רמב"ן

ר' משה בן נחמן (המאה ה-13), מגדולי חכמי ימי הביניים. פרשן התורה והתלמוד, איש קבלה ומנהיג, רופא ויועץ למלך ארגון. ייצג את היהודים בוויכוח ברצלונה, שבעקבותיו נאלץ לעזוב את ספרד ועלה לארץ ישראל.

מאת:
< 1 דקות

מבוא

רמב"ן – ר' משה בן נחמן1 (1195 – 1270 בערך) – היה "אחד מענקי הרוח הגדולים שהעמידה יהדות ספרד לדורותיה". רמב"ן היה בעל השכלה רחבה בכל תחומי היהדות וגם בתחומי המדע והתרבות של תקופתו. הוא היה מנהיג ציבור ומורה הוראה לתלמידיו – ולציבור הרחב, פרשן התורה והתלמוד (הבבלי), איש קבלה, רופא ויועץ למלך ארגון.2

רמב"ן נטל על עצמו את התפקיד של "מפשר, מתווך ומרגיע" במחלוקות פנים-יהודיות של זמנו,3 ואף יצא להגנת היהדות והיהודים בוויכוח עם הנוצרים – הוא ויכוח ברצלונה. כאשר נאלץ לעזוב את ספרד (בעקבות ויכוח ברצלונה), עלה לארץ ישראל ופעל לחידוש היישוב היהודי בירושלים. "אישיותו של הרמב"ן היא מן המעניינות ביותר בין גדולי חכמי ימי הביניים".4

מעט יוצרים: קטע הפתיחה מתוך: איגרת רמב"ן לבנו הבכור נחמן
מאת:

"שְׁמַע בְּנִי מוּסַר אָבִיךָ וְאַל תִּטּוֹשׁ תּוֹרַת אִמֶּךָ" (משלי א 8).
והתנהג תמיד לדבר בנחת כל דבריך לכל אדם בכל עת.
ובזה תינצל מן הכעס שהיא המידה הרעה להחטיא את האדם.
וכן אמרו חז"ל:
כל הכועס כל מיני גיהינום שולטים בו, שנאמר:
"הָסֵר כַּעַס מִלִּבֶּךָ וְהַעֲבֵר רָעָה מִבְּשָׂרֶךָ" (קהלת יא 10) –
ואין רעה אלא גיהינום, שנאמר: "וְגַם רָשָׁע לְיוֹם רָעָה" (משלי טז 4).
וכאשר תינצל מן הכעס – תעלה על לבך מידת הענווה,
הטובה מכל הטוב, שנאמר: "עֵקֶב עֲנָוָה יִרְאַת ה'" (משלי כב 4).

על פי חיים דב שעוועל, כתבי רבנו משה בן נחמן, הוצאת מוסד הרב קוק, ירושלים, תשכ"ז – 1967, עמ' שעג – שעד.

רמב"ן - תולדות חייו

רמב"ן נולד בשנת 1195 (ויש הגורסים – 1990) בעיר גֵירונה, במחוז קַטַלוּנְיָה שבצפון ספרד. רמב"ן היה "ראשון למעלת משפחתו". לא ידוע על ייחוס מיוחד מצד אביו או אמו, ואף על פי כן הגיע למעמד של מנהיגות ציבורית ודתית "כחלק מהותי מן המהפך החברתי והציבורי" שהנהיג יחד עם ר' יונה גירונדי.5
לרמב"ן נולדו ארבעה בנים – נחמן בנו בכורו, שלמה, יוסף ויהודה – וגם בנות, ששמותיהן לא ידועים. רמב"ן למד תורה אצל שני גדולי תורה מפרובאנס.6 לפרנסתו עבד כרופא,7 ויחד עם זה עמד בראש ישיבה בעירו. השפעתו כאיש הלכה וכפרשן התלמוד התפשטה באמצעות "תלמידיו וממשיכי דרכו הגדולים שפעלו בספרד כמאה וחמישים שנה אחריו".8
במהלך הפולמוס הגדול (1232) על ספרו הפילוסופי של רמב"ם – "מורה הנבוכים" יצא רמב"ן להגנת רמב"ם ופעל לביטול החרם על ספרו, ולעמדתו זו "הייתה חשיבות עצומה בשיכוך הוויכוח החריף".9
בגֵירונה, עירו של רמב"ן, פעל חוג מקובלים, שהפכו את תורת הקבלה לספרות כתובה וגלויה ופעלו להפצתה. רמב"ן התנגד לפעילות זו והקים "אסכולה אחרת" שהסתייגה משימוש במרכיבים עיוניים לא יהודיים, וראתה בקבלה "שיטה נסתרת, שאין להפיצה ברבים אלא להעבירה על פה מפי הרב אל התלמיד המסור".10 לפעילותו של רמב"ן בתחום הקבלה הייתה חשיבות רבה "בהתפתחות הקבלה לכדי תופעה מרכזית ביהדות".11

