אברהם יצחק הכהן קוק
איש רוח וחזון ומנהיג הציונות הדתית במאה ה- 20. בהגותו ובפעילותו התמודד עם המורכבות והסתירות של הקיום היהודי בעידן המודרני של השכלה וציונות.
מבוא
הרב אברהם יצחק הכהן (הראי"ה) קוק (1865 – 1935) היה אחד מאנשי הרוח היהודים הגדולים והמשפיעים במאה ה-20, איש חזון, מקובל ופוסק הלכה, סופר ומשורר, רב ראשי, מנהיג ציוני ו"גיבור תרבות של הציונות הדתית."1
הראי"ה קוק עלה לארץ בעלייה השנייה וגילה יחס אוהד לאנשי היישוב החדש ולהתיישבות העובדת בארץ ישראל. הוא היה מעורה בחיי היישוב היהודי בארץ, ובכלל זה בתחום החינוך, והקים בירושלים ישיבה עולמית להכשרת מנהיגים יהודים – ישיבת "מרכז הרב".
בהגותו ובפועלו התמודד הרב קוק עם המורכבות והסתירות של הקיום היהודי בעידן המודרני של השכלה וציונות. השאיפה להרמוניה מתוך אמונה באחדות הניגודים היא המפתח לאישיותו ולהגותו, ששאפה "להבין את זמננו במסגרת מהלך ההיסטוריה, לקראת גאולת ישראל והעולם כולו".2 עם פטירתו (תרצ"ג – 1935) חשו אנשי היישוב היהודי בארץ כי "היהדות הארץ-ישראלית נתייתמה."3
מעט יוצרים: לחשי ההוויהתִּלְחַשׁ לִי סוֹד הַהֲוָיָה כֻּלָּהּ:
חַיִּים לִי יֵשׁ, קַח נָא קָח –
אִם יֵשׁ לְךָ לֵב וּבַלֵּב דָּם,
שֶׁרַעַל יֵאוּשׁוֹ לֹא זִהֲמָהוּ.
וְאִם לִבָּתְךָ עֲרֵלָה
וְיֹפְיִי לֹא יַקְסִימֶךָ – תִּלְחַשׁ לִי הַהֲוָיָה –
סוּרָה מֶנִּי, סוּרָה, הֲרֵינִי לְךָ אֲסוּרָה.
אִם כָּל צִפְצוּף עָדִין
כָּךְ יוֹפִיעַ חַי, לֹא הֲדַר שִׁירַת קֹדֶשׁ,
אַךְ זֶרֶם אֵשׁ זָרָה בְּךָ יְעוֹרְרוּ –
סוּרָה מֶנִּי, סוּרָה,
הֲרֵינִי לְךָ אֲסוּרָה.
וְדוֹר יָקוּם וָחַי,
יָשִׁיר לְיֹפִי וְחַיִּים,
וְעֶדְנָה בְּלִי דַּי
יִינַק מִטַּל שָׁמָיִים.
וּמֵהֲדַר כַּרְמֶל וְשָׁרוֹן שִׁפְעַת רָזִי הַהֲוָיָה
תַּקְשִׁיב אֹזֶן עַם חַי,
וּמֵעֵדֶן שִׁירָה וִיפִי חַיִּים אוֹר קֹדֶשׁ יִמָּלֵא,
וְהַהֲוָיָה כֻּלָּהּ לוֹ תְּדוֹבֵב: בְּחִירִי, הֲרֵינִי לְךָ מֻתֶּרֶת!
* הרב אברהם יצחק הכהן קוק, לחשי ההוויה, בתוך: אורות התשובה, מהדורה שמינית ומתוקנת – ובלכתך בדרך (מהדורת כיס), בהוצאת הישיבה הגבוהה אור עציון, תשמ"ז – 1987, עמ' קנז – קנח.
© כל הזכויות שמורות להוצאה
תולדות חייו
הרב אברהם יצחק הכהן קוק – הראי"ה קוק – נולד בתאריך ט"ז באלול תרכ"ה – 1865 בלטבייה. אביו, שלמה זלמן, היה בוגר ישיבת וולוז'ין ובן למשפחת מתנגדים, ואמו, זלטה פרל, בת למשפחה חסידית. עד גיל 18 התחנך הרב קוק בחדר ובבית המדרש, וכבר בשנים אלו בלט בשקדנותו, בזיכרון יוצא דופן, בתפיסה מהירה – ובנטייה לשירה.
