תורה – כללי
השם שניתן לחמשת הספרים הראשונים של התנ"ך, הקרויים גם חֲמִשָּׁה חֻמְּשֵׁי תּוֹרָה. על פי המסורת היהודית, כל עקרונות הדת עומדים על המצוות המתוארות בספר זה והן התבררו בתורה שבעל פה.
מבוא
התורה היא שֵׁם כולל לחמישה חומשי תורה וגם כינוי לכל החוקים והמצוות1 שנמסרו מדור לדור2 וכוללים גם את התורה שבכתב וגם את התורה שבעל פה, שהיא "פירוש מוסמך בעל פה באותו מעמד (הר סיני) עצמו, המחייב את עם ישראל בכל הדורות".3 לפי מסורת חז"ל, "אפילו מה שתלמיד ותיק עתיד להורות לפני רבו כבר נאמר למשה מסיני".4 התורה שבעל פה אפשרה את התפתחות ההלכה תוך שמירה על הקשר עם מקורותיה בתורה שבכתב. ציוויי התורה (בכתב ובעל פה) כוללים מצוות שבין אדם למקום (=לאלוהים) ובין אדם לחברו, שהיו לדעת שומרי המסורת "לתורת חיים המחייבת מאז מעמד הר סיני וללא הגבלת זמן את כל היהודים."5
מצוות לימוד התורה נזכרת כבר בתורה שבכתב,6 ובמהלך הדורות הפך לימוד התורה לערך מרכזי בתרבות ישראל. קריאת התורה בציבור, שניצניה בתורה עצמה, מלווה את עם ישראל בימי שבת וחג, בימי חול ובימי זיכרון, וכן בטקסים הקשורים למעגל החיים.7
מעט יוצרים: תלמוד תורה - על שום מה?"אנו היהודים, עדת זיכרון אנו. הזיכרון המשותף הוא שהחיינו וקיימנו כחטיבה אחת…
– – – – –
הבנים והנכדים זוכרים בגוף ונפש את שאירע את אבותיהם ואבות-אבותיהם. מובן שאין זכירה זאת מתעוררת ואינה מתפתחת מעצמה באורח מסתורי. לכך דרוש כוח מעורר ומפענח. כוח זה הוא יצר המסירה שתקף אצלנו כל בן משעה שנעשה לאב… ואפילו "עם הארץ" שבישראל לא היה בור עד כדי כך שלא ידע לשנן לבניו את המעשים שהיו. וראייה מובהקת לכך – ליל הסדר: כל מי שבנה בית בישראל ידע לערוך את ה"סדר" ולערוך אותו מתוך להיטות של מסירה.
מכל הקמילה שחלה ביהדות בשלושת היובלים האחרונים, אין לך מסוכן מקמילתו של הזיכרון המשותף ושל יצר המסירה… ביקשו, ובפרט בארץ ישראל, להתחיל מחדש… למה לנו לדבוק בעדת הזיכרון אם יכולים אנו להיות ככל הגויים? אלא מה? אין אנו יכולים… והיישוב ייווכח לדעת… שאין לאל ידו לכונן רציפות חדשה אלא אם כן יתחדש בו קשר הזיכרון הקדמון בחידוש צורה. ואם ארץ ישראל כך, התפוצות על אחת כמה וכמה…
ברם כיצד יושג כל זה ובדומה לו?… ייצאו וילמדוהו. לפנים לא היה בעצם צורך אצלנו ללמוד אלא תלמוד, תורה שבעל פה; שאר דברים שצריך אדם מישראל נמסרו ונזכרו ללא עסק רב. אך מה שהיה אז בחזקת מובן מאליו, הוא היום תכנית הלימוד החיונית דווקא… רק יצר למידה חדש יכול לבוא ולמלא את חסרונו של יצר המסירה… עד אשר יחזרו ויכבשו להם (=הבנים) דרך גישה למורשת קדומים…"
* מרדכי מרטין בובר, דרכו של מקרא – עיונים בדפוסי סגנון בתנ"ך, תרגם מגרמנית: יהושע עמיר, הוצאת מוסד ביאליק, תשכ"ד – 1964, עמ' 359 – 361. מתוך: "תכנית העבודה של בית המדרש לנוער יהודי בברלין", תרפ"ב – 1932. © כל הזכויות שמורות להוצאה.
תורה שבכתב ותורה שבעל פה
המסורת פירשה שגם התורה שבכתב וגם התורה שבעל פה ניתנו למשה בהר סיני, וזאת על פי הפסוק: "אֵלֶּה הַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים וְהַתּוֹרֹת אֲשֶׁר נָתַן ה' בֵּינוֹ וּבֵין בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהַר סִינַי בְּיַד מֹשֶׁה" (ויקרא כו 46).8 פרשנות זו הפכה את התורה שבעל פה לבעלת סמכת הדומה לתורה שבכתב.