בשנת 1263 נערך "ויכוח ברצלונה" וארבע שנים אחר כך – בעקבות תוצאות הוויכוח ותיעודו בידי רמב"ן – הוא נאלץ לברוח מספרד. רמב"ן עלה לארץ ישראל, כנראה בלי בני משפחתו, ונפטר בעיר עכו, כשלוש שנים לאחר עלייתו.

רמב"ן - פרשן התורה

פירושו של רמב"ן לחמשת חומשי התורה12 "נמנה עד היום עם מיטב היצירה של פרשנות המקרא היהודית בימי הביניים". שילוב הקבלה בפרשנות התורה היה חידושו העיקרי של רמב"ן, והדבר נתן בכך "דחיפה של ממש" לעיסוק בתורת הסוד במאות 13 – 14 בספרד.
רמב"ן הרבה לשלב בפירושיו את מדרשי חז"ל, את פירושי רש"י – למרות שלעתים קרובות חלק עליו, ובמידה פחותה – אך ביקורתית יותר – את פירושיו של אברהם אבן עזרא. "העמקה ויסודיות" מאפיינים את פירוש רמב"ן לתורה, לצד ניסיון למצוא את המשמעות הנסתרת הטמונה בכתוב.13
פירוש רמב"ן לתורה כולל עיסוק מרובה בטעמי המצוות, וכן חיפוש אחר משמעויות שהן בבחינת רמז וסימן לדורות הבאים, דוגמת העיקרון הפרשני "'מעשה אבות סימן לבנים": מה שאירע לשלושת האבות הוא סימן ורמז למה שיקרה בעתיד לעם ישראל.14
פירוש רמב"ן לתורה מעיד על "הבנה פסיכולוגית עמוקה לנפש הדמויות",15 אך אין הוא נרתע מביקורת עליהן – ובכלל זה ביקורת על מעשי האבות והאמהות.16 לפי עדות רמב"ן נועד פירושו למשוך את לבם של הקוראים בכתיבה בהירה "ובקצת דברים נעימים",17 והוא כולל דברי נחמה ועידוד לעם ישראל.
רבים הושפעו מפירוש רמב"ן לתורה, במיוחד אותם שהשתייכו לחוגי המקובלים.18 על פירוש רמב"ן לתורה נכתבו כמה פירושים, ובהם פירושו של ר' יוסף קארו. פירוש רמב"ן לתורה היה גם אחד הספרים הראשונים שנדפסו בעברית, ובימינו הוא כלול ברוב המהדורות של "מקראות גדולות".

רמב"ן - פרשן התלמוד

יצירתו של רמב"ן קשורה, רובה ככולה, "באופן ישיר" לפרשנות התלמוד, ובראש ובראשונה לספר חידושיו על התלמוד (הבבלי), "הפותח דף חדש במקצוע זה". 19פרשנות רמב"ן לתלמוד היא המשך ישיר לשיטתם של "בעלי התוספות"20 – אך גם מוסיפה ומחדשת עליה: פירוש רמב"ן אינו עוסק בביאור שוטף של הסוגיות, אלא מתרכז "בהעלאת הנקודות המחדשות בלבד".
רמב"ן הניח כי הסוגיה מוכרת וידועה ללומד, ולפיכך הציע רק את החידושים בצירוף "משא ומתן הדרוש לליבונם". חידושי רמב"ן אינם כוללים את כל מסכתות התלמוד, אך נוסף עליהם כתב רמב"ן את ה"לקוטות" – אוסף של דיונים "קצרים וארוכים" על נושאים הלכתיים שבהם ביקש לחלוק "על העמדות המקובלות בספרות הרבנית שעד זמנו".
למפעלו הפרשני של רמב"ן לתלמוד הייתה השפעה רבה על התפתחות פרשנות התלמוד ולימודו גם בספרד וגם בכל תפוצות ישראל – "עד עצם היום הזה".21

