חופה

מבוא

הטקס המרכזי בכל חתונה יהודית בימינו הוא החופה, הנזכרת לראשונה כבר בתנ"ך בהקשר של חתן וכלה.¹ צורת החופה עברה גלגולים במשך הדורות, וכך גם הטקס המתקיים מתחת לחופה. בימינו מתקיימים מתחת לחופה לרוב שני טקסים שהיו בעבר נפרדים – אירוסין ונישואין – וביניהם מפרידה לרוב קריאת הכתובה בצירוף תרגום לעברית.

מתחת לחופה עומדים החתן והכלה, הוריהם (ולעתים גם הסבים), הרב העורך את החופה והעדים. לטקס החופה נלווים מנהגים אחדים, והידוע שבהם – המנהג שהחתן שובר את הכוס בסיום הטקס, לאחר אמירת הפסוקים המעלים את זיכרון ירושלים: "אִם אֶשְׁכָּחֵךְ יְרוּשָׁלִָם תִּשְׁכַּח יְמִינִי…" (תהלים קלז 5). בחתונה מסורתית חבריהם של החתן והכלה מלווים אותם לחופה בשירה ובריקודים, כדי לשמח את בני הזוג, "רֵעִים האהובים".²

מעט יוצרים: פיוטים לחופה - של יהודי ספרד ואשכנז

פיוט לחופה של יהודי ספרד
************************
יִשְׂמַח חֲתָנִי בִּקְהַל אֵמוּנִי
יִשָׂא בְּרָכָה מֵאֵת ה'
שַׁדַי יְמַלֵא תַאֲוַת לִבּוֹ
מָגֵן וְצִינָה יִהְיֶה סְבִיבוֹ
וַיָאֶר אוֹתוֹ וִייַשֵּׁר נְתִיבוֹ
לִגְמֹר וְלִשְׁמֹר דַרְכֵי ה'. ..

פיוט לחופה של יהודי אשכנז
*************************
מִי אַדִיר עַל הַכֹּל
מִי בָּרוּךְ עַל הַכֹּל
מִי גָדוֹל עַל הַכֹּל
הוּא יְבָרֵךְ
אֶת הֶחָתָן וְהַכַּלָה.

מִי בֶּן שִׂיחַ שׁוֹשַׁן חוֹחִים
אַהֲבַת כַּלָה מְשׂוֹשׂ דוֹדִים,
הוּא יְבָרֵךְ
אֶת הֶחָתָן וְהַכַּלָה.

החופה וגלגוליה

הטקס המרכזי בחתונה יהודית הוא החופה, אך צורתה של החופה בימינו – אריג בד פרוס על ארבעה מוטות – היא חדשה יחסית, ונוצרה בגרמניה לפני כ-500 שנה (במאה ה-16). עם זאת החופה הייתה חלק מטקס החתונה כבר בתקופת המקרא הקדומה: "יֵצֵא חָתָן מֵחֶדְרוֹ וְכַלָּה מֵחֻפָּתָהּ" (יואל ב 16). נראה שבאותה תקופה הייתה החופה חדר שחיפה, כיסה, על החתן והכלה בהתייחדותם הראשונה.

בתקופת המשנה והתלמוד הייתה החופה אוהל מקושט או כיפת עץ,³ אך יתכן ש"חופה" שמשה כשם כללי למקום שבו נערכה החתונה או לביתם החדש של בני הזוג. טקס החופה ציין את הנישואין והיה מילה נרדפת לחתונה: "בן שמונה עשרה לחופה".⁴ ומכאן
הביטוי "להכניס לחופה" שפירושו: להשיא, לְחַתֵן.⁵ בימי הביניים (המאות 12 – 15) החלו להשתמש בחופה עשויה אריג, שכיסה את ראשיהם של החתן והכלה. כך היה באשכנז, באיטליה ובחלקים מספרד. השימוש בחופה מיטלטלת הדומה לזו של ימינו הֵחֵל באשכנז עם העתקת מקום החתונה לחצר בית הכנסת תחת כיפת השמים.⁶ מנהג זה התפשט בקרב קהילות היהודים באירופה ובאמריקה, אך בקרב קהילות ספרד ובארצות המזרח נהגו להשתמש בחופות קבועות שהותקנו בתוך מבנה. שני מנהגים אלה נוהגים בימינו – יש המשתמשים בחופה מיטלטלת, אך באולמות שמחה ובגני אירועים רבים יש בימה מיוחדת שמעליה פורשים את החופה. יש הנוהגים לערוך את החופה תחת כיפת השמים (מנהג אשכנז), ויש הנוהגים לקיים אותה גם בתוך מבנה (מנהג עדות המזרח). אריג החופה שבו משתמשים בימינו הוא לעתים טלית או בד מהודר מעוטר בפרחים רקומים ובפסוקים. צורתה של החופה מסמלת את ביתם של בני הזוג בפתח חייהם המשותפים.
חופה מיטלטלת משמשת בימינו לא רק בטקס הנישואין – אלא גם בטקס של הכנסת ספר תורה חדש לבית הכנסת: לפי המסורת היהודית, התורה נחשבת לכלה,⁷ ולכן נוהגים להוביל את ספר התורה לבית הכנסת מתחת לחופה בטקס חגיגי של שמחה.

