תקופת ההשכלה
תקופה בהיסטוריה היהודית שבה התפתחה תנועה שהעמידה את האדם ותפישתו את המציאות בראש ובמקביל לה התפתחה תנועת החסידות על פריצתה את גבולות המסורת בתחומים אחרים.
מבוא
על בימת ההיסטוריה היהודית עלו במאה ה- 18 שתי תנועות – החסידות במזרח אירופה וההשכלה היהודית במערב – ש"נתפסו מאז כמפנה מכריע בתולדות החברה היהודית". שתי התנועות, כל אחת בדרכה, הציגו ערכים חדשים ו"נטלו מן המסורת את סמכותה הבלעדית".
שתיהן מייצגות את "הופעת החדש", שאינו גיוון של הקיים והמקובל אלא "גילוי היסטורי ללא תקדים".1 ההשכלה היהודית, שנתנה לתקופה את שמה,2 התפתחה בהשפעת רעיונות חיצוניים של תנועת ההשכלה האירופית, ואילו החסידות הייתה תנועה של התעוררות יהודית פנימית – דתית וחברתית.
ההשכלה היהודית נפתחה לסביבתה ואימצה רעיונות ואורח חיים של החברה הלא יהודית. החסידות, לעומת זאת, הסתגרה בעולם האמונה היהודית ופיתחה רעיונות ומנהגים שהושפעו מזרמים בתוך היהדות, בעיקר מן הקבלה.
מאבק נוסף היה בתוך החברה היהודית – בין החסידים ובין המתנגדים. באמצע המאה ה- 19 הגיעו רעיונות ההשכלה גם לקהילות היהודים בארצות האסלאם,3 בעיקר בזכות תהליכי הקולוניזציה בצפון אפריקה ובארצות ערב.
מעט יוצרים: על היהודי הגטואי ויהודי האמנציפציה"בלי שניכנס בהשוואת עולמנו הרוחני שלנו לעולמם הרוחני של דורות קודמים בישראל,
אפשר להניח כי מבחינה נפשית מסוימת היה כוחם עדיף.
רגילים אנו לראות את היהודי הגטואי כשפל ברך המתרפס לפני מעניו ומבזיו, נטול רגש כבוד;
ולעומתו את יהודי האמנציפציה – הבנקאי, הרופא, העורך דין, הסופר, המדינאי – כבני חורין
זקופי קומה.
אך אין להתעלם מן העובדה כי תוכם של הדברים הללו איננו כברם, וכי כאן לפנינו
איזה מעשה התחפשות של הדורות.
אותו יהודי גטואי, הכלב המוכה, היה בהרגשתו הפנימית בן מלך, ו[גם] אם מודח.
הוא לא "התפעל" מתפארת האבירים ולא ביקש להידמות אליהם,
לא ראה עצמו צריך להסכמתם, לא מדד עצמו במידות שלהם.
ויהודִי האמנציפציה, שיצא מעבדות לחירות וממחנק למרחבים,
היה מהלך בעולם הגדול בהרגשה כי הוא סוחב את גבנונו.
הוא סיגל את כל הנימוסים הנאים, למד את מושגי הכבוד של החברה השולטת, רכש לו תוארי
כבוד רבים, ורגש הכבוד לעצמו ניטל ממנו.
הוא רכש "זכות בחירה" והפסיד את "הרגשת הבחירה".
היה מבקש להיות לא-הוא, היה מודד עצמו במידות לא לו, היה נצרך להסכמת הבעלים… "
* מתוך: כתבי ברל כצנלסון, הוצאת מפלגת פועלי ארץ ישראל,
תש"ח – 1948, כרך תשיעי, עמ' 257 – 258.
היהודים במרכז אירופה ובמערבה
עד לעת החדשה נדדו היהודים מן המערב למזרח – מן הארצות המפותחות יותר לאלה המפותחות פחות – וכך התרכזו מרבית היהודים במאה ה- 17 בממלכה העות'מאנית מכאן ובממלכת פולין מכאן. בעת החדשה, במאות 18 – 19, החלו היהודים לנדוד בכיוון ההפוך, מן המזרח – מערבה אל "מרכזי הקפיטליזם העולה"4 והתיישבו בערים מרכזיות במערב אירופה, כדוגמת לונדון, אמסטרדם, המבורג, וערי צרפת.
