שמעון בר יוחאי
מגדולי תלמידיו של רבי עקיבא. מחכמי המשנה שהקימו את המרכז הרוחני באושא שבגליל אחרי כישלון מרד בר כוכבא. לפי המסורת, כתב את ספר הזוהר. נפטר בל"ג בעומר ונקבר במירון. מקובלי צפת במאה ה-16 הנהיגו את ההילולה על קברו בליל ל"ג בעומר.
רבי שמעון בן יוחאי1 (נפטר בשנת 170 לספירה בערך) היה אחד מן הַתַנָאִים, חכמי המשנה, למד בישיבה של רבי עקיבא בבני ברק (הנזכרת בהגדה של פסח) והיה מגדולי תלמידיו. שמעון בר יוחאי נמנה עם החכמים שהקימו את המרכז הרוחני באוּשָׁא שבגליל אחרי כישלון מרד בר כוכבא.
על פי המסופר בתלמוד הבבלי, היה שמעון בר יוחאי מתנגד חריף לשלטון הרומי בארץ, ובעקבות הלשנה על עמדתו – נדון למוות שלא בפניו ונאלץ לברוח ולהסתתר מפני הרומאים.2 לפי האגדה, הסתתר שמעון בר יוחאי יחד עם בנו אלעזר במשך 12 שנה במערה, עד שמת הקיסר אדריאנוס, וגזירות השמד בוטלו. שם, במערה, "נעשה להם נס ונבראו עבורם עץ חרובים ומעיין".
במשך כל אותן 12 שנה היו שניהם מנותקים מהוויות העולם ומאורח החיים השגרתי: כל היום למדו תורה, כשהם יושבים "מכוסים בחול עד צווארם" כדי שבגדיהם לא יתבלו, ואת בגדיהם היו לובשים רק בזמן התפילה. כל אותו הזמן התקיימו ממי המעיין ומפירות החרוב, "עד שהעלה גופם חלודות חלודות (=צבע חלודה)".
ואז, אחרי 12 שנה, בא אליהו הנביא, עמד בפתח המערה וקרא: "מי יודיע לבר יוחאי שמת הקיסר [אדריאנוס] ובטלו גזרותיו?" שמעו שמעון ובנו ויצאו (אך כעונש משמים נאלצו לחזור למערה לעוד שנה).3
בספרות חז"ל מתואר רבי שמעון בר יוחאי כבקי בנסים ובתורת הנסתר, שהיה עולה לרקיע ולומד שם סודות ורזים. על פי המסורת, הוא כתב את ספר הזוהר4 כמו גם את מדרשי ההלכה המופיעים במדרש ספרי ללא ציון המחבר,5 את קובץ מדרשי ההלכה "מכילתא דרבי שמעון בר יוחאי" ואת הספר "נסתרות דרבי שמעון בן יוחאי".
לפי המסורת, נפטר רבי שמעון בר יוחאי בל"ג בעומר ונקבר במירון.
עדויות מימי הביניים מלמדות, כי רבים נהגו לפקוד את קברו בל"ג בעומר, הוא יום פטירתו. וכך כתב רבי עובדיה מברטנורא באיגרת לאחיו (1489): "ב-י"ח באייר, יום פטירתו, באים מכל הסביבות ומדליקים אבוקות גדולות, מלבד הנר-תמיד הדולק על הקבר" (בתוך: ד"ר נפתלי טוקר, ל"ג בעומר – מועד קטן שענייניו גדולים וסודותיו עמוקים, שנה בשנה, תשס"ג – 2003, באתר דעת – http://new.daat.co.il/daat/kitveyet/shana/toker-1.htm), ובמאה ה- 16 הנהיגו מקובלי צפת "משתה ושמחה" (הילולה) על קברו – מנהג שנשתמר עד ימינו.