רמב"ן בארץ ישראל

בקיץ של שנת ה' אלפים כז – 1267 הגיע רמב"ן לחוף עכו, שהייתה אז בשלטון הצלבנים, ומשם המשיך בדרכו ובא לירושלים ביום ט' באלול. עליבותה של העיר ומצבם העגום של היהודים הונצחו במכתב לבנו שבספרד אך לא ריפו את ידיו: הוא ארגן מחדש את שרידי הקהילה בירושלים ובנה בעיר בית כנסת על מבנה שהיה הרוס בחלקו. עלייתו של רמב"ן לירושלים ופעילותו לשיקומה היו ביטוי מעשי לתפיסתו כי יישוב ארץ ישראל הוא בבחינת מצוות עשה.
שהותו של רמב"ן בירושלים הייתה קצרה יחסית (כשנה בערך), ובכל זאת שימשה "אבן שואבת" ליהודים רבים. בכך תרם רמב"ן במחשבה ובמעשה ליישובה מחדש של ירושלים בסוף המאה ה- 13.23
מירושלים חזר רמב"ן לעכו, שם הייתה באותם ימים הקהילה היהודית הגדולה והחשובה ביותר בארץ, ושם חי עד יום מותו בשנת ה' אלפים ל' – 1270 בגיל 76. בעכו נתגלה בימינו (תשל"ב – 1972) חותם של רמב"ן עם הכיתוב: "משה בר נחמן ננ גירונדי חזק".24

ועוד על כתבי רמב"ן

פרסומו של רמב"ן לדורות קשור "ביצירתו הספרותית הענפה",25 שכללה כאמור פרשנות מקרא ותלמוד, חיבורים בנושאים הלכתיים,26 דרשות ואיגרות. רמב"ן כתב את "ספר הגאולה", ספרי הַשָׂגוֹת (=ביקורות), וכן תשובות רבות לשאלות, אך לידינו הגיעו רק כ- 100 מהן.
רמב"ן תיעד את גרסתו לוויכוח ברצלונה ב"ספר הוויכוח". הוא השאיר אחריו ארבע דרשות בכתב, שבהן סיכם "רבים מרעיונות היסוד שלו", וכן כמה איגרות – בהן שתיים שכתב לבנו בכורו נחמן: אחת המתארת את ארץ ישראל וירושלים, והשנייה – המפורסמת יותר – איגרת מוסר הידועה בשם "איגרת רמב"ן" ונדפסת כיום גם בסידורי תפילה.27

רמב"ן כתב גם פיוטים, אך רק מעטים מהם הגיעו לידינו.28 כתביו, איגרותיו ודרשותיו של רמב"ן (פרט לפירושיו לתורה ולתלמוד) קובצו בימינו בשני כרכים – "כתבי רבנו משה בן נחמן".29

העשרה - קישורים

"שער הגמול" – ספר של רמב"ן, בההדרת יהודה איזנברג, תשס"ב, באתר 'דעת'

