי סתרי התורה אלא בניסיון להשפיע על המציאות באמצעות שימוש מאגי בשמות קדושים. "מאגיה כזאת מותרת רק לחסידים השלמים, ובשעת הדחק ולצורכי ציבור בלבד", שאם לא כן "היא כרוכה בסכנה חמורה לנפש ולגוף".4
לפני שנכנס לשימוש המושג קבלה מעשית, השתמשו בהגדרה "חכמת השימוש" שהיה תרגום עברי קדום לפעולה מאגית. הקבלה המעשית כוללת את כל המאגיה היהודית מאז תקופת התלמוד (מאות 3 – 6 לספירה) ועד ימי הביניים, ומרבית החומר הכלול בה קדום בהרבה לקבלה העיונית.
החיבורים שנכתבו בתחום הקבלה המעשית כוללים סגולות וקמיעות וכן השבעות שדים, לחשים והוראות הנוגעות לתועלת היחיד, כגון גילוי אוצרות וקפיצת הדרך. המושג בעל שם מתכוון למי ששולט בקבלה מעשית ומסוגל להשביע מלאכים, לגרש רוח רעה (דיבוק) ולהעניק כוח לקמיעות. קבלה מעשית מסוג זה של הבעל שם משלבת גם רפואה מעשית. וכל זאת במסגרת ההגדרה של מאגיה לבנה – להבדיל ממאגיה שחורה העוסקת בתורת השדים ובאמצעי כישוף. גם תפילות מאגיות נתחברו זמן רב לפני התפתחות הקבלה העיונית, אך מרבית החומר המאגי מתקופת התלמוד וימי הביניים נותר בכתבי יד. כמה מן המקובלים נמנו עם גדולי בעלי הקבלה המעשית, ובהם ר' יהודה החסיד (גרמניה, המאות 12 – 13), יצחק דמן מעכו (המאה ה-13) ור' יוסף ג'יקטיליה (ספרד, המאה ה-13).