לקראת חופה

לפני החופה מקובל לערוך את טקס החתימה על הכתובה: החתן, העדים והרב העורך את החופה יושבים יחד, והחתן חותם בנוכחותם על הכתובה. בירושלים ובמקומות נוספים נוהגים לחתום על הכתובה תחת החופה, בין טקס האירוסין לטקס הנישואין.

לפני ההליכה לחופה החתן נוהג לגשת אל הכלה ולכסות את פניה בהינומה.⁸ ובימינו יש כלות הנוהגות לומר לפני החופה תחינה מיוחדת – תחינת הכלה.⁹ בדרך כלל בני הזוג אינם הולכים לחופה לבדם – אלא בליווי שושבינים, בראש ובראשונה – ההורים.¹⁰

ובעניין ליווי הורים יש שני מנהגים: שתי האימהות מלוות את הכלה, ושני האבות – את החתן; או שהורי כל אחד מבני הזוג מלווים את בנם או בתם. ויש זוגות המעדיפים לצעוד אל החופה לבדם, בלי ליווי. לפי מנהג אשכנז הקדום,¹¹ מחזיקות שתי האמהות נרות דולקים בידיהן בדרכן אל החופה. ההליכה לחופה בליווי ההורים מסמלת גם את הקשר בין בני הזוג להוריהם וגם את הפרידה הרשמית של החתן והכלה מבית ההורים. בחתונות מסורתיות נוהגים חברים ובני משפחה ללוות בשירה, בריקודים ובמחיאות כפיים את החתן והכלה בדרך לחופה.

מתחת לחופה

מתחת לחופה עומדים החתן והכלה, הוריהם של בני הזוג, הרב העורך את החופה,¹² ושני עדים, המעניקים תוקף משפטי למעמד.¹³ טקס החופה בימינו משלב שני טקסים, שבתקופת המשנה והתלמוד היו נפרדים: טקס האירוסין (המכונה גם "קידושין")¹⁴ וטקס הנישואין. טקס החופה פותח בברכות האירוסין, שאותה אומר בקול עורך החופה או החתן,¹⁵ כשהוא מחזיק בידו גביע מלא יין.

לאחר אמירת הברכה טועמים החתן והכלה מן היין, ואז מגיע השלב הבא: החתן לוקח את הטבעת, הכלה מושיטה את אצבע יד ימינה, ואז החתן אומר בקול ברור באוזני הכלה והעדים: "הרי את מקודשת לי בטבעת זו כדת משה וישראל." החתן עונד את הטבעת על אצבע כלתו, ולפי המנהג קוראים הרב והעדים: "מקודשת! מקודשת!". ענידת הטבעת מסיימת את השלב הראשון של הטקס – את האירוסין.
כדי להפריד בין השלב הזה ובין השלב הבא – טקס הנישואין – מקובל לקרוא את הכתובה, ולאחר הקריאה אומר החתן לכלה "הרי כְּתוּבָּתֵךְ" ומוסר לה את הכתובה.¹⁶ השלב השני בחופה – טקס הנישואין – נפתח בברכות הנישואין – שבע ברכות הנאמרות בקול רם על ידי עורך החופה, או על ידי אנשים, בני משפחה ומכובדים, שכל אחד מהם מוזמן לקרוא ברכה אחת מן השבע.
בסיום שבע הברכות שותים בני הזוג מן היין. טקס החופה נחתם בהעלאת זכר ירושלים בידי החתן או בידי שני בני הזוג, על ידי אמירה בקול של הפסוקים: "אִם אֶשְׁכָּחֵךְ יְרוּשָׁלָםִ תִּשְׁכַּח יְמִינִי. תִּדְבַּק לְשׁוֹנִי לְחִכִּי אִם לֹא אֶזְכְּרֵכִי אִם לֹא אַעֲלֶה אֶת יְרוּשָׁלַםִ עַל רֹאשׁ שִׂמְחָתִי" (תהילים קלז 5-6).
לאחר אמירת הפסוקים (לעתים בשיתוף קהל האורחים, הַשָׁר אותם) החתן שובר ברגלו הימנית כוס זכוכית עטופה בנייר, זכר לחורבן ולירושלים – ובזה תם הטקס. קריאות "מזל טוב" של האורחים חותמות את טקס החופה בליווי נשיקות שמחה, שירה, וצהלולים. טקס הנישואין בקהילת יהודי אתיופיה אינו כולל חופה, ובשאר עדות ישראל יש מנהגי חופה רבים.

מנהגי חופה

לטקס החופה נוספו ברבות השנים בעדות ישראל ברחבי העולם מנהגים רבים, ולעתים אף מוזרים. אחד המנהגים הרווחים בקהילות אשכנז הן שבע ההקפות שמקיפה הכלה את החתן עם כניסתה לחופה. מאחר שהחופה מסמלת את היענותה של הכלה לחיזורי החתן, ההקפות הן ביטוי לחיזורי הכלה, כחלק מן הקשר בין בני הזוג ולקראת בניית הבית המשפחתי המשותף. באמצעות ההקפות הכלה יוצרת מעין חומת מגן סביב החתן ומסמנת את שייכותו לה בלבד.¹⁷

מנהג אחר המקובל בימינו במרבית קהילות ישראל הוא שבירת הכוס בתום טקס החופה. המנהג נזכר לראשונה¹⁸ בתלמוד הבבלי לא בהקשר לחורבן ירושלים, אלא כמנהג שנועד להבטיח שלא יפריזו בשמחה.¹⁹ באשכנז של ימי הביניים (המאה ה-14) נזכר לראשונה מנהג שבירת הכוס בחופה כזכר לחורבן בית המקדש וירושלים – "אחרי החורבן צריך שלא להרבות בשמחה אף (=אפילו) לדבר מצווה."²⁰ משם התפשט המנהג גם לקהילות היהודים בספרד ובארצות האסלאם. היו קהילות שבהן הרב או שמש בית הכנסת היו שוברים את הכוס – ולא החתן. והיו שנהגו לשבור את כוס היין שממנה שתו החתן והכלה מתחת לחופה.²¹

במרוקו ובקהילות אחרות בארצות האסלאם נהג החתן לדרוך ברגלו הימנית על רגלה השמאלית של הכלה בעומדם מתחת לחופה.²² באיראן נהגה אחת מבנות המשפחה לשפשף שתי קוביות סוכר זו בזו מעל לטלית החופה, כדי שחיי הזוג יהיו מתוקים ומאושרים. בעדות אשכנז יש שנהגו החתן והכלה לחגור חגורה בטקס החופה, כסמל לקשר ביניהם. ²³

חופות שוויוניות

טקס החופה ההלכתי אינו שוויוני – החתן מקדש את הכלה, הכתובה היא מסמך התחייבות של החתן לכלה וברכת האירוסין נאמרת מנקודת מבטו של החתן. בימינו, בתנועות הלא-אורתודוקסיות וכן בחלקים מן האורתודוקסיה המודרנית, קיימת מגמה להכניס לטקס ממד שוויוני יותר.

כך, יש זוגות המוסיפים הענקה של טבעת לחתן בידי הכלה, בין כחלק אינטגרלי מהטקס – בעיקר בחתונות רפורמיות – ובין כתוספת טקסית שאין לה מעמד הלכתי. כמו כן, יש המוסיפים אמירה של הכלה, כך שהגבר אינו אקטיבי לבדו בחופה. היבט שוויוני נוסף הוא נתינת תפקידים מתחת לחופה לנשים – בנות משפחה או אורחות – בחלקים הרשמיים או הבלתי-רשמיים של הטקס, לרבות עריכת החופה בידי אשה. מעבר להיבטים הטקסיים, רבים משלימים היום את הכתובה עם הסכם קדם נישואין המעגן את ההתחייבות ההדדית ומסייע במניעות עגינות.

