קריאת התורה

הקריאה בתורה – בחמישה חומשי תורה – במעמד העם, בציבור, נזכרת לראשונה בתורה עצמה: בספר דברים מסופר כי משה הפקיד את התורה שבכתב בידי הכוהנים וציווה עליהם: "מִקֵּץ שֶׁבַע שָׁנִים בְּמֹעֵד שְׁנַת הַשְּׁמִטָּה בְּחַג הַסֻּכּוֹת. בְּבוֹא כָל יִשְׂרָאֵל לֵרָאוֹת אֶת פְּנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ… תִּקְרָא אֶת הַתּוֹרָה הַזֹּאת נֶגֶד כָּל יִשְׂרָאֵל בְּאָזְנֵיהֶם" (דברים לא 10 – 12). בראשית ימי הבית השני מסופר על עזרא הסופר שקרא בתורה בציבור: "וַיָּבִיא עֶזְרָא הַכֹּהֵן אֶת הַתּוֹרָה לִפְנֵי הַקָּהָל מֵאִישׁ וְעַד אִשָּׁה וְכֹל מֵבִין לִשְׁמֹעַ בְּיוֹם אֶחָד לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי. וַיִּקְרָא בוֹ … עַד מַחֲצִית הַיּוֹם נֶגֶד הָאֲנָשִׁים וְהַנָּשִׁים וְהַמְּבִינִים וְאָזְנֵי כָל הָעָם" (נחמיה ח 1 – 3).
על מנת להפוך את קריאת התורה בציבור לחובה מתארת המסורת, שמשה הנהיג את קריאת התורה בשבתות, בימים טובים (חגים), בראשי חודשים, ובימי חול המועד (של סוכות ופסח). ועזרא הסופר הוסיף את הקריאה בימי שני וחמישי ובתפילת מנחה של שבת.¹
כיום התורה מחולקת ל- 54 פרשות הכוללות את כל חמשת החומשים, ובכל שבת, בתפילת שחרית, קוראים בבתי הכנסת בדרך כלל פרשה אחת, כך שקריאת התורה כולה נשלמת תוך שנה אחת: היא מתחילה בשבת שאחרי שמחת תורה ומסתיימת בשמחת תורה כעבור שנה.² בתפילת מנחה של שבת וכן בתפילת שחרית של ימי שני וחמישי נוהגים לקרא את תחילת הפרשה שתיקרא במלואה בשבת שלאחר מכן.³ נוסף על הקריאה בפרשת השבוע, יש קריאה מיוחדת בתורה לחגים, לימי חול המועד, לראש חודש, לחנוכה, לפורים וכן ליום העצמאות.
הקריאה בתורה בבית הכנסת האורתודוקסיים נעשית בנוכחות של לפחות עשרה גברים (מניין) מתוך מגילה של קלף, הכוללת את כל חמשת חומשי התורה. הקריאה בתורה נעשית בדיוק רב, לפי כללי הדקדוק והמסורה וטעמי המקרא, ולפיכך נוהגים להפקיד את הקריאה בתורה בידי קורא מומחה – בעל קריאה (או: בעל קורא). במהלך הקריאה מזמינים – מעלים לתורה – אנשים מן המתפללים, שלעתים גם קוראים קטע מתוך הפרשה.⁴
בקהילות לא אורתודוקסיות מתקיימת תפילה מעורבת ושוויונית, ללא הפרדה בין נשים לגברים, כאשר הנשים ממלאים את כל התפקידים, ובכלל זה גם עולות לתורה וקוראות בה.⁵