בשנת תרמ"ד – 1884 עבר לישיבת וולוז'ין,4 ושם למד כשנתיים ונודע כעילוי וכדובר עברית: הוא הקפיד לדבר עם חבריו לישיבה בעברית בלבד ואף החל לכתוב שירים בעברית. בשנת תרנ"ה – 1895 התמנה לרב העיירה בויסק, ושם נחשף לראשונה לרעיונות ההשכלה, לתחייה הלאומית ולציונות.
כעשר שנים לאחר מכן (תרס"ד – 1904) הגיע הרב קוק עם משפחתו לארץ ישראל בהזמנת יהודי יפו, שביקשו רב בעל סמכות הלכתית שיהיה גם אוהד למפעל הציוני.5 ביפו נוצר המפגש הראשון בין "הנפש הפיוטית, הנטועה בעולם האגדה, הקבלה והסוד ובין ניסיונותיה של האומה היהודית לחדש את חייה בארץ ישראל."6
בשנת תרע"ד – 1914 נסע הרב קוק לכנס בברלין, ונאלץ להישאר באירופה בשל מלחמת העולם הראשונה. הוא שהה בשוויץ, ואחר כך עבר ללונדון, שם שימש כרב ופעל בקרב היהודים למען הצהרת בלפור.7 בשנת תרע"ט – 1919, בגיל 44, חזר ארצה עם משפחתו כדי לשמש רב בירושלים,8 ושנתיים אחר כך הקים את הרבנות הראשית והיה לרב הראשי האשכנזי הראשון ולסמכות ההלכתית העליונה בארץ בתקופה מכריעה וסוערת.
בשנת תרפ"ב – 1921 ייסד בירושלים את הישיבה המרכזית העולמית – לימים ישיבת "מרכז הרב"9 – ועיצב לה תכנית לימודים בלתי שגרתית במטרה להעניק לתלמידים "הדרכה גופנית ונפשית בריאה." הרב קוק הדגיש את חשיבות החינוך בהגותו, והיה מעורב בחיי היישוב היהודי בארץ ואף השתתף במאבק נגד הספר הלבן של ממשלת בריטניה. אהדתו לציונות, פתיחותו להשכלה ולתרבות הכללית וכן פסיקותיו עוררו התנגדות רבה, וביישוב הישן התייחסו אליו בבוז ואף בעוינות.10
בחייו המשפחתיים ידע הרב קוק סבל ואסונות: אשתו הראשונה, אלטה בת שבע, נפטרה בגיל צעיר והשאירה אחריה תינוקת בת שנה וחצי. אשתו השנייה, רייזה רבקה (בת דודה של אשתו הראשונה), ילדה לו שתי בנות (בתיה-מרים ואסתר) ובן; אך אחת הבנות, אסתר, נהרגה בילדותה כשמעדה על מדרגות הבית.
בנו, הרב צבי יהודה קוק (1891 – 1982), היה לראש ישיבת מרכז הרב, ולימים – למנהיגה הרוחני של תנועת גוש אמונים.11 הראי"ה קוק נפטר בתאריך ג' באלול תרצ"ה – 1935 בגיל 70, וביתו היה למוזיאון, "בית הרב קוק". על שמו הוקמו מכון ליהדות וכן הוצאת ספרים – הוצאת מוסד הרב קוק – המוציאה לאור גם את כתביו.12 המושב הדתי כפר הרוא"ה שבעמק חפר נקרא על שמו.
הגותו של הרב קוק - אחדות ההפכים
הגותו של הראי"ה קוק עומדת בסימן השאיפה להרמוניה, "החובקת את כלל התופעות מתוך אמונה שאלו מבטאות התגלות מתמדת של האל בהיסטוריה."13 החתירה להרמוניה בהגותו של הרב קוק נובעת מן המודעות לדיאלקטיקה, לקיומן של עמדות מנוגדות באותו עניין – לדוגמה: התייחסות חיובית להתיישבות הציונית בארץ ישראל לצד שלילתה בשל מאפייניה ומניעיה החילוניים.
הגות דיאלקטית זו נקראת "אחדות ההפכים",14 והיא מניחה כי שתי עמדות מקוטבות נובעות ממקור אחד, משורש ראשוני משותף, אך בעוד שהניגוד והסתירה בין שתי העמדות בולט לעין – המשותף להן נסתר מן העין ויש לחשוף אותו.