עיצוב החופה וקישוטיה

למקורות חז"ל מעידים כי כבר בתקופת המשנה והתלמוד נהגו לקשט את החופה. היו מכסים אותה זְהוֹרִית – אריג צבוע אדום – וקישטוה בבדים מצוירים, בפירות כגון אגוזים ורימונים (שאינם נרקבים) וכן בבשמים – "צלוחיות של שמן המור".²⁴ איורים מן המאות 17 – 18, המתעדים את חייהם של מגורשי ספרד ופורטוגל, מציגים שני "עיצובים" של חופות קבועות בתוך מבנה (ולא מיטלטלות). הסוג האחד כלל אפריון, שהיה תלוי מן התקרה, עשוי בד, ועל חלקו הפנימי – עיטורים של גרמי השמים (שמש, ירח וכוכבים), כסמל לפריון ולברכת ה' לאברהם (בראשית כב, יז). גרמי השמים המצוירים היו גם תחליף לכיפת השמים הנפרסת מעל החופה כשהיא מתקיימת בחוץ, כמנהג יהודי אשכנז.²⁵
הסוג השני והנפוץ יותר של "עיצוב" חופה קבועה היה חופה שעוצבה כמבנה מְקֹורֶה בעל דפנות, שהוקם בדרך כלל בתוך בית הכנסת למשך שבוע החתונה. החופה הייתה עשויה בדים מפוארים, ובכלל זה – פרוכות, והיו שקישטו אותה גם בפרחים. חופה זו, שנודעה בכינוי "חופת חתנים", שימשה את החתן והכלה והוריהם, ובה קיבלו את אורחיהם במשך שבעת ימי השמחה. חופה מסוג זה קיימת גם בימינו בכמה בתי כנסת ספרדיים בירושלים. בימינו משתמשים בדרך כלל בחופה מיטלטלת, העשויה טלית או אריג נאה או יריעת קטיפה מיוחדת מעוטרת בפסוקים. ויש הנוהגים לקשט בבד לבן את מוטות החופה.

שבע ברכות

שבע הברכות הן ברכות הנישואין, והן נקראות גם "ברכת חתנים": ברכות של שבח והודיה לשמחת החתונה שקבעו חז"ל והן נזכרות כבר בתלמוד הבבלי.²⁶ שבע הברכות פותחות בברכה על היין, שכן "אין שמחה אלא ביין".²⁷ שבע הברכות נאמרות בנוכחות מניין במהלך החתונה – בטקס החופה, ובסיום סעודת החתונה, בסיום ברכת המזון; והיא מלווה את סעודות השמחה המתקיימות לכבוד בני הזוג בכל אחד משבעת הימים שלאחר החתונה.²⁸
הברכה הראשונה היא, כאמור, ברכה על היין. לאחר מכן באות שלוש ברכות שבח לה', "שהכל ברא לכבודו" וגם יצר את האדם הראשון, וברא אותו "בצלמו, בצלם דמות תבניתו" ונתן לו את חוה, שהיא "בניין עדי עד", ושניהם – אדם וחוה – היו התשתית למין האנושי. הברכה החמישית מביעה את התקווה לקיבוץ גלויות ולבניין ירושלים, שכן אין השמחה שלמה כל עוד ירושלים עומדת בחורבנה. ברכה זו מסתיימת במילים: "משמח ציון בבניה".
בברכה השישית – בקשה לשמח "רעֵים האהובים" – הלוא הם החתן והכלה. הברכה השביעית והאחרונה היא מעין סיכום לכל הברכות הקודמות: שבח לה' בורא הכול, שברא גם "ששון ושמחה, חתן וכלה, גילה, רינה, דיצה וחדווה, אהבה ואחווה, ושלום ורעֵות", בתוספת בקשה לגאולת ירושלים ולשמחתה – ולשמחת בני הזוג. והברכה חותמת במילים: "משמח החתן עם הכלה."
יש הנוהגים לחלק את אמירת שבע הברכות בין בני המשפחה הקרובים, חברים ומכובדים – כך בטקס החופה וכך גם בסעודת החתונה ובסעודות בשבעת הימים שאחריה. נוהגים להזמין לכל סעודה "פנים חדשות " – לפחות אדם אחד שלא השתתף בחתונה ולא נכח באחת הסעודות הקודמות, כדי לכבד אותו באמירת אחת משבע הברכות ולהצדיק את החזרה עליהן.

מאמר של עזריאל הילדסהיימר, תולדות ברכות האירוסין והנישואין – באתר דעת

מאמר מאת יוסי ויליאן, שבירת הכוס בחתונה – מנהג ומקורות – באתר דעת

על עריכת חופה רפורמית – באתר ליהדות מתקדמת

שני שירי חתונה במסורת יהודי תימן – באתר פיוט: 1, 2

תחינה לכלה לפני החופה

אהבה יהודית בקו וצבע – החופה באמנות היהודית

הנוסח המלא של שבע הברכות – באתר עתים