שירת הקודש בספרד בימי הביניים
שירת הקודש, שראשיתה בפיוט הארצישראלי הקדום, התחדשה בספרד (המאות 10 – 15) ושם הגיעה לשיאה. נכתבה בהשפעת שירי החול ובהשראת המקרא. בעלת מאפיינים ייחודיים, ובהם: העיסוק ברעיונות פילוסופיים ושילובה גם בטקסים בבית ובמשפחה.
מבוא
ראשיתה של שירת הקודש, הפיוט, לא הייתה בספרד, אלא בארץ ישראל בסוף תקופת התלמוד. אך בספרד של ימי הביניים, בהשפעת שירת החול, התעצבה והתחדשה שירת הקודש גם בתוכן וגם בצורה, ויש הסבורים כי "מבחינה אמנותית טהורה, ולפי קני המידה המקובלים בימינו", הגיעה שירת הקודש העברית לשיאה בספרד של ימי הביניים (המאות 10 – 15).1
שירת הקודש בספרד היא המשך לפיוט הארץ-ישראלי הקדום, אך היו לה מאפיינים ייחודיים: היא הייתה "שירה משכלת" שעסקה ברעיונות פילוסופיים על הכרת הבורא וייחודו, ונועדה "לעצב או לכל הפחות לעטר" לא רק את התפילה בבית הכנסת, אלא גם אירועים מחוצה לו, בבית ובקהילה: סעודות שבת, אירוסין ונישואין, ברית מילה ועוד.2
שירת הקודש בספרד נכתבה בהשראת המקרא והושפעה במיוחד משני ספרי שירה מקראיים – תהלים ושיר השירים.3 עיקר חידושיה של שירת הקודש בספרד באו לידי ביטוי בפיוט ההגותי של שלמה אבן גבירול – כתר מלכות, שאף הוכתר כ"שיר הקודש העברי החשוב ביותר" מאז שירת המקרא.4
מעט יוצרים: שחי לאלשְׁחִי לָאֵל, יְחִידָה הַחֲכָמָה, / וְרוּצִי לַעֲבֹד אוֹתוֹ בְּאֵימָה.
השתחווי לאל, נשמה חכמה, ועבדי אותו בפחד ויראה.
לְעוֹלָמֵךְ פְנֵי לֵילֵךְ וְיוֹמֵךְ, / וְלָמָּה תִרְדְפִי הֶבֶל וְלָמָּה?
אין לרדוף אחר ההבל של העולם הזה.
מְשׁוּלָה אַתְּ בְּחַיּוּתֵךְ לְאֵל חַי, / אֲשֶׁר נֶעְלָם כְּמוֹ אַתְּ נֶעֱלָמָה.
הנשמה דומה לאל ונסתרת מן העין כמותו.
הֲלֹא אִם יוֹצְרֵךְ טָהוֹר וְנָקִי – / דְּעִי כִּי כֵן טְהוֹרָה אַתְּ וְתַמָּה.
חֲסִיןיִשָּׂאשְׁחָקִים עַל זְרֹעוֹ – / כְּמוֹתִשְׂאִי גְּוִיָּה נֶאֱלָמָה.
כפי שהאל נושא את העולם, כך הנשמה נושאת את הגוף.
זְמִירוֹת קַדְּמִי, נַפְשִׁי, לְצוּרֵךְ / אֲשֶׁר לֹא שָׂם דְּמוּתֵךְ בָּאֲדָמָה.
תפקיד הנפש לזמר לכבוד האל כל זמן שהיא חיה.
קְרָבַי, בָּרֲכוּ תָמִיד לְצוּרְכֶם, / אֲשֶׁר לִשְׁמוֹ תְהַלֵּל כֹּל נְשָׁמָה!
תפקיד אברי הגוף הפנימיים לברך את האל.
פיוט זה נכתב לתפילת הבוקר (שחרית) של שבת, והוא משמש פתיחה לקטע התפילה "נשמת כל חי" – כפי שמעידה המילה המסיימת את הפיוט, שנועדה לקשר בינו ובין התפילה.
שירת הקודש בספרד: השפעות, לשון וסגנון
בספרד המוסלמית של ימי הביניים (אנדלוסיה) התקיים המפגש המפרה בין תרבות ישראל לתרבות המוסלמית, ובעקבותיו נוצרה "מזיגה רוחנית, סינתיזה… כמעט טבעית" בין התרבות היהודית לתרבות הערבית.5
היצירה היהודית בספרד הכירה עולם תרבותי מפותח ומעודן, שהיה מבוסס על עקרונות של אסתטיקה, הרמוניה וסגנון. בהשראתו התפתחה שירת חול, וזו השפיעה גם על של שירת הקודש בספרד.
יהודי ספרד לא הסתפקו עוד בפייטנות מאולתרת של חזנים ושליחי ציבור, וביקשו להפוך את הפייטנות לשירה, ולהפקיד את כתיבתה בידיהם של משוררים מיומנים ששלטו בכלי הביטוי החדישים והמשוכללים.