בהנחה שהתורה היא ספר שמטרתו להניע לעשיית מצוות מסתבר כי התורה שבכתב הניחה את קיומה של תורה שבעל פה המפרטת, מבארת ומשלימה אותה. וזאת משום שמצוות רבות נמסרו בתורה שבכתב באופן תמציתי וכללי, ורק התורה שבעל פה מוסרת את ביאורן ופרטיהן.9
המושג "תורה שבעל פה" מופיע לראשונה בתלמוד הבבלי,10 בתשובה לשאלת נוכרי כמה תורות יש לישראל. התשובה שיש לעם ישראל שתי תורות – "תורה שבכתב ותורה שבעל פה" – מעידה כי לדעת מספר האגדה, שתיהן שוות בערכן: "העיקר שבתשובה… הוא, שגם המסורת בעל פה – תורה היא. אין בתשובה רמז כל שהוא ליחס ערכי שונה לשתיהן."11
תחילה נאסר להעלות את התורה שבעל פה על הכתב,12 ורק בשלהי המאה השישית התחילו החיבורים של תורה שבעל פה לעלות על הכתב. וכך, בתהליך שנמשך כ-150 שנה, נכתבו החיבורים הגדולים הכוללים את התורה שבעל פה: משנה, תוספתא, תלמוד (בבלי וירושלמי), והמדרשים – שהיו הבסיס להתפתחות הספרות ההלכתית לדורותיה.
תורה שבעל פה - לפי רמב"ם
לפי רמב"ם, התורה שבעל פה כוללת שלושה סוגים של דינים ומצוות:13
א. "דברים שלמדו אותם מפי השמועה (=שנמסרו באמירה ובשמיעה, ולא בכתב) והם תורה שבעל פה", היינו – אותם חוקים ומצוות שנמסרו למשה בעל פה במעמד הר סיני, וכן כל אותם חוקים שנקבע להם מעמד של "הלכה למשה מסיני", בין שיש להם ראיה מן התורה שבכתב ובין שאין, לדוגמה – מצוות תפילין.14
ב. "דברים שלמדום (=חז"ל) מפי דעתם (=בשכלם) באחת מן המידות שהתורה נדרשת בהן ונראה בעיניהם שדבר זה כך הוא", כלומר – כל אותם דינים והלכות שנקבעו בפרשנות חז"ל לתורה והם מבוססים על המידות, הכללים, שהתורה נדרשת בהם. לדוגמה: האיסור לגנוב נפש מישראל נלמד מן הדיבר "לא תגנוב" על פי אחת מן המידות – "דבר הַלָמֵד מֵעִנְיָנוֹ" (=דבר שנלמד מתוך הקשרו). וההקשר במקרה זה הוא שני הציוויים הקודמים לאיסור לגנוב, העוסקים בדיני נפשות ("לא תרצח"; "לא תנאף").15
ג. "דברים שעשאום (=שעשו אותם) סייג לתורה ולפי מה שהשעה צריכה, והן הגזירות והתקנות והמנהגות".16 דוגמה לסייג: האיסור לבשל עוף בחלב, שאינו כלול מלכתחילה באיסור מן התורה "לֹא תְבַשֵּׁל גְּדִי בַּחֲלֵב אִמּוֹ" (שמות כג 19; לד 26; דברים יד 21) – אלא הוא סייג שהוסיפו חכמים על מנת להרחיק את האדם מן העבירה.
המצוות וחלוקתן
מצוות הן הציוויים – החוקים והמשפטים שלפי המסורת נתן ה' לישראל במעמד הר סיני – ובני ישראל התחייבו לקיימן בבחינת "נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע" (שמות כד 1 – 7). בימי שיבת ציון חידש עזרא בן שריה הסופר את ברית סיני – את התחייבות העם "וְלִשְׁמוֹר וְלַעֲשׂוֹת אֶת כָּל מִצְוֹת ה' אֲדֹנֵינוּ וּמִשְׁפָּטָיו וְחֻקָּיו" (נחמיה י 30).
