משה רבנו במדרש, בהגות, בשירה ובאומנות

משה רבנו במדרשי חז"ל

בתיאור דמותו של משה רבנו – האיש, המנהיג והנביא – הרחיבו חז"ל את היריעה מעבר למצוי במקרא, והוסיפו ומילאו פערים במקום שהמקרא מקצר או אינו מספר כלל. המקרא מציין את הולדת משה ומסתפק בכך, אך המדרש נאחז בתיאור הקצר – "וַתֵּרֶא אֹתוֹ כִּי טוֹב הוּא" (שמות ב 2) – ומדגיש את ייחודו של האירוע ושל היילוד: "וכיוון שנולד משה, נתמלא הבית כולו אור."¹ מתוך כוונה להעיד שכבר מראשיתו היה ברור שנולד אדם מיוחד.
לפי מסורת חז"ל, משה – כמו אבות האומה האחרים (דוגמת דויד המלך) – נולד נימול, וחז"ל גם נוקבים בתאריך לידתו ומותו – ז' באדר.²
ילדותו של משה אינה נזכרת במקרא, והמדרשים ממלאים את החסר ומספרים על משה הקטן, שבת פרעה הייתה "מנשקת ומחבקת ומחבבת אותו", וגם פרעה עצמו "היה מנשקו ומחבקו", וכולם היו "מתאווים לראותו". לפי חז"ל, התנהגותו של משה הפעוט העידה על מנהיגותו לעתיד: "והיה נוטל כתרו של פרעה ומשימו על ראשו, כמו שעתיד לעשות לו כשיהיה גדול" ובהמשך אגדה זו מסבירים חז"ל את הפגם בדיבורו של משה ככוויה בלשונו, שהצילה אותו ממוות אך פגמה בדיבורו.³

כעדות להתאמתו למנהיגות מאירים חז"ל את תכונותיו המיוחדות של משה כרועה צאן: שהיה משגיח ברחמים רבים על כל פרט בעדר, וכאשר הבין שגדי ברח מן העדר מפני שהיה צמא ועייף – "הרכיבו על כתפו" והחזירו לעדר. ועל כך אמר הקדוש ברוך הוא למשה: "יש לך רחמים לנהוג צאנו של בשר ודם… אתה תרעה את עמי ישראל".⁴

מסירותו של משה לעם ישראל במשבר הגדול בין ה' לעם (חטא עגל הזהב) מוצגת במדרש במחיר אישי כבד של משה – אי כניסתו לארץ. האגדה מתארת בסגנון פיוטי ונוגע ללב את ניסיונותיו של משה לבטל את רוע הגזירה ולגייס לעזרתו את כל העולם, פשוטו כמשמעו: את השמים ואת הארץ, את החמה (השמש) והלבנה (הירח), את הכוכבים והמזלות, את ההרים והגבעות ואת הים – בתחינה: "בקשו עלי רחמים".

בסופו של דבר ריחם עליו הקדוש ברוך הוא והסביר לו, כי נשבע שתי שבועות: האחת – שעם ישראל יושמד בעקבות חטא העגל, והשנייה – שמשה ימות ולא ייכנס לארץ. את השבועה הראשונה הוא ביטל לבקשת משה – ולפיכך לא יוכל לבטל את שבועתו השנייה אלא במחיר הראשונה. ועל כך אמר משה: "יאבד משה ואלף כמותו, ואל יאבד אחד מישראל".⁵
במדרשי חז"ל – כמו במקרא – משה מתואר כאבי הנביאים והגדול בכולם, שכמותו לא היה ולא יהיה: הנביא היחיד שזכה לראות את תמונת ה' "באספקלריא (=מראה) מאירה,"⁶ ומתוך "חמישים שערי בינה" שנבראו בעולם – זכה הוא "בכולם… חסר אחד". זאת ועוד: "כל מה שגזר משה הסכים הקדוש ברוך הוא עמו."⁷
לפי חז"ל, שראו במשה את המחוקק הראשון – כתב משה את כל התורה – היא תורת משה, תיקן תקנות וקבע הלכות⁸ והיה הראשון בשלשלת המסירה של התורה שבעל פה.⁹ את הקרבה בין משה ובין ה' המשילו חז"ל לקרבה בין אדם לחברו, "שתפס משה להקדוש ברוך הוא, כאדם שהוא תופס את חברו בבגדו." ¹⁰
המדרש מדגיש כי משה זכה לעלות לרקיע, "היה כמלאכי השרת" ודיבר עם ה' פנים אל פנים – ובכל זאת "כיוון שהגיע קצו, אמר לו הקדוש ברוך הוא: 'הֵן קָרְבוּ יָמֶיךָ לָמוּת' (דברים לא 14)".¹¹ ועל השאלה "ומפני מה נסתתר קבר משה מעיני בשר ודם?" משיב המדרש כי מקום קבורתו של משה לא נודע כדי שעם ישראל לא יוכלו לבוא לקברו ולבקש ממנו לבטל בתפילתו את גזירות החורבן והגלות, שכן במקרה זה הייתה תפילתו של משה מבטלת את רוע הגזירה – "מפני שחביבים צדיקים במיתתם יותר מבחייהם".¹²