שירת הקודש בספרד עוצבה מחדש מבחינה לשונית, סגנונית וצורנית. עיקרון בסיסי ומחייב היה "צחות הלשון" – שימוש בעברית של לשון המקרא, על אוצר המילים והדקדוק שלה, במקום השימוש בלשון חז"ל שרווח בפיוט הארץ-ישראלי הקדום. שירת הקודש בספרד הותאמה "לטעם הדור וספרותו", כולל המקצב והמשקל החדש, המבוסס על חלוקת מילים להברות.6
משוררי ספרד הוסיפו לשירת הקודש חריזה בתבניות מגוונות7 ויצרו את חלוקת השיר ל"בתים". לשון המקרא וסגנונה היו מקור השראה למשוררי ספרד, והיו בהם – דוגמת שמואל הנגיד – שראו עצמם ממשיכי הלויים ומשורר תהלים: "ואומֵר: התוכל את להלל? השיבותיו: אני דוד בדורי. / וענני: השאול בנביאים? עניתיהו: ירושה ממררי…"8
הראשון שכתב שירת קודש בסגנון החדש היה דונש בן לברט, אך עיצובה הגיע לשיא שכלולו ביצירתו של שלמה אבן גבירול, שהגדיר "אמות מידה חדשות" לשירת הקודש העברית וקבע "צורה סופית, משוכללת ומדויקת לדיוקנה המחודש". וכל אלה באו לידי ביטוי בשירו העיוני הארוך – כתר מלכות.9 גדולי פייטניה של ספרד היו למעשה משוררי החול הגדולים שלה, ובהם משה אבן עזרא, יהודה הלוי, ואברהם אבן עזרא. שירת הקודש של משוררי ספרד שולבה בסדר תפילות השבת והחג של יהודי ספרד ושל קהילות היהודים שאימצו נוסח זה, כמו גם בזמירות המלוות את סעודות השבת במרבית קהילות ישראל.
שירת הקודש בספרד: נושאים ותכנים
שירת הקודש בספרד זנחה את לשון חז"ל לא רק בתחום הלשון והסגנון, אלא גם בתחום התוכן: את התכנים השאובים ממדרשי חז"ל החליפו משוררי ספרד בתכנים הגותיים דתיים, גם בהשראת מזמורי תהלים וגם בהשפעת ההגות של זמנם ומקומם – לדוגמה: ההתבוננות בבריאה ובברואים כאמצעי להכרת הבורא, גדולתו וחכמתו. בהשראת מזמורי תהלים עסקה שירת הקודש בספרד גם בגורלו של היחיד וגם בגורלה של האומה.
משוררי ספרד תיארו בפיוטיהם את מצבו של האדם בעולם, את חולשותיו וחטאיו, את עמידתו לפני האל ואת ציפייתו לכפרה ולישועה ממצוקותיו. גם העיסוק בגורל האומה קיבל בשירת ספרד ביטוי חדש: הפייטנים תוהים על פשר הפורענויות והייסורים הפוקדים את עם ישראל, כגון בפיוט של אברהם אבן עזרא:
"צוּר, הַמְּקֹרָא בְּצוּר יִשְׂרָאֵל, / קוּמָה לְעֶזְרַת קְהַל יִשְׂרָאֵל! / אֵלִי, לְפָנִים יְמִינְךָ רָמָה – / הַבֵּט לְבִנְךָ בְכוֹרְךָ, לָמָּה / נִמְכַּר לְעֶבֶד בְּיַד הָאָמָה?…" ודומה לכך – בפיוט של יהודה הלוי: "הָעָם אֲשֶׁר הָלַךְ חֹשֶׁךְ, שִׁבְרוֹ עֲדֵי אָן יִמָּשֵׁךְ?"10
שירת הקודש בספרד תיארה את היחסים בין ה' לעמו, את נאמנותו של עם ישראל לאלוהיו ואת כיסופיו לגאולה ולשיבת ציון. גיבוריה של שירה זו – עם ישראל, אומות העולם, האדם היחיד וגם האל – מוצגים כדמויות אנושיות בעלות תכונות אופי ויצרים: "אגגי הנותן רוזנים משחק, בחשבו מחשבות און על בית ישחק (=יצחק), יושב בשמים ישחק".11 גם היחסים בין ה' לעמו מוצגים כיחסים שבין זוג אוהבים, הדוד והרעיה – בהשראת שיר השירים: "יצאה לקדמך כלה לך כלתה."12 הפנייה אל ה' בפיוטים אלו היא אישית ואינטימית: הוא נקרא דוד, צבי ואוהב, המפגין כלפי בת זוגו, עם ישראל, רגשות של חיבה, נאמנות, קנאה ועוד.
העיסוק בגורלו של האדם היחיד העומד מול אלוהיו, כמו גם התהייה על גורלו של עם ישראל ותיאור היחסים שבין ה' לעמו היו מחידושיה של שירת הקודש בספרד. שירה זו בולטת בעושר הססגוני של תכניה ששאבו את השראתם גם משירת המקרא וגם מן ההגות היהודית בספרד. שירת הקודש בספרד זכתה גם ללבוש אלגנטי חדיש של צורה, לשון וסגנון – בהשפעת השירה הערבית וחידושיה של שירת החול העברית.