בגרמניה היו קהילות יהודיות רבות "שהצטיינו במסורת של חינוך, השכלה ולמדנות דתית".5 רבים מיהודי גרמניה, וגם כמה יהודים בצרפת ובאנגליה, שימשו את השליטים כ"יהודי חצר", וכמו החצרנים בימי הביניים, שימשו גשר להשתלבותם התרבותית והחברתית של היהודים בסביבתם.
היהודים בתקופה זו עדיין לא נטלו חלק בתעשייה המתפתחת ובענפי הייצור החדשים, אך עסקו במסחר בינלאומי והשתלבו בתחומי הכספים והמינהל. וכך, מסוף המאה ה- 18 הייתה תופעת ההשתלבות נחלתה של שכבה רחבה בקרב יהודי אירופה.6 התקרבות היהודים במערב אירופה ובמרכזה לסביבתם הנכרית הייתה אחד הגורמים שהביאו לצמיחתה של ההשכלה היהודית.
ההשכלה היהודית
ראשיתה של ההשכלה היהודית בברלין במחצית השנייה של המאה ה- 18, ומשם התפשטה למערב אירופה ולמרכזה, ואחר כך – גם למזרחה. משה מנדלסון נחשב לאבי ההשכלה היהודית, "רפורמטור של החיים היהודיים" – אם כי רפורמטור מתון,7 שכן הוא נשאר כל חייו יהודי שומר מצוות ונאמן למסורת. המשכילים היהודים תלו תקוות רבות ברעיונות ההשכלה האירופית, ובאמצעותם ביקשו לתקן את מצבם של היהודים ולשנות לטובה את מעמדם החברתי והמדיני. המשכילים היהודים הטיפו לתיקונים בשלושה תחומים עיקריים:
בתחום החינוך – להקנות לתלמידים יהודים השכלה וידע כלליים, בעיקר בתחום המדע ולימוד שפת המדינה. המשכילים גם הציעו שינויים וצמצומים בתוכני החינוך המסורתי ויזמו את פתיחתם של בתי ספר יהודיים חדשים בתמיכת הממשלה.8
בתחום התעסוקה – המשכילים ביקשו להביא לשיפור מצבם הכלכלי ומעמדם החברתי של היהודים באמצעות הכשרתם לאורח חיים יצרני (פרודוקטיבי), שכך יוכלו לתרום לחברה ולהשתלב בה.9
בתחום הדת – המשכילים החלו להכניס תיקונים בדת בעיקר בדור שאחרי משה מנדלסון, במגמה להתאים את הדת היהודית לסביבה הנוצרית ולקרב את הנוער המשכיל, שמאס במסורת, אל היהדות.10
המשכילים היהודים ראו תיקונים אלו כחיוניים "להרמת קרנה של היהדות כדת מזוככת ורציונלית" והאמינו כי התיקונים באורח החיים היהודי הם צעד הכרחי לאמנציפציה פוליטית.11
ההשכלה היהודית הגיעה למזרח אירופה רק במאה ה- 19, ושם קיבלה אופי שונה: "למרות זיקתה העמוקה אל מקורות יניקתה" במערב אירופה, ההשכלה היהודית במזרח אירופה "לבשה… פנים משלה ופעלה במסלולים משלה".12
היהודים במזרח אירופה
במזרח אירופה המשיכו היהודים גם במאה ה- 18 בפעילות הכלכלית המסורתית – מסחר מקומי ומלאכה. יהודי מזרח אירופה חיו בתקופה זו בעיקר בערים, ובהן ניהלו את עסקי המסחר. כך התפתח במאה ה- 18 בפולין התהליך של "הפיכת ערים רבות… לערי יהודים", וכך צמחה במזרח אירופה העיירה היהודית, ה"שטעטל".
גידולו של היישוב היהודי במזרח אירופה, ובממלכת פולין במיוחד,13 הביא לתחרות גדלה והולכת בין היהודים לבין עצמם על מקורות הפרנסה ולהחרפת הניגודים והמתחים החברתיים בין שכבת ההנהגה של העשירים ותלמידי החכמים ובין השכבות הרחבות והעניות של פשוטי העם.
המשבר הפנימי בחברה היהודית לא פסח על הרבנות וההוראה התורנית: מוסדות הלימוד היהודיים נמצאו בירידה והביאו לשחיקה בערכה של הלמדנות. השינויים החברתיים ביהדות מזרח אירופה היו הרקע לצמיחתה ועלייתה של תנועת החסידות.