ויכוח הרמב"ן (מעין פרוטוקול של הוויכוח) – באתר דעת

מאמר של מזל דורי, פירוש להקדמת הרמב"ן לבראשית – באתר דעת

מאמר של מזל דורי, פירוש לשיר הפתיחה של הרמב"ן לפירוש לתורה – באתר דעת

מאמר של יעקב אדלשטיין, על תולדות בית כנסת הרמב"ן – באתר דעת

מאמר של יהודה אייזנברג, "ספר איוב בתפיסת הרמב"ן" – באתר דעת

מאמר של מאיר רפלד, דמותו של קין בעיני רש"י ורמב"ן – באתר דעת

הערות שוליים

  1. רמב"ן ידוע גם בכינויו - 'נחמני' (יוסף קפלן ואחרים, "ר' משה בן נחמן", האנציקלופדיה העברית כרך כד, תשל"ב - 1972, עמ' 565).
  2. ישראל מ' תא-שמע, הספרות הפרשנית לתלמוד, חלק שני: 1200 - 1400, הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס, תש"ס - 2000, עמ' 30. יעקב הראשון מלך ארגון (1213 - 1276) היה "ממלכי החסד העקביים ביותר ביחסו אל היהודים" וכל פעילותו של רמב"ן בספרד הייתה בימי מלכותו.
  3. שם, עמ' 31. אחת המחלוקות המפורסמות הייתה סביב ספרו הפילוסופי של רמב"ם - מורה הנבוכים.
  4. ישראל מ' תא-שמע, "ר' משה בן נחמן", האנציקלופדיה העברית, הוצאת מוסד ביאליק, תשמ"ב - 1982, כרך כד, עמ' 570.
  5. ר יונה גירונדי, בן זמנו וידידו של רמב"ן, ראש ישיבה, פרשן התלמוד ואיש מוסר. נולד בעיר גירונה (ומכאן שמו), ויחד עם רמב"ן נלחם בהנהגה היהודית "המושחתת ורודפת הבצע" (ישראל מ' תא-שמע, הספרות הפרשנית לתלמוד, חלק שני: 1200 - 1400, הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס, תש"ס - 2000, עמ' 19, 30 - 31).
  6. ר' נתן בן מאיר מטרינקטיל ור' יהודה בן יקר שהיה ראשון לפרשני התלמוד הירושלמי באירופה וגם מגדולי ההלכה והקבלה בפרובאנס (ישראל מ' תא-שמע, שם, עמ' 31).
  7. מונחים ועניינים רפואיים נזכרים לעתים בפירוש של רמב"ן לתורה, לדוגמה - בפירושו לספר במדבר כא 9 על נחש הנחושת, ובו דן רמב"ן בנשוכי נחש ובנשוכי "כלב שוטה" ומזכיר את "ספרי הרפואות". בפירושו לויקרא כו 11 עוסק רמב"ן בחולים ובמחלות, וקובע גם כי חובה מן התורה לרפא אנשים ולא לסמוך לא על רפואה משמים בלבד ולא על הנס "כי התורה לא תסמוך דיניה על הנסים". ספרו "תורת האדם" עוסק בהרחבה בשאלות הלכתיות הקשורות לעבודת הרופא.
  8. ישראל מ' תא-שמע, שם, עמ' 32.
  9. משה אידל, "ר' משה בן נחמן - קבלה, הלכה ומנהיגות רוחנית", תרביץ סד, תשנ"ה - 1995, עמ' 576.
  10. משה אידל, "המחשבה היהודית בספרד של ימי הביניים", בתוך: חיים ביינארט (עורך), מורשת ספרד, הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס, תשנ"ד - 1994, עמ' 217 - 218.
  11. משה אידל, "ר' משה בן נחמן - קבלה, הלכה ומנהיגות רוחנית", תרביץ סד, תשנ"ה - 1995, עמ' 538. לדבריו, רמב"ן לא העלה את סודות הקבלה שהיו בידיו על הכתב אלא רק רמז להן ביצירותיו השונות, ככל הנראה כדי למנוע את הפצתם בציבור הרחב ולהשאירם בקרב מעגל תלמידים מצומצם וראוי (עמ' 561). דבריו בקבלה אמנם מועטים יחסית, ומנוסחים - בכוונה תחילה - באופן מעורפל, אך רמזים לתורת הסוד מצויים בפירושו לתורה וכן בכמה מספריו, ובהן בפרק "שער הגמול" בספרו "תורת האדם" ואף בכמה מפיוטיו.
  12. רמב"ן כתב גם פירוש לספר איוב וכן פירוש לפרק נג בישעיהו - פרק העוסק בעבד ה' - והיה לו מקום חשוב בוויכוחים שבין יהודים לנוצרים.
