עגל הזהב

בספר שמות מסופר על כך שבני ישראל בונים פסל בדמות עגל עשוי זהב¹ – "אֱלֹהִים אֲשֶׁר יֵלְכוּ לְפָנֵינוּ". מסופר שבני ישראל ביקשו מאהרן לעשות להם כאשר משה בושש לרדת מהר סיני והם התייאשו משובו: "כִּי זֶה מֹשֶׁה הָאִישׁ אֲשֶׁר הֶעֱלָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לֹא יָדַעְנוּ מֶה הָיָה לוֹ" (שמות לב 1). אהרן² עשה את העגל מנזמי הזהב של בני ישראל,³ שאותם התיך ויצר "עֵגֶל מַסֵּכָה" העם קרא: "אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם", וקבעו יום חג שבו זבחו קרבנות לכבודו, אכל ושתו ושמחו (לב 4 – 6). וכך, זמן קצר ביותר אחרי שהיו עדים להתגלותו של ה' על הר סיני, חטאו בני ישראל בחטא עבודה זרה – חטא העגל.
ובאותו הזמן משה שהה, כאמור, על הר סיני כדי לקבל את התורה. ובעודו על ההר שמע מפי ה' על חטא העגל, וה' ציווה עליו: "לֶךְ רֵד כִּי שִׁחֵת עַמְּךָ" (לב 7). ה' בכעסו ביקש לכלות את העם ולעשות את משה "לְגוֹי גָּדוֹל" (לב 10) – ומשה פתח בתפילה כדי להעביר את רוע הגזירה ולבקש רחמים על העם.

משה הדגיש כי העם הוא עמו של ה', שאותו הוציא ממצרים "בְּכֹחַ גָּדוֹל וּבְיָד חֲזָקָה". משה העלה טיעון נוסף: מה יאמרו המצרים? (לב 12) והזכיר את הבטחת ה' לאבות (לב 13). נימוקיו של משה פעלו את פעולתם, " וַיִּנָּחֶם ה' עַל הָרָעָה אֲשֶׁר דִּבֶּר לַעֲשׂוֹת לְעַמּוֹ" (לב 14).

משה ירד מן ההר עם לוחות הברית, אך כאשר התקרב אל מחנה ישראל וראה את עגל הזהב – שבר את הלוחות, השמיד את העגל,⁴ קרא אליו את הלויים, והם הרגו כ-3,000 איש מעובדי עגל הזהב (לב 27 – 28). לאחר מכן נטה משה אוהל מחוץ למחנה (לג 7 – 11), וה' התגלה אליו בנקרת הצור (לג 12 – 23).
אחרי פרשת עגל הזהב עלה משה פעם נוספת להר סיני כדי לקבל את לוחות הברית השניים. בפעם הזאת ירד ה' בענן וגילה למשה את מידותיו:"וַיַּעֲבֹר ה' עַל פָּנָיו וַיִּקְרָא ה' ה' אֵל רַחוּם וְחַנּוּן אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב חֶסֶד וֶאֱמֶת. נֹצֵר חֶסֶד לָאֲלָפִים נֹשֵׂא עָו‍ֹן וָפֶשַׁע וְחַטָּאָה וְנַקֵּה לֹא יְנַקֶּה" (שמות לד 6 – 7). מפסוקים אלו למדו חז"ל (תלמוד בבלי, מסכת ראש השנה, דף יז עמ' ב) את שלוש עשרה (י"ג) מידות הרחמים של ה'.
עגל הזהב – בלשון ימינו: כינוי ללהיטות מופרזת אחר נכסים חומריים תוך הזנחת ערכי רוח, מוסר, לאום וכדומה.