עשרת הרוגי מלכות

עשרה מחכמי ישראל (המאה ה-2 לספירה) שסירבו לקבל עליהם את גזירות השמד של הרומאים ומתו בייסורים על קידוש השם.

מאת:
< 1 דקות

חכמי המשנה (תנאים) במאה ה-2 לספירה שסירבו לקבל עליהם את גזירות השמד של הרומאים, ולפיכך הוצאו להורג בייסורים. הביטוי "עשרת הרוגי מלכות" מופיע לראשונה במדרשים מימי הביניים, שבהם מסופר כי הקיסר הדריאנוס הוציא להרוג עשרה מחכמי ישראל – כנגד עשרת בני יעקב שמכרו את יוסף.1
עשרת הרוגי המלכות כוללים את רבי עקיבא, רבי חנניה בן תרדיון, רבי יהודה הנחתום, רבי חוצפית המתורגמן, רבי יהודה בן בבא, שהומתו אחרי שעונו בעינויים קשים: לפי המסורת סרקו הרומאים את בשרו של רבי עקיבא במסרקות של ברזל בעודו קורא קריאת שמע.
את רבי חנניה בן תרדיון העלו על המוקד כשגופו עטוף בגוויל של ספר תורה ומכוסה בספוגי צמר לחים, כדי להאריך את עינויו. את לשונו של רבי חוצפית המתורגמן כרתו הרומאים מכיוון שעסק בהוראת תורה. רבי יהודה בן פפא, שהצליח לברוח לגליל ולהסמיך שם בחשאי חמישה מתלמידי רבי עקיבא, נהרג בדקירות חנית של חיילים רומיים, כשהוא מחפה על תלמידיו ומאפשר להם לברוח.
המסורת על עשרת הרוגי המלכות, ובראשם רבי עקיבא ורבי חנניה בן תרדיון, "חידשו תפיסה חדשה של קידוש השם",2 שהתריסה נגד שחצנותו של הקיסר הרומי, שהיה לו – בעיני עצמו ונתיניו הרומיים – מעמד של אל.3

אין במקורות תמימות דעים לגבי זהותם של כל עשרת הרוגי המלכות, ורק מקצת השמות (ובהם רבי עקיבא, רבי חנניה בן תרדיון ורבי יהודה בן בבא) מופיעים בכולן. אך גבורתם ועמידתם של הרוגי המלכות הפכו למופת של קידוש השם, שהונצח בקינות שנתחברו בימי הביניים, ובהן "אלה אזכרה" הנאמרת בתפילת מוסף של יום הכיפורים, ובעדות מזרח – גם בתשעה באב.4

לפי מנהג עדות אשכנז אומרים בתשעה באב את הקינה "ארזי הלבנון" (=חכמי ישראל) שכתב מאיר בן יחיאל במאה ה- 13 על "קדושי הרוגי מלכות עשרה / ועל אלה אני בוכייה ועיני ניגרה…"

הערות שוליים

  1. מכירת אדם אסורה מן התורה, כמו שכתוב: "וגונב איש ומכרו - מות יומת" (שמות כא 16). סיפור זה מופיע באוצר המדרשים (מהדורת אייזנשטיין), עשרה הרוגי מלכות, עמ' 440.
  2. על קידוש השם של רבי עקיבא מסופר בתלמוד הבבלי, מסכת ברכות, דף סא עמ' ב. על מותו של רבי חנניה בן תרדיון - במסכתות קטנות, מסכת שמחות, פרק ח הלכה יב. לפי המסופר, עמידת הגבורה של רבי חנניה בן תרדיון גרמה לחייל הרומי שהוציאו להורג, לקפוץ אף הוא לתוך האש.
  3. משה דוד הר, מחורבן הבית עד מרד בן כוסבה, בתוך: ההיסטוריה של ארץ ישראל בתקופה הרומית-ביזנטית, כתר ויד יצחק בן צבי, הוצאת ידיעות אחרונות, תשנ"ח - 1998, עמ' 366 - 367.
  4. הקינה נכתבה כנראה בידי יהודה חזק, והיא מתארת בהרחבה את מותם על קידוש השם של כמה חכמים. בשורות הפתיחה של הקינה נאמר: "אלה אזכרה ונפשי עלי אשפכה / כי בלעוני זדים כעוגה בלי הפוכה / כי בימי קיסר לא עלתה ארוכה / לעשרה הרוגי מלוכה."