החסידות
בראשית דרכה הייתה החסידות תופעה "מצומצמת ואליטיסטית. הפיכתה לתנועת המונים הייתה תהליך ממושך והדרגתי", שהחל אחרי מותו של מייסד התנועה, הבעל שם טוב. תלמידו של הבעל שם טוב, דב בער (=בֵּר) ממזריץ', הוא שהנהיג את התנועה אחרי מות הבעש"ט, עודד את תלמידיו להקים "חצרות" חסידיות, וכך "הפכה החסידות מתנועה שבראשה מנהיג אחד, למעין פדרציה של עדות חסידיות שבראש כל אחת מהן המנהיג שלה".14
תלמידיו-ממשיכיו של הבעל שם טוב הפיצו את תורתו והקימו מרכזים של תנועת החסידות באזורים שמעבר לדרום מזרח פולין – בגליציה, בליטא, במרכז פולין וברוסיה הלבנה.
בתחילת דרכה פנתה החסידות ליחידים מן האליטה היהודית – ראשי משפחות מכובדות ותלמידי חכמים. בהמשך דרכה פנתה – וגם משכה אליה – יהודים פשוטים מן הכפרים והעיירות.15
בשנת 1772 החל המאבק בחסידות: לצד המוני היהודים שהצטרפו לחסידות קמו לה מתנגדים, ובראשם הגאון מווילנה – הגר"א, שראה בתנועת החסידות סוג של כפירה (מינות). המתנגדים הכריזו מלחמת חורמה על החסידות במטרה "להכחיד את תנועת החסידות ולהעבירה מן העולם".16
במשך כשלושה עשורים דבק הגר"א במאבקו, והפיוס בין מתנגדים לחסידים נדחה עד אחרי מותו.17 החל בסוף המאה ה- 18 התפצלה החסידות לקבוצות, ובהן: חסידות חב"ד, חסידות גור, חסידות ברסלב ועוד. קבוצות אלו נבדלות זו מזו במנהגיהן, בדרכי פעולתן וגם באישיותו של הצדיק – המנהיג. בשואה נחרבו כל מרכזי החסידות במזרח אירופה, וכיום קיימים שני מרכזי חסידות עיקריים: בישראל ובארצות-הברית.
היהודים תחת שלטון האסלאם
במאות 18 – 19 היהודים שחיו תחת שלטון האיסלאם היו פזורים ברחבי האימפריה העות'מאנית, וכן במרוקו, פרס, אפגניסטן ותימן.18 הם חיו במעמד של בני חסות נסבלים לפי "תנאי עומר",19 שכללו הגבלות רבות: לבוש מיוחד, איסור בניית בתי כנסת, איסור החזקת עבדים או רכישת קרקעות ועוד. נוסף על כך חויבו היהודים בתשלום מס גולגולת לשלטונות המוסלמיים.
במאה ה- 18 החמיר מצבם של היהודים באימפריה העות'מאנית, בעיקר עקב ההתדרדרות של האימפריה עצמה. גם במדינות צפון אפריקה, שהיו כלולות באימפריה, חל מפנה לרעה במצב היהודים והם סבלו מהתנכלויות ופרעות. מקרים של רדיפות ועלילות דם פרצו מדי פעם בפעם בארצות האסלאם, כגון – עלילת דמשק (1840) ופרשת אנוסי משהד (1839).20
יהודים שעסקו במסחר הקימו לעצמם שכונות נפרדות בערים לחופי הים התיכון, וגם בערים שהיו על עורקי מסחר ראשיים.21 מבחינה כלכלית מילאו היהודים באימפריה העות'מאנית תפקיד מרכזי בתעשיית האריגים (כולל תעשיית המשי); במרוקו, תימן ופרס עסקו היהודים במלאכות שונות – צורפות, חייטות, ייצור כלי נחושת, סנדלרות ועוד.
רעיונות ההשכלה הגיעו ליהודי המזרח החל בסוף המאה ה- 19, בעקבות תהליכי הקולוניזציה, לאחר שארצות אלו נעשו מושבות (קולוניות) של הצרפתים והאנגלים. זאת ועוד: פעילותה של חברת כל ישראל חברים (כי"ח) תרמה אף היא להפצת רעיונות ההשכלה בקרב היהודים בארצות האסלאם, וזאת באמצעות רשת בתי הספר שהקימה חברת כי"ח, ובה תכנית לימודים שכללה מקצועות חילוניים ושפות זרות, כגון אנגלית או צרפתית.
העשרה - קישורים
מאמר של ישראל ברטל על ההשכלה היהודית במזרח אירופה – באתר מט"ח
מאמר של מתיה קם על תנועת ההשכלה ועל ההשכלה היהודית – באתר מטח