משה רבנו בהגותו של רמב"ם

האמונה בנבואת משה רבנו היא היסוד השביעי – העיקר השביעי – מבין שלושה עשר (י"ג) עיקרי האמונה שקבע רמב"ם, "והוא שנאמין שהוא (=משה רבנו) אביהן של כל הנביאים שקדמו לפניו והבאים אחריו. הכול (=כולם) הם למטה ממנו במעלה. והוא בחיר ה' מכל המין האנושי" שהגיע "לתכלית הרוממות מעל האנושיות" עד שהגיע לדרגת המלאכים, ולכן נאמר עליו שהוא מדבר עם ה' בלי אמצעות המלאכים."¹³
בהמשך ובהתאם לתיאור המקראי של נבואת משה הגדיר רמב"ם ארבעה הבדלים בין משה ובין כל הנביאים האחרים:

1. עם שאר הנביאים דיבר ה' "על ידי אמצעי" – ואילו עם משה הוא דיבר ללא כל אמצעי: "פֶּה אֶל פֶּה אֲדַבֵּר בּוֹ" (במדבר יב 8).
2. ההתגלות אל הנביאים הייתה בְּמַרְאֶה וּבְמַחֲזֶה – בשינה, בחלום הלילה, בחזיון לילה – "לֹא כֵן עַבְדִי מֹשֶׁה" (שם 6 – 7), שאתו דיבר ה' ביום, במצב של עירות.
3. אף על פי שה' התגלה לנביאים באמצעות מלאך או בחלום, הייתה תגובתם לדבר ה' – חולשה וחלחלה, "מוֹרָא עָצוּם מְאֹד". אך לא כך הייתה תגובת משה, ששמע ישירות את דבר ה' "ולא תארע לו חלחלה כלל" והיה ה' מדבר אליו "פָּנִים אֶל פָּנִים כַּאֲשֶׁר יְדַבֵּר אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ" (שמות לג 11).
4. כל הנביאים זכו להתגלות נבואית רק "ברצון ה'", ולעתים חלפו שנים שבהן לא הייתה לנביא התגלות כלל, אבל משה רבנו זכה להתגלות גם ביוזמתו, "כל זמן שירצה".

הבדלים אלו נזכרים גם ביצירתו ההלכתית הגדולה של רמב"ם – משנה תורה, ובהסברו להבדל הרביעי בין משה ובין שאר הנביאים קובע רמב"ם כי משה רבנו, "כל זמן שיחפוץ, רוח הקודש לובשתו ונבואה שורה עליו; ואינו צריך לכוון דעתו ולהזדמן לה, שהרי הוא מכוון ומזומן ועומד כמלאכי השרת. לפיכך מתנבא בכל עת, שנאמר: 'עִמְדוּ וְאֶשְׁמְעָה מַה יְצַוֶּה ה' לָכֶם' (במדבר ט 9)". לפי תפיסת רמב"ם, הגיע משה רבנו לדרגתם של המלאכים, ולפיכך פרש מאשתו "ומן הדומה לו (צורכי הגוף), ונקשרה דעתו לצור העולמים, ולא נסתלק מעליו ההוד לעולם, וקרן עור פניו, ונתקדש כמלאכים."¹⁴

משה רבנו בהגותו של אחד העם

אחד העם (אשר צבי גינצברג) ראה במשה רבנו את דמות המנהיג ומורה הדרך לחיים לאומיים ראויים, ולכן קרא לאגודה שייסד "בני משה" והקים אותה ביום פטירתו של משה רבנו על פי המסורת – ז' באדר (תרמ"ט – 1889).¹⁵

במאמרו "משה" קבע אחד העם כי ייחודו של משה היה בהיותו נביא גדול, "הניצב כעמוּד אור על מפתן ההיסטוריה שלנו", שדמותו נחרתה בלב העם והשפעתו על החיים הלאומיים נמשכת מימי קדם ועד ימינו. משה בן עמרם היה בעיני אחד העם "משה האידיאל, זה שהלך לפנינו לא רק 40 שנה במדבר סיני, אלא אלפי שנה בכל ה'מדברות', שהתהלכנו בהם ממצרים ועד הנה." אחד העם מגדיר את משה נביא – אך לא כשאר הנביאים, אלא כ"אדון הנביאים", האידיאל של הנבואה "במובנה היותר צרוף והיותר נעלה". אחד העם עמד על שלוש תכונות יסוד של הנביא:

1. איש אמת, שרואה את הדברים כמות שהם ומציג אותם לאמיתם, "מפני שזו היא תכונה מיוחדת לרוחו".
2. איש קצוות, שתכלית חייו באידיאל שלו "ואינו יכול להסכים לשום פשרה… אף אם כל היקום יתנגד לו".
3. איש החותר ללא ליאות לשלטון הצדק המוחלט "בנפשו… בדבריו וכל מעשׂיו" – כפועל יוצא משתי תכונותיו הראשונות.

ודמות זו של הנביא "בולטת היא בכל יפעתה באותו הציור האידיאלי של 'אדון הנביאים'" – הלוא הוא משה. לתפיסתו של אחד העם, ייעודו של משה כנביא ומנהיג אידיאלי מסביר את העובדה שלא זכה להיכנס לארץ: נביא לא יכול לראות את התגשמות מפעל חייו, "לפי שבאותה שעה מתחילה תקופה חדשה… תקופה של ויתורים ופשרות… ומכאן ואילך יבואו אחרים המסוגלים יותר להתפשר… והוא [משה הנביא] באמונתו חי, ובאמונתו מת."¹⁶

