שליח ציבור

שליח ציבור – ש"ץ בראשי תיבות – נקרא גם חזן, והוא משמש באופן סמלי כשליחו של ציבור המתפללים לפני האל. הצורך בשליח ציבור התעורר בתקופה קדומה, כאשר לא היו סידורי תפילות כתובים, והתפילות נאמרו בעל פה. תפקידו של שליח הציבור, החזן, היה אפוא לומר את התפילה בקול רם, כדי שהמתפללים יוכלו לחזור עליהן או להקשיב להן ולענות "אמן".

במשמעות זו של "שליח ציבור" שימש החזן גם בתקופות מאוחרות יותר עבור כל מי שלא ידע להתפלל. ברבות השנים קיבל שליח הציבור תפקידים נוספים, שעיקרו הובלת התפילה לזה נוספת בעיקר בתפילות חגגיות – תוספת חוויה מוזיקלית לתפילה באמצעות קולו הערב של החזן ומנגינותיו, לעתים בליווי מקהלה,¹ והענקת תחושה של רוממות לתפילה בבית הכנסת. מכאן חשיבות אישיותו של שליח הציבור כאדם מקובל ואהוד על המתפללים, שתפילתו אינה רק ביטוי לתפילת הציבור אלא מעלה אותה "לדרגה גבוהה מזו שכל אחד יכול להגיע אליה בעצמו".²
שליח ציבור נדרש רק לתפילה בציבור – תפילה שיש בה מניין. בתפילות החול וכן במרבית תפילות השבת – שליח הציבור הוא גבר או נער שעבר את גיל בר המצווה. אך יש תפילות – כגון קבלת שבת – שבהן יכול לשמש כשליח ציבור גם מי שאינו בר מצווה, ובקהילות אורתודוקסיות שוויוניות – גם אישה. בקהילות לא אורתודוקסיות משמשים גברים ונשים כאחד כשליחי ציבור. שליח הציבור מתפלל בדרך כלל ליד עמוד התפילה³ לרוב עטוף בטלית.
בשאר התפילה בקהילות אשכנז אומר החזן בקול רם את תחילתם וסופם של קטעי התפילה, ואילו בקהילות המזרח אומר החזן בקול את מרבית קטעי התפילה, כפי שהיה נהוג בתקופות קדומות. עיקר תפקידו של שליח הציבור בא לידי ביטוי בחזרה מיוחדת – היא חזרת הש"ץ על כל תפילת העמידה, שבה הוא קורא גם את ברכת כוהנים.⁴ שליח הציבור אומר גם את תפילת הקדיש במהלך התפילה.⁵
ההיבט המוזיקלי בתפקידם של החזנים בימינו הגביר את מעמדם של הלחנים בתפילה, וחזנים ידועי שם אף חיברו בעצמם לחנים לתפילות השבת, החגים והימים הנוראים. וכך הייתה החזנות לחלק מן היצירה המוזיקלית בעולם היהודי, ובאה לידי ביטוי במופעי חזנות ופיוט בארץ ובעולם.