בתלמוד הבבלי נאמר שמספרן של המצוות – תרי"ג (גימטרייה של המספר 613),17 והן כוללות את כל המצוות בתורה שבכתב ובתורה שבעל פה וכן את כל ההלכות שקבעו חז"ל.18
תרי"ג מצוות19 כוללות מצוות עֲשֵׂה, המוגדרות על דרך החיוב – מה חובה לעשות; ומצוות לא תעשה – איסורים. וכל המצוות מתחלקות לפי תוכנן לשתי קבוצות: מצוות שבין אדם למקום, הקשורות לאמונה באלוהים (מצוות עֲשֵׂה ומצוות לא תעשה); ומצוות שבין אדם לחברו (מצוות עשה ומצוות לא תעשה). עשרת הדיברות כוללים גם מצוות שבין אדם למקום וגם מצוות שבין אדם לחברו. לפי הזרם המרכזי בתפיסת חז"ל, "כל עניינה של התורה היא המצווה, וכל בחירתו של עם ישראל אינה באה אלא לשם קבלת התורה".20
הבחנה אחרת בין המצוות קשורה לטעמן או לנימוקן. רס"ג – ר' סעדיה גאון – היה הראשון שהגדיר את חלוקת המצוות לפי טעמן לשני סוגים: א. מצוות "שכליות" – שכל אדם מבין בשכלו את נחיצותן ואת טעמן, כגון – איסור רצח וגניבה; כיבוד אב ואם. ב. מצוות "שמעיות" – שטעמן והצורך בהן אינו מובן מאליו, ואשר אותן יש לקיים אך ורק מכיוון שהן ציווי אלוהי, כגון – האיסור ללבוש שעטנז (בגד עשוי מצמר ופשתן) או לאכול בשר חזיר. 21
לימוד תורה
לימוד תורה הוא מצווה שכתובה בתורה, כנאמר בספר דברים (ו 6 – 7): "וְהָיוּ הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם עַל לְבָבֶךָ. וְשִׁנַּנְתָּם לְבָנֶיךָ וְדִבַּרְתָּ בָּם בְּשִׁבְתְּךָ בְּבֵיתֶךָ וּבְלֶכְתְּךָ בַדֶּרֶךְ וּבְשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ." האידיאל של לומד תורה מתואר במקרא כמי שרק "בְּתוֹרַת ה' חֶפְצוֹ וּבְתוֹרָתוֹ יֶהְגֶּה יוֹמָם וָלָיְלָה" (תהלים א 2).
בתקופת הבית הראשון מתוארים הכוהנים, כ"תֹפְשֵׂי הַתּוֹרָה" (ירמיהו ב 8), וכאחראים להוראת התורה ולימודה לעם.22 בתקופת הבית השני מתואר שהסופרים והחכמים, את תפקיד הכוהנים בהוראת תורה. בתקופות מאוחרות יותר אנו עדים לכך שהם הנהיגו לימוד תורה בציבור – כבסיס וערובה לקיום מצוות ד'.
בתקופת חז"ל מתואר לימוד תורה (תורה שבכתב ותורה שבעל פה) כערך מרכזי בחיי עם ישראל ובתרבותו, כפי שהדבר בא לידי ביטוי בדברי המשנה: "ותלמוד תורה כנגד כולם",23 כלומר – לימוד התורה שקול כנגד כל המצוות. ורמב"ם בפירושו למשנה זו מבאר כי באמצעות לימוד התורה זוכה אדם לקיים את כל המצוות, והוא מצטט את דברי חז"ל: "לימוד גדול, שהלימוד מביא לידי מעשה".24
בתקופת המשנה והתלמוד התפתחו בארץ ישראל ובבל בתי מדרש, שבהם למדו בעיקר המוכשרים. ומי שלא למדו אך תמכו בלומדי התורה – זכו ל"שְׂכַר מצווה". ההמונים למדו תורה דרך שמיעת דרשות בבתי הכנסת בימי שבת ומועד.25 אחר כך, בתקופת הגאונים, הנהיגו ראשי הישיבות בבבל מסגרת המונית ללימוד תורה – ירחי כלה, שלא ברור כמה הגיעו ללימוד זה.
וכך היה לימוד תורה לאחד הערכים המרכזיים ביהדות בכל הדורות ובכל התפוצות.
לימוד התורה הנזכר במקרא עוסק בחובת האב ללמד את הבנים – "וְשִׁנַּנְתָּם לְבָנֶיךָ" – ואינו מזכיר את הבנות. אך בארץ ישראל בתקופת המשנה כבר עלתה הסוגיה של לימוד תורה לנשים – והתעוררה מחלוקת בעניין: היו שטענו כי "חייב אדם ללמד בתו תורה", אך אחרים התנגדו לעמדה זו בטענה כי "כל המלמד בתו תורה – כאילו לִימְדָהּ תִפְלוּת".26 בימינו חלה מהפיכה גם בנושא זה, והוקמו מסגרות מגוונות – אורתודוקסיות ולא אורתודוקסיות – של לימוד תורה לנשים.
קישורים והעשרה
הרב משה חביב, תורה שבכתב ותורה שבעל פה – באתר ישיבת בית אל