משה רבנו בשירה העברית

מאז תקופת ההשכלה עוררה דמותו של משה רבנו עניין אצל המשוררים העבריים, ועד ימינו אלה "לא פסקה השירה העברית מלחזור ולהתייחס אל דמות משה".¹⁷ סיפורי המקרא הרבים על משה – האיש, המנהיג והנביא, ותיאוריו במדרשי חז"ל היו מקור ההשראה למשוררים העבריים ואפשרו "לכל דור לתלות בדמות משה את ערכיו ומאווייו". שירת התחייה תיארה את משה ברוח רעיונות התקופה, והדגישה בדמותו ערכים של תחייה לאומית – נטישת הגלות, שחרור מעבדות, עלייה לארץ ישראל והקמת ישות לאומית – לצד הדגשת הפן האישי והרגשי בדמותו של משה: אכזבה, ויתור ותסכול טרגי.¹⁸
שירים רבים מתארים את משה ערב מותו, עומד על הר נבו וצופה על הארץ – שאליה לא נכנס. בשירו "על ראש הראל" תיאר ח"נ ביאליק את משה כ"איש שב", המחזיק ביד אחת "מטה עוז" ובידו השנייה את לוחות הברית, פניו קורנות "נוגה הוד" והוא מצליח להתגבר – בזכות כוחו הרוחני והמוסרי – על "שני ענקים גבוהי קומה" וחמושים המנסים לגזול מידיו את לוחות הברית. והשיר מסתיים במילים: "כמוהו עוד לא קם".¹⁹
שיר זה מבטא את אמונתה של תנועת התחייה בכוחם של ערכי רוח ומוסר כאמצעי מרכזי במאבק לתחייה לאומית. "משה" בשירו של דוד פרישמן הוא מנהיג מתוסכל, העומד על ראש ההר, שומע את "קול כנפי המוות" ומתוודה על כישלונו ועוונו: "מקרב העבדות את עמי הוצאתי, / … ואולם אל קרב החופשה זו עמי / הן לא הכנסתי." ומכאן המסקנה: "טוב כי לא יוציא מעבדות, אם חופש / תת לא יוכל!"²⁰ קינת משה היא קינתם של בני דור התחייה, שבמרכז שאיפתם עמדה השיבה לארץ ישראל וחידוש הריבונות היהודית.
תיאור שונה של משה על הר נבו מוצאים בשיריהם של יעקב פיכמן ושל רחל, שהתמקדו בהלך נפשו של משה האיש ערב מותו. פיכמן מתאר את ההשלמה של משה עם מותו הקרב כסיום מעגל החיים – "יום יערוב. עת לעזוב" – וכפרידה מחיי פעילות ומעש של גאולת "דור המרי", של משא וכאב: "טוב יצועו בחגווי נבו".²¹
ואילו המשוררת רחל משתמשת במשה על הר נבו כמטפורה, כסמל, למצבו של כל אדם בעולם, העומד ומצפה – "בכל ציפייה / יש עצב נבו", רואה מנגד את היעד הנכסף – אך אליו אינו מגיע: "איש ונבו לו/ על ארץ רבה".²²
בשיר "נבו" מתאר אברהם שלונסקי את משה ערב מותו, עומד על ההר הגבוה בתחושה של השלמה עם המוות ובמידה מסוימת של סיפוק – בהתחשב בהמשך הלא ידוע: "טוב אחי לגווע / על פסגת נבו/ … כי נסתר הדרך / בעלמא הדן (=בעולם הזה)/… וכושלה הברך / במימי ירדן".
בשירו של אורי צבי גרינברג "שיר המהלך הגדול: ממדבר עד היכל" מציג עצמו הדובר בשיר כנאמן בריתו של משה, כנאמן למשה במדבר, האוהב בכל לבו את משה, "…אהבתיך מאב / ומאם יקרים לי", מופת ומקור סמכות אין שני לו, "היקר מכל קול בעמי עדי סוף הדורות". יש בשיר הזדהות רבה עם חוויותיו של משה המנהיג, החל בקריעת ים סוף ומעמד הר סיני ולאורך שנות הנדודים במדבר – "ורק הוא המעלה את העם בעצמו לא יעל".²³
יהודה עמיחי, בשירו "משה רבנו כשעמד על הר נבו", מתאר את ההר שהיה "לפרשת מים של געגועיו / הוא התגעגע לארץ כנען שאותה לא יראה לעולם" – ומאחוריו "מדבר ארבעים השנים". משה המתגעגע לארץ אך אינו מגיע אליה מציין בשירו של עמיחי את ראשיתו של "הטיול היהודי הגדול", ואת כמיהת כל דורות הגלות לארץ ישראל. להדגשת הכמיהה לציון מצטט עמיחי שורה מתוך שיר געגועים קדום לארץ ישראל – שירו של ר' יהודה הלוי – "לבי במזרח ואנוכי בסוף מערב".