  13. אברהם גרוסמן, "פרשנות המקרא בספרד במאות הי"ג - הט"ו", בתוך: חיים ביינארט (עורך), מורשת ספרד, הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס, תשנ"ד - 1994, עמ' 110 - 112.
  14. וכך מסביר רמב"ן בפירושו לבראשית יב 6: "כל מה שאירע לאבות סימן לבנים… וכולם באים ללמד על העתיד." וכן בפירושו לבראשית כו 1: "גלות אברהם אל מצרים מפני הרעב - רמז שיגלו בניו לשם... ירידתו של יצחק... כי גלה ממקומו בעל כורחו והלך אל ארץ אחרת... וירמוז לגלות בבל..."
  15. אברהם גרוסמן, שם, עמ' 112.
  16. והנה שתי דוגמאות מספר בראשית: בירידתו של אברהם למצרים מסופר כי אברהם שיקר למצרים ואמר להם כי שרה היא אחותו. ופירש רמב"ן (י 10): "ודע כי אברהם אבינו חטא חטא גדול בשגגה שהביא אשתו הצדקת במכשול עוון מפני פחדו פן יהרגוהו, והיה לו לבטוח בשם שיציל אותו ואת אשתו… גם יציאתו מן הארץ -…עון אשר חטא…ועל המעשה הזה נגזר על זרעו הגלות בארץ מצרים ביד פרעה". בפירושו על עינוי הגר בידי שרה קבע רמב"ן (טז 6): "חטאה אמנו בעינוי הזה, וגם אברהם בהניחו לעשות כן, ושמע ה' אל עוניה [של הגר] ונתן לה בן שיהא פרא אדם לענות זרע אברהם ושרה בכל מיני העינוי".
  17. פירוש הרמב"ן על התורה, מהדורת הרב חיים דב שעוועל, הוצאת מוסד הרב קוק, תשכ"ב - 1962, עמ' ז.
  18. אברהם גרוסמן, "פרשנות המקרא בספרד במאות הי"ג - הט"ו", בתוך: חיים ביינארט (עורך), מורשת ספרד, הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס, תשנ"ד - 1994, עמ' 113.
  19. ישראל מ' תא-שמע, הספרות הפרשנית לתלמוד, חלק שני: 1200 - 1400, הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס, תש"ס - 2000, עמ' 32. תא-שמע טוען כי תחום זה ביצירתו של רמב"ן "הוזנח כליל", ועיקר תשומת הלב המחקרית הוקדשה למעמדו בתחום "הקבלה הספרדית המתחדשת, ובמעט גם לעבודתו בתחום פרשנות המקרא", וזאת אף שרמב"ן כתב אך מעט בתחום הקבלה, ומה שכתב "אינו מצטרף ליותר מכתריסר עמודים".
  20. כפי שהעיד רמב"ן: "תורתנו - שלהם היא" (חידושי רמב"ן לתלמוד הבבלי, מסכת חולין, דף צא עמ' א).
  21. חידושי רמב"ן כוללים את המסכתות האלה: שבת, יבמות, כתובות, גיטין, נידה, קידושין, בבא מציעא, בבא בתרא, מכות, עבודה זרה, חולין, ביצה. "לקוטות רמב"ן", שהגיעו לידינו הן למסכתות האלה: ברכות, עירובן-סוכה, סנהדרין ומכות (ישראל מ' תא-שמע, שם, עמ' 35 - 36, 32).
  22. וכך אומר רמב"ן: "מצווה רביעית שנצטווינו לרשת הארץ אשר נתן האל יתברך ויתעלה לאבותינו, לאברהם ליצחק וליעקב, ולא נעזבה ביד זולתנו מן האומות או לשממה... הכול הוא ממצוות עשה הזה, שנצטווינו לרשת הארץ ולשבת בה..." (ספר המצוות עם השגות הרמב"ן, מהדורת הרב חיים דב שעוועל, מוסד הרב קוק, תשמ"א - 1981, עמ' רמד - רמו).
  23. סילביה שיין, "ארץ ישראל בימי הצלבנים", בתוך: יהושע פראוור (עורך), ההיסטוריה של ארץ ישראל - שלטון המוסלמים והצלבנים, מהדורת ידיעות אחרונות - ספרי חמד, בית הוצאה כתר ויד יצחק בן צבי, תשנ"ח - 1998, עמ' 345. ויש הסבורים שרמב"ן אף ראוי לתואר "מחדש היישוב היהודי בירושלים" (ישראל מ' תא-שמע, שם, עמ' 31).