במסגרת "אחדות ההפכים" ביקש הראי"ה קוק לגשר בין ערכי המפעל הציוני ובין "חיי הקודש" של עם ישראל, בין "קול התחייה" ובין קול התורה, בין היישוב הישן ובין היישוב החדש. גישה זו באה לידי ביטוי גם ביחסו של הראי"ה קוק להשכלה כללית: הרב קוק העמיד את לימוד התורה כערך עליון, מעל ההשכלה הכללית, ועם זאת ביקש לשלב לימוד תורה עם השכלה כללית.15
הוא התנגד לתפיסה שהעמידה את ההשכלה רק על בסיס מדעי, וטען כי גם תלמידי חכמים ומנהיגים דתיים זקוקים להשכלה כללית, כדי שיוכלו לתרגם את ערכיהם לשפת בני דורם. לפי תפיסתו, הייתה התורה "הגרעין והליבה של קיומה וחיוניותה של התרבות הכללית", והפעילות המדעית, שחשפה וגילתה את התרבות היהודית – העצימה אותה.
הרב קוק הבחין בין ההשכלה הכללית והפעילות המדעית, שבהן יש הבחנה בין מחשבה למעשה – ובין הטוטליות של עולם התורה, שהיא "נעלה מכל חכמה, והיא מהפכת את הרצון ואת התכונה הנפשית של לומדיה" ומעצבת אותם לכלל "ברייה חדשה".16 הרב קוק היה מודע לדיאלקטיקה באישיותו ובהגותו:
"מי שאמר עלי כי נשמתי קרועה – יפה אמר… רק הדומם הוא שלם. אבל האדם הוא בעל שאיפות הפכיות, ומלחמה פנימית תמיד בקרבו. וכל עבודת האדם הוא [היא] לאחד את הניגודים שבנפשו על ידי רעיון כללי…"17
הרב קוק כפוסק הלכה
הרב קוק היה "פוסק פורה באופן חריג" שכתב ספרים רבים בתחום ההלכה, מרביתם ראו אור אחרי מותו.18 פסיקתו, כמו הגותו, משקפת את גישתו הדיאלקטית: הראי"ה קוק נחשב לפוסק הלכה שמרן שלא נמנה עם המקלים, ועם זאת ידע להתאים את פסיקתו לתנאים המיוחדים ולצורכי השעה.
עמדתו בעניין זכות הנשים לבחור ולהיבחר למוסדות ההנהגה של היישוב היהודי בארץ היא דוגמה לפסיקה מחמירה ושמרנית שאכזבה את רבני תנועת המזרחי וזעזעה את אנשי היישוב החדש החילונים.19 ולעומת זאת, כבר בכהונתו הראשונה כרב (בעיר זיימל שבליטא) ועל רקע מגיפת כולרה שפקדה את העיר, לא היסס לפסוק שחובה לאכול ביום הכיפורים כדי שלא להידבק במחלה עקב חולשת הצום, ואף נתן דוגמה אישית ואכל בבית הכנסת.20
הרב קוק האמין כי הרבנות ורבניה חייבים להיות מעורים בכל תחומי החיים ולהשתתף "בכל פינות החיים… של היצירה הלאומית".21 רבות מפסיקותיו עוסקות בחיי היום-יום של היישוב החדש ונקבעו בתוקף תפקידו כרב המושבות.
פסיקתו בעניין השמיטה (תר"ע – 1909/10) עוררה פולמוס קולני והתנגדות תקיפה: הרב קוק פסק, "בהוראת שעה ומצד ההכרח הגדול והעצום" לקבל את הכרעתם של אותם רבנים שהתירו למכור את אדמות המתיישבים היהודים בארץ לנוכרים ("היתר מכירה"), כדי שאפשר יהיה להמשיך ולעבד אותן גם בשנת שמיטה. וזאת בשל החשש מפני התמוטטות החקלאות היהודית בארץ ישראל וקריסה כלכלית של היישוב היהודי הצעיר והפגיע.22
בעניין חליבה בשבת פסק הרב קוק כי חליבה בידי יהודי היא "איסור גמור וחילול שבת נורא", ולכן יש להפקיד את החליבה בשבת בידי נוכרים.23 הרב קוק יצא כנגד השימוש באתרוגים מורכבים לארבעת המינים בסוכות ופסק שