טבילה

פעולת הטבילה היא, מבחינה הלכתית, שיקוע כל הגוף (או הכלי) במי מקווה לצורך טהרה. הטבילה במי מקווה מטהרת את האדם (או הכלי) מן הטומאה, והיא מבוססת על הציווי בתורה "וְרָחַץ בְּשָׂרוֹ בְּמַיִם" (ויקרא יד 9 ). כבר מימי הבית השני התפרש ציווי זה כחובה על טבילה של כל הגוף בתוך מאגר מים ולא כרחיצה של הגוף על ידי שפיכת מים או כדומה.¹
היהודים הקראים קראו את הפסוק כמשמעו ועל כן ההלכה הקראית הסתפקה בדרישה לרחיצת הגוף במים אף שלא באמצעות טבילה. מן הצירוף "ורחץ בשרו" למדו חז"ל² שיש לטבול במים בלי שום חציצה בין בשר הגוף למים, ולכן הטבילה נעשית לאחר ניקוי הגוף, הסרת הלכלוך, נטילת ציפורניים וכמובן – הסרת בגדים, תכשיטים, סיכות שיער וכדומה.
לפי ההלכה, חובת הטבילה חלה על נשים – על הכלה לפני החופה ועל אישה נשואה לאחר ימי נידתה.³ כמו כן, הטבילה היא חלק מתהליך הגיור והיא מציינת את סיומו. מזה מאות שנים קיים המנהג של "טובלי שחרית"⁴ – גברים הטובלים במקווה מדי בוקר לפני תפילת שחרית או בערב שבת ובשבת בבוקר, וכן נוהגים לטבול בערב ראש השנה ובמיוחד בערב יום הכיפורים.⁵ על אף שבהלכה טבילת גברים אינה נחשבת כחובה, היא מבוססת על דרישת התורה מגברים שיצא מגופם זרע לטבול (ויקרא טו 16). לפי התלמוד, קביעת זמן טבילת הגברים לבוקר היא תקנה של עזרא הסופר.⁶ ויש גם סופרי סת"ם המקפידים לטבול לפי כתיבת שם ה'.⁷ כמו כן נוהגים להטביל כלי מתכת, זכוכית וחרסינה (שאינם תוצרת הארץ ויוצרו בידי נכרים) במקווה מיוחד לכלים.⁸
הביטוי "טובל ושרץ בידו"⁹ מתכוון לאדם המבקש להיטהר מחטאו אך בה בעת ממשיך בדרכו הרעה: טובל במקווה טהרה – אך מחזיק בידו בשעת הטבילה שרץ טמא. ובמשמעות מושאלת: אדם המעמיד פנים כאילו הוא חוזר בו מהתנהגותו או ממעשיו הרעים – אך בפועל אינו עושה כן.