  24. על מקום קבורתו יש כמה מסורות: לפי עדות בכתב של תלמידו האלמוני, נקבר רמב"ן כמנהג קהילת עכו "בבית הקברות בתחתית הר הכרמל". ויש מסורות אחרות, ולפיהן נקבר רמב"ן בעכו, בירושלים (ליד כפר השילוח) או בחברון. החותם הוא חותם עגול, בגובה 17 מ"מ (כולל הידית) עשוי נחושת יצוקה, ועליו כיתוב בכתב עברי-ספרדי מזמנו של רמב"ן. במהלך השנים עלו ספיקות באשר לאותנטיות של החותם, אך בדיקות חוזרות מעידות "על סבירות גבוהה שחותם הרמב"ן הוא אכן פריט אותנטי". בר=בן רבי, ננ=נוח נפש, שהוא כינוי למי שנפטר, גירונדי=מגירונה. המילה "חזק" נזכרת פעמים רבות בפיוטים מימי הביניים, ובכלל זה בפיוטו של רמב"ן "מראש מקדמי עולמים". את הפיוט הזה נוהגים לומר בכמה קהילות ספרדיות בראש השנה או ביום כיפור (ישעיהו שחר, "חותמו של הרמב"ן", בתוך: בנימין זאב קדר וצבי ברס, עורכים, פרקים בתולדות ירושלים בימי-הביניים, הוצאת יד יצחק בן צבי, תשל"ט - 1979, עמ' 137 - 147).
  25. ישראל מ' תא-שמע, הספרות הפרשנית לתלמוד, חלק שני: 1200 - 1400, הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס, תש"ס - 2000, עמ' 31 - 32.
  26. ובהם ספר "תורת האדם" העוסק בהלכות פטירה ואבלות. לספר הייתה חשיבות רבה בעיני הפוסקים בדורות שאחרי רמב"ן: ר' יעקב בן הרא"ש שילב את הלכות "תורת האדם" בספרו ההלכתי ספר הטורים, וכך עשה גם ר' יוסף קארו בספרו שולחן ערוך. אחד הפרקים בספר "תורת האדם" הוא "שער הגמול" העוסק בשכר ועונש (ישראל מ' תא-שמע, "ר' משה בן נחמן", האנציקלופדיה העברית, הוצאת מוסד ביאליק, תשמ"ב - 1982, כרך כד, תשל"ב - 1972, עמ' 568)
  27. ספר גאולה: חיבור תיאולוגי העוסק בחישוב הקץ ובבוא המשיח, שמטרתו עידוד ומתן תקווה, ולא הפחת תקוות משיחיות (משה אידל, "ר' משה בן נחמן - קבלה, הלכה ומנהיגות רוחנית", תרביץ סד, תשנ"ה - 1995, עמ' 567). ספר השגות: לדוגמה: השגות רמב"ן על "ספר המצוות" שכתב רמב"ם, ספר "מלחמת ה'" הידוע גם בשם "ספר המלחמות", שהוא כתב הגנה על ספר ההלכות שכתב ר' יצחק אלפסי (הרי"ף). תשובות לשאלות: ככל הנראה כתב רמב"ן מאות תשובות, אך מרביתן לא שרדו. קובץ התשובות היחיד של רמב"ן נותר בכתב יד בספרו של ר' שמואל הסרדי, שהיה מעין תלמיד-חבר של רמב"ן (ישראל מ' תא-שמע, הספרות הפרשנית לתלמוד, עמ' 35). ארבע הדרשות: דרשת דברי קהלת, דרשה לראש השנה, דרשת תורת השם תמימה וכן דרשה לחתונה (כרמי הורוביץ, דרשנים, 311 - 312). איגרת רמב"ן: איגרת מוסר זו, שנקראת גם "אגרת הקודש", מדגישה דגש רב את מידת הענווה ואת דרכי ההתנהגות הנאותות. יש הנוהגים לקרוא איגרת זו פעם בשבוע או אפילו יום-יום, בסיום תפילת שחרית.
  28. וזאת הפתיחה לאחד מפיוטי רמב"ן ששרדו (כתבי רבנו משה בן נחמן, מהדורת הרב חיים דב שעוועל, הוצאת מוסד הרב קוק, תשכ"ג - תשכ"ד, כרך א עמ' תכד): "עומדות היו רגלינו בשערייך ירושלים / בית אלוהים ושער השמים ירושלים הבנויה עיר שחוברה לה יחדיו / עם אותה שֶׁבָּעֲלִיָּה ששם עלו שבטים, שבטי יה / ששם אבן שתייה שממנה הושתת העולם / וממנה השתרגו מוסדות תבל וגבולם ששם הר המוריה / שממנו תצא תורה ותושייה ההר חָמַד אלוהים לשבתו / ובנה בו בית מנוחתו..."
  29. מהדורת הרב חיים דב שעוועל, הוצאת מוסד הרב קוק, תשכ"ג - תשכ"ד.