אברהם אבינו באסלאם ובנצרות

אברהם באסלאם

על פי המסורת המוסלמית, היה אברהם אבינו – הוא איבראהים – נביא גדול, "חניף" – חסיד, מעין מוסלמי קדמון שייסד את הדת האמיתית. הנביא מוחמד העיד כי הוא בא לחדש את אותה דת אמיתית שייסד אברהם, ואשר סולפה בידי היהודים והנוצרים כאחד.¹

בקוראן קיבל אברהם גם את הכינוי "חליל אללה" – ידיד האלוהים. מאחר שאברהם קנה את מערת המכפלה שבחברון, נקראת העיר על שמו – אלחליל: עירו של הידיד. בקוראן מתואר אברהם כאבי המאמינים באל אחד "באומרו אל אביו ובני עמו: מה אלה הַצְלָמִים אשר אתם נעצרים לפניהם? ואמרו: מצאנו את אבותינו עובדים להם. אמר [להם אברהם]: אכן הייתם אתם ואבותיכם בתעייה ברורה."² ההמשך מתאר את אברהם כמנתץ האלילים והאמונה בהם – תיאור דומה מאוד לזה המצוי במדרש.³

הקוראן מספר כי אברהם ניפץ לרסיסים את כל האלילים של אביו – חוץ מן האליל הגדול, שהיה בבחינת המנהיג. וכאשר שאלו את אברהם: "האתה עשית זאת באלוהינו?" ענה להם: "לא, כי גדולם (=הגדול שבהם) זה עשהו". בהמשך השיחה ובעקבות מבוכתם של הנוכחים נזף בהם אברהם ואמר: "התעבדו אפוא מבלעדי אלוהים (=אללה) את אשר לא יועיל לכם מאומה ולא ירע לכם?" והם, שנותרו ללא תשובה, דנו את אברהם לשריפה.
לפי הקוראן הקים אברהם, יחד עם בנו ישמעאל, אסמאעיל, את הכעבה – מבנה ובו האבן השחורה הקדושה בעיר מכה, שהיא העיר הקדושה ביותר באסלאם.⁴ הקוראן גם מציג גרסה משלו לסיפור העקדה המקראי, אך אינו מציין את שמו של הבן שאברהם נצטווה לעקוד,⁵ ולדעת רוב פרשני הקוראן – הנעקד היה ישמעאל, איסמאעיל, בנם של אברהם והגר.
בכתבי היסטוריונים מוסלמים ובסיפורי נביאים בערבית נזכרים עוד פרטים על חיי אברהם – חלקם מתבססים על סיפורי התורה, אחרים על אגדות ומדרשים יהודיים או אגדות מוסלמיות. כך, לדוגמה, מסופר בכתבי האסלאם על הניסיונות שבהם ניסה אלוהים את אברהם, ועל אישיותו כמכניס אורחים ועל יחסיו עם בנו אסמאעיל – ישמעאל, אבי השבטים הערביים.

אברהם בנצרות

אברהם אבינו נזכר פעמים רבות בכתבי הנוצרים, מהם 80 פעם בספרי הברית החדשה.⁶ בכתביהם של הנוצרים הראשונים, שהיו יהודים וחיו כיהודים, אברהם מתואר כ"שורש הקדוש", "ראשון המאמינים… אבי האומות הנקראת
להאמין".⁷ הנוצרים הראשונים ראו עצמם כבני אברהם – כממשיכי הבחירה ויורשי ההבטחה, ואלוהים היה לדידם "אלהי אברהם, יצחק ויעקב", שכרת ברית עם אברהם ויתר אבות האומה. ואולם אחר כך, כאשר בני עמים פגאניים הצטרפו לנצרות – ומאחר שנוצרים חדשים אלו לא היו מזרע אברהם, לא נימולו ולא קיבלו את התורה – עלתה השאלה בדבר זהותם כבני אברהם וכיורשי הברית וההבטחה.

בשלב מאוחר יותר התעוררה שאלה זו גם בקשר ליהודים עצמם, שהם אמנם בני אברהם "בבשר" אך דחו את בשורתו החדשה של ישו, ולפיכך לא יכלו להיחשב בעיני הנוצרים כיורשי הברית וההבטחה. בשאלות אלו דן פאולוס וקבע כי "ההבטחה שניתנה לאברהם היא נקודת מוצא לתולדות הישועה, והבטחה זו עתידה להתמלא בישו."⁸

פאולוס פתר את הסתירות בדבר הקשר בין אברהם ובין ישו ובשורתו. לטענתו, אברהם היה מראשיתו "אבי אומות רבות – אב כולנו" ולא רק אבי העם היהודי. הוא נבחר בזכות אמונתו באלוהים – ולא בזכות קיום המצוות, שהרי הוא חי קודם מתן תורה. זאת ועוד: הוא נבחר וזכה לברכה ולהבטחה עוד קודם שנימול – ולא בזכות ברית המילה. פאולוס הוסיף וטען כי ההבטחה, הברכה והבחירה שקיבל אברהם נועדו מלכתחילה לכל אומות העולם – לאו דווקא לעם ישראל, כמו שנאמר: "וְהִתְבָּרְכוּ בְזַרְעֲךָ כֹּל גּוֹיֵי הָאָרֶץ" (בראשית כב 18).

וכך הגיע פאולוס למסקנה כי בניו האמיתיים של אברהם אינם עם ישראל, בניו "בבשר", אלא "בני ההבטחה", שהיו לבני אברהם בשל אמונתם הנכונה – האמונה בישו הנוצרי. פאולוס אף שיבח את אברהם על צייתנותו לאֵל "מתוך אמונה".⁹