משה רבנו באמנות

זה יותר מ-1,600 שנה מתוארת דמותו של משה רבנו ומונצחת – גם באמנות היהודית וגם באמנות הנוצרית. העדות העתיקה ביותר לתיאורו באמנות החזותית היהודית הגיעה אלינו מסוריה, מבית הכנסת בדורה אורופוס (המאה ה-3 לספירה), והיא כוללת תיאור של סצנות מחיי משה. במרכז הקיר הפונה לירושלים – ההתגלות הראשונה של ה' למשה בסנה: משה עומד יחף ליד הסנה הבוער, לבוש כתונת ארוכה ומעיל, וידו הימנית מושטת אל שיח, שמבין ענפיו פורצות לשונות אש אדומות. מתחת לתמונה מופיעה הכתובת "משה בר (עמרם) לוי לוי".
ציורים אחרים מדורה אירופוס מתארים אירועים הקשורים ללידתו ולהצלתו של משה: יוכבד, אמו של משה, מניחה את התיבה בין קני הסוף; בת פרעה ונערותיה מוצאות את התיבה; מרים מביאה לבת פרעה מינקת עברייה – את אמה. גם מנהיגותו של משה הונצחה על הקירות של בית הכנסת בדורה אירופוס: משה הולך בראש העם ביציאת מצרים, כשדמותו גבוהה מכולם, ומעל ראשו הכיתוב "משה"; משה מרים את מטהו על ים סוף – לצד תיאור משה המוריד את מטהו, והמים מכסים את פרעה ואת צבאו. מתחת לדמות משה כתוב (בארמית): "משה כשהוא יצא ממצרים ובקע את הים."²⁴
ציור אחר מתאר את נס מי מרה (שמות טו 22 – 25): בני ישראל חונים סביב אוהל מועד, משה, גזיר עץ בידו, נוגע במקווה מים שממנו פורצים שנים עשר סילונות מים, שכל אחד מהם פונה לעבר אחד משנים עשר שבטי ישראל. בציור אחר נראה משה כשהוא יורד מהר סיני, עור פניו קורן ובידיו מגילה – ולא לוחות אבן.²⁵
דמותו של משה מתוארת במרבית ההגדות המאוירות, כפיצוי חזותי על החסר הטקסטואלי: משה אינו נזכר כלל בטקסט של ההגדה, והאיורים הנלווים משלימים את החסר²⁶ בכתבי יד של הגדות מימי הביניים משה מתואר בסצנות שונות מחייו: נמשה מן היאור, מכה את המצרי, הולך בראש העם ביציאת מצרים, מקבל את לוחות הברית על הר סיני.
דמותו של משה המנהיג והנביא מתוארת בציוריו של מארק שאגאל – האמן היהודי המודרני הבולט ואולי אף המפורסם ביותר. בשלושת שטיחי הקיר שלו, המוצגים בבניין הכנסת, מתוארת דמותו של משה: בשטיח המרכזי – שני תיאורים של משה: על ראש הר סיני ובידיו שתי לוחות הברית, ובזמן מסע הנדודים במדבר, בדרך לארץ המובטחת, כשהוא הולך בראש המחנה.
דמותו של משה הייתה נושא אהוב גם באמנות הנוצרית לתקופותיה: החל במאה ה-5 ועד המאה ה-15 שימשו אירועים מחיי משה מקור השראה לעיטור כתבי קודש נוצריים ורצפות פסיפס של כנסיות. בתקופת הרנסנס (המאות 14 – 16) צוירו סצנות מחיי משה על קירות ותקרות של כנסיות ברחבי אירופה, ועם המפורסמים שבציורים נמנים ציוריו של מיכלאנג'לו בקאפלה הסיסטינית בוותיקן: על הקירות תיאורים מחיי משה – בהקבלה לסצנות מחיי ישו, ועל התקרה – ציור של משה ונחש הנחושת. גם אחד הפסלים הידועים של משה הוא מעשה ידיו של מיכלאנג'לו – משה מזוקן ובעל קרניים ("כי קרן עור פניו") כשהוא יושב, רגלו השמאלית נסוגה לאחור כאילו הדמות מתכוונת עוד רגע לקום ולהתרומם. ידי משה "מלאות כוח ושלטון", ראשו מופנה שמאלה ומבט עיניו מביע "דאגה וציווי כאחת".²⁷
מאז הרנסנס ועד ימינו המשיכו אמנים רבים לצייר ולפסל את משה ולתאר אירועים מרכזיים בקורותיו, ובהם – משה בתיבה; משה נמשה מן המים (כגון בציוריו של רמבראנדט); משה מעביר את בני ישראל בים סוף; משה מכה בסלע; משה יורד מהר סיני ובידיו לוחות הברית (דוגמת ציוריהם של מיכלאנג'לו ורמבראנדט). האמנות הישראלית החדשה בראשיתה – בעיקר אמני בצלאל – הרבו לתאר אירועים ודמויות מן התנ"ך, ובהם משה רבנו.
בוריס שץ (1867 – 1932), מייסד בצלאל, תיאר את דמותו של משה בשני פסלים מעשה ידיו. בפסל "משה" נראה הנביא עומד ובידיו לוחות הברית. בפסל – "משה בהר נבו" מתואר משה המנהיג ערב מותו, עומד על פסגת הר נבו, גופו דרוך קדימה, בידו האחת מטה – ובשנייה הוא מאהיל על עיניו, משקיף על הארץ המובטחת, שאליה לא ייכנס.
ציורו של אריה ארוך (1908 – 1974), "משה רבנו מסרייבו",²⁸ מתאר את הנביא בהשראת הגדת סרייבו ואימי השואה: אריה ארוך צייר את משה המחזיק בידיו את לוחות הברית, אך בניגוד לתיאור בהגדה – משה של ארוך עומד לבדו, בלי העם, על רקע קודר בצבעיו. ובהיעדר העם – הלוחות נותרים בידיו, ואין לו למי להעבירם. נראה שבכך ביקש הצייר להביע את מחאתו על הכחדת יהדות אירופה בשואה, שהותירה את המנהיג ללא עם.