עבודה במקרא – ובמקורות חז"ל ורמב"ם

עבודה במקרא

העבודה בתנ"ך היא חלק בלתי נפרד מהוויית האדם מראשיתו – החל בסיפור גן עדן, כאשר האל שם אותו "בְגַן עֵדֶן, לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ" (בראשית ב 15). פוריות הגן ושפע המים שבו היו ערובה לעבודה ללא מאמץ רב, אך בעקבות החטא גורש האדם מגן עדן ונענש, והוא נדון מכאן ואילך לעבודה קשה ומפרכת: "בְּזֵעַת אַפֶּיךָ, תֹּאכַל לֶחֶם" (בראשית ג 19).
העבודה בגן עדן הייתה לא רק חובה – אלא גם זכות גדולה. וגם לאחר הגירוש מגן עדן, "עבודה בכלל, ועבודת כפיים בפרט, נשארה במסורת היהודית בגדר זכות וחובה גם יחד".¹ בעשרת הדיברות קבעה התורה את הסדר התקין של שישה ימי עבודה – ולאחריהם יום מנוחה, השבת: "שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבֹד וְעָשִׂיתָ כָּל מְלַאכְתֶּךָ, וְיוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת לַה' אֱלֹהֶיךָ" (שמות כ 8).
עבודת האדמה ורעיית הצאן היו עיסוק נפוץ בחברה החקלאית של ימי המקרא,² ובספרי הכתובים שבתנ"ך יש פסוקים רבים בשבחו של האדם העובד ובשבחה של העבודה, המפרנסת את בעליה: "יֵצֵא אָדָם לְפָעֳלוֹ וְלַעֲבֹדָתוֹ עֲדֵי עָרֶב" (תהלים קד 23), "יְגִיעַ כַּפֶּיךָ כִּי תֹאכֵל – אַשְׁרֶיךָ וְטוֹב לָךְ" (תהלים קכח 2), "עֹבֵד אַדְמָתוֹ יִשְׂבַּע לָחֶם" (משלי יב 11; כח 19) – ועוד.
על הסיפוק מן העבודה אומר קהלת (ה 5): "מְתוּקָה שְׁנַת הָעֹבֵד", ובעקבות העבודה המעודדת חריצות מייעץ שלמה המלך: "לֵךְ אֶל נְמָלָה עָצֵל רְאֵה דְרָכֶיהָ וַחֲכָם… עַד מָתַי עָצֵל תִּשְׁכָּב? מָתַי תָּקוּם מִשְּׁנָתֶךָ?" (משלי ו 6 – 9).³ העבודה במקרא היא לא רק חלק ממציאות החיים – אלא גם חלק מתמונת החיים האידיליים באחרית הימים: כלי המלחמה יהפכו לכלי עבודה: "וְכִתְּתוּ חַרְבוֹתָם לְאִתִּים, וַחֲנִיתוֹתֵיהֶם – לְמַזְמֵרוֹת" (ישעיהו ב 4), וקללת המלחמה תהיה לברכת העבודה בשדה ובכרם, "שאין… כמותה להחזרת ימי גן העדן".⁴

עבודה במקורות חז"ל ורמב"ם

חז"ל הדגישו את חשיבותה של העבודה⁵ לצד התורה – כחלק מן הברית בין האל לעמו ישראל במעמד הר סיני: כשם שהתורה ניתנה לעם ישראל בברית, "כך המלאכה ניתנה בברית, שנאמר: 'שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבֹד וְעָשִׂיתָ כָּל מְלַאכְתֶּךָ, וְיוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת לַה' אֱלֹהֶיךָ' (שמות כ 9).⁶ " ואף שלימוד תורה הוא ערך מרכזי במסורת היהודית,⁷ קבעו חז"ל כי אין להתבטל מן העבודה, והדגישו את המצב הרצוי – השילוב בין השניים: "יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ (=מלאכה), שיגיעת שניהם משכחת עוון; וכל תורה שאין עמה מלאכה – סופה בטילה וגוררת עוון."⁸
בעקבות המקרא עסקו חז"ל בשבחה של העבודה ובחשיבותה: "גדולה היא מלאכה, שאפילו אדם הראשון לא טעם כלום… עד שעשה מלאכה," וגם האל לא השרה שכינתו בעם ישראל "עד שעשו מלאכה, שנאמר: 'וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם' (שמות כה 8). ועוד אמרו חז"ל: "גדולה היא המלאכה, שכל מי שאינו עוסק במלאכה הרי זה מתחייב בנפשו", ו"אין אדם מת אלא מתוך בטלה"⁹ וגם "גדולה מלאכה שמכבדת את בעליה".¹⁰ מכאן ההמלצה, "שאפילו לאדם חצר או גינה [חרבים] – ילך ויעסוק בהם כדי שיהא עסוק במלאכה".¹¹ ומכאן גם חובת האב לחנך את ילדיו לחיי עבודה: "כל שאינו מלמד את בנו אוּמָנוּת (=מקצוע)… כאילו מלמדו לִסְטוּת (=שוד)."¹²
ויש חכמים הסבורים כי דווקא יְגִיעַ הכפיים והעבודה הם המבטיחים את חיי העולם הבא – ולא יראת שמים: "גדול הנהנה מיגיעו יותר מירא שמים."¹³ ועם זאת היו חכמים שסברו כי לימוד תורה הוא העיקר – והוא אף מצדיק את ההתבטלות מעבודה.¹⁴ חז"ל גם מזכירים מלאכות הנחשבות בזויות, ובהן עיבוד עורות של בהמות, בַּלָנוּת בתי מרחץ וכן מלאכות הכרוכות במגע מתמיד עם נשים, כגון מכירת תמרוקים ובשמים.¹⁵
ורמב"ם, בספרו משנה תורה, הדגיש את חשיבותה של העבודה ופסק: "לעולם ידחק אדם עצמו ויתגלגל בצער – ואל יצטרך לבריות… ואפילו היה חכם ומכובד וְהֶעֱנִי (=נעשה עני) – יעסוק באוּמָנוּת ואפילו באוּמָנוּת מנוולת." את פסיקתו עיגן בתפיסה כי "מוטב [לאדם] לפשוט עור בהמות נבלות" – ובלבד שיוכל לפרנס את עצמו ובני ביתו ולא יזדקק לתמיכתם של אחרים. רמב"ם התבסס על מסורת חז"ל, שבקרב גדולי חכמיה "היו מהם חוטבי עצים ונושאי הקורות ושואבי מים לגינות ועושי הברזל והפחמים – ולא שאלו מן הציבור ולא קיבלו מהם כשנתנו להם."¹⁶