הכנסת אורחים

הכנסת אורחים והדאגה למחסורם נחשבת ביהדות למצווה גדולה, הדוֹחָה לרגע אפילו קבלת כבוד ה': "גדולה הכנסת אורחין מקבלת פני שכינה".¹ קביעה זו של חז"ל מבוססת על דרכו ועל מורשתו של אברהם אבינו, מכניס האורחים, כפי שעולה מספר בראשית: אברהם רץ לקראת שלושת האנשים שראה, הזמינם להתארח ולנוח מעמל הדרך ופעל במהירות כדי להכין להם, יחד עם שרה אשתו, סעודה משובחת מן המובחר (בראשית יח 1 – 8).

תכונה זו של הכנסת אורחים באה לידי ביטוי גם בהתנהגותו של לוט, אחיינו של אברהם, שקידם את פניהם של שני האנשים בשער סדום, הציע להם אירוח נדיב, הפציר בהם עד שנענו והגן עליהם מפני תושבי העיר (בראשית יט 1 – 8).² הכנסת האורחים שאפיינה את בית אברהם הייתה לפיכך אבן הבוחן לבחירת אישה מתאימה ליצחק, כפי שעולה מסיפורו של עבד אברהם ומפגישתו ליד הבאר עם רבקה (בראשית כד).³
חז"ל ראו בהכנסת אורחים מצווה גדולה, ומשום כך מנו אותה כאחד הציוויים שהאדם מקבל עליהם שכר גם בעולם הזה – וגם בעולם הבא.⁴ ועוד דרשו חז"ל – "יהי ביתך פתוח לרווחה"⁵ – לאורחים, כדי שכל עובר אורח רעב, צמא ועייף ימצא את ביתך פתוח לרווחה ולא יהסס להיכנס. ובמקורות חז"ל יש המחשה לבית פתוח לרווחה: אוהלו של אברהם אבינו, שהיה מפולש לארבע רוחות השמים, כך שכל מי שעבר מכל צד שהוא – יכול היה להיכנס מיד.⁶

בספרות חז"ל מתואר אברהם אבינו כמופת להכנסת אורחים, מפני שלא ישב בביתו ולא חיכה לאורחים שיגיעו אליו – אלא "יצא לדרך עד שמוצא את האורחים ומכניסן לתוך ביתו". זאת ועוד: אברהם דאג להעניק אירוח ברמה שעלתה על המצוי בביתו של האורח, לדוגמה: "את שאין דרכו לאכול בשר – מאכילו בשר, ואת שאין דרכו לשתות יין – משקהו יין."

לפי חז"ל, אברהם דאג גם לכל אותם עוברי אורח שלא הגיעו לאזור מגוריו, והקים בצדי הדרכים מתקן שבו היה משאיר מזון ומשקה לעוברי אורח.⁷ אברהם המארח טרח ועשה הרבה למען אורחיו, ועל כך דרשו חז"ל: "אֱמוֹר מעט וַעֲשֵׂה הרבה."⁸ ועוד קבעו חז"ל, כי יש לקבל כל אדם "בסבר פנים יפות" ולא בפנים זועפות, וכל המקבל את אורחו בסבר פנים יפות, "אפילו לא נתן לו כלום – מעלה עליו הכתוב כאילו נתן לו כל מתנות טובות שבעולם."⁹
בעקבות קביעת חז"ל, "גדולה הכנסת אורחין מקבלת פני שכינה",¹⁰ הוגדרה הכנסת אורחים בשולחן ערוך כ"דבר מצווה", שממנו נגזרות הלכות שבת.¹¹

פרשנות בת ימינו למצוות הכנסת אורחים מציע הרב יובל שרלו, המגדיר את "הנתיב העיקרי להכנסת אורחים" לא במובן המקובל של קבלת האורח בבית כפשוטו, אלא: "הכנסת האחר לבית הפנימי – פתיחת הלב. אורחים רבים… מבקשים את החום הפנימי שבלב, את האמפתיה המוענקת מאדם לחברו, את החיוך ואת הנכונות להקשיב."  (הרב יובל שרלו, על הכנסת אורחים, י"ז בחשוון תשס"ד – 2003, אתר כיפה).

ומכאן מסקנתו כי

"אין אדם חייב להיות בעל בית עם חדרים וחלונות וגג כדי להכניס אורחים. אדם לוקח את עצמו לכל מקום שאליו הוא הולך, ובתוך עצמו הוא יכול להכניס אורחים בצורה העמוקה ביותר. שם, בעצמיותו ובנפשו, הוא יכול לארח כאוות נפשו, והוא מעניק את מה שבאמת חסר."¹³