גלות בבל

העם היהודי של ימינו הוא צאצא של גולי יהודה, היהודים,¹ שבעקבות הכרזת כורש שבו לציון וחידשו את היישוב ביהודה. במאה ה-6 לפני הספירה, כעונש על מרידותיהם בבבל, הוגלו תושבי יהודה לבבל בשני שלבים:
ההגליה הראשונה הייתה עם כניעתו של המלך יהויכין לבבל בשנת 598 לפני הספירה, והוגלו בה יהויכין ואמו, שריו ואנשי חצרו, וכן 10,000 שבויים מבני יהודה. יחד אתם נלקחו לבבל אוצרות בית המקדש וכליו ואוצרות בית המלך.²
השלב השני של גלות בבל היה כ-10 שנים לאחר מכן, בעקבות מרד צדקיהו, שהביא לחורבן בית המקדש וירושלים בידי נבוכנאצר (586 לפני הספירה) ולהגליית מרבית תושבי יהודה לבבל.³
במכתבו לגולי "גלות יהויכין" עודד ירמיהו הנביא את הגולים להשתקע בבבל,⁴ ואף קרא לגולים להתפלל לשלום המקום ושליטיו – לטובתם ולרווחתם: "וְדִרְשׁוּ אֶת שְׁלוֹם הָעִיר אֲשֶׁר הִגְלֵיתִי אֶתְכֶם שָׁמָּה וְהִתְפַּלְלוּ בַעֲדָהּ אֶל ה' כִּי בִשְׁלוֹמָהּ יִהְיֶה לָכֶם שָׁלוֹם" (ירמיהו כט 7).
מן המסופר בספר יחזקאל עולה כי גולי יהודה הועברו ליישובים מיוחדים ליד הנהר כְּבָר, בקרבת העיר ניפור, ובמקומות אחרים, שנהרסו במהלך המלחמה בין בבל לאשור. תחילה עסקו גולי יהודה בחקלאות, ורק אחר כך החלו מקצתם לעסוק גם במסחר.
על מעמדם החוקי של גולי בבל אין בידינו מידע, אך נראה שהבבלים אפשרו לגולים לשמור על זהותם הלאומית והדתית. בראש הגולים עמדו "זקני הגולה", וגם למלך הגולה, יהויכין, הייתה השפעה על קהילת הגולים.⁵ הנביא יחזקאל היה אחד ממנהיגיה של גולת היהודים בבבל, שם גם הפך מנביא זעם וחורבן לנביא הגאולה והציע בנבואותיו נוחם ועידוד לגולים. יחזקאל התנבא על מלך מבית דויד ("נשיא") שינהיג את העם, ותיאר את בית המקדש עומד על מכונו.⁶
רישומה הקשה של גלות בבל על אנשי יהודה קיבל ביטוי שירי מרגש במזמור קלז בתהלים, המעלה את הכאב והגעגועים של הגולים: "עַל נַהֲרוֹת בָּבֶל שָׁם יָשַׁבְנוּ גַּם בָּכִינוּ בְּזָכְרֵנוּ אֶת צִיּוֹן". המזמור מדגיש את התנזרותם של גולי בבל מכול ביטוי של שמחה, וסירובם לבקשת הבבלים שישירו משירי ציון: "אֵיךְ נָשִׁיר אֶת שִׁיר ה' עַל אַדְמַת נֵכָר." לצד הכאב והגעגועים מבטא מזמור זה דבקות בתקווה שטיפחו הגולים, ואשר במרכזה עמדה ירושלים: "אִם אֶשְׁכָּחֵךְ יְרוּשָׁלִָם – תִּשְׁכַּח יְמִינִי. תִּדְבַּק לְשׁוֹנִי לְחִכִּי אִם לֹא אֶזְכְּרֵכִי, אִם לֹא אַעֲלֶה אֶת יְרוּשָׁלִַם עַל רֹאשׁ שִׂמְחָתִי." (תהלים קלז 1, 4 – 6).
החורבן והגלות הביאו לתפישת חלק מהחוקרים לשינוי ערכים רוחני ודתי: גולי בבל הבינו כי החורבן והגלות היו עונש על חטאיהם, והגיעו להכרה בייעודו של עם ישראל ובייחודה של מסורתו ואמונתו. ועם זאת, "תקופת גלות בבל הבליטה באורח מיוחד את המתח הדיאלקטי בין שתי המגמות בתולדות ישראל … בין שמירה קפדנית על מסורות מקוריות ושורשיות מזה, לבין קליטת השפעות חדשות של עמי התרבות השכנים מזה."⁷ גלות בבל ארכה 50 שנה, והכרזת כורש (536 לפני הספירה) הביאה לשיבת ציון ופתחה את תקופת הבית השני.