עשרת הדיברות

עשרה דברים – עשר מצוות – שנאמרו בדיבור ונקראים גם "עשרת הדברים" (שמות לד 28; דברים ד 13). על פי המסופר בספר שמות (פרקים יט-כ) התגלה ה' לעם ישראל בהר סיני בזמן נדודיהם במדבר לאחר יציאת מצרים. בהתגלות זו בהר סיני השמיע ה' את עשרת הדיברות, שנכתבו על שני לוחות אבן – לוחות העדות.
עשרת הדיברות מפורטים בתורה פעמיים: בפעם הראשונה בספר שמות (פרק כ פס' ב-יג), ובפעם השנייה – בהבדלים קלים – בספר דברים (פרק ה פס' ו-יח).

עשרת הדיברות מתחלקים למצוות ואיסורים הקשורים לאמונה בה' – מצוות שבין אדם למקום, ולאלה הקשורים ליחסים שבין אדם לחברו. החלוקה המקובלת של עשרת הדיברות מבוססת על הדיברות שבספר שמות:
1. "אָנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךָ": האמונה באל אחד.
2. "לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים עַלפָּנָי. לֹא תַעֲשֶׂה לְךָ פֶסֶל וְכָל תְּמוּנָה…": האיסור לעבוד אלוהים אחרים או לעשות אלילים.
3. "לֹא תִשָּׂא אֶת שֵׁם ה' אֱלֹהֶיךָ לַשָּׁוְא": האיסור להישבע בשמו של ה'.
4. "זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ": שמירת השבת.
5. "כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ": כיבוד הורים.
6. "לֹא תִרְצָח".
7. "לֹא תִנְאָף": האיסור לנאוף.
8. "לֹא תִגְנֹב".
9. "לֹא תַעֲנֶה בְרֵעֲךָ עֵד שָׁקֶר": האיסור להעיד עדות שקר.
10. "לֹא תַחְמֹד": האיסור לחמוד משהו, לחשוק במשהו השייך לזולת.

חמשת הדיברות הראשונים "מכריזים על מצוות ההכרה וההודאה בה' כשמושל וכשליט בגורלנו ובמעשינו".¹ הם מכוונים אל תודעתו הדתית של האדם, ולפיכך מופיע שם ה' באותם חמשת הדיברות – ולא בזולתם, הנוגעים ליחסים שבין אדם לחברו.
לפי המסורת, "אין קדושת עשרת הדיברות יתרה על קדושת שאר כל דברי התורה", ובכל זאת יש הבדל בינם ובין שאר המצוות הכתובות בתורה, שכן "תחילת אמירתם לא הייתה אל משה בלבד, אלא הם נאמרו אל כל עם ישראל במעמד קדוש, ונכתבו על הלוחות המונחים במקום קדוש", ורק לאחר מכן נכתבו בתורה שבכתב, יחד עם כל החוקים והמצוות.² לתפישת המסורת היהודית עשרת הדיברות הם "בעלי תוקף אוניברסלי שאינו תלוי בזמן או בנסיבות", ונועדו "לכל פרט ופרט מישראל בלא כל קשר למצבו, למעמדו ולנסיבות שהוא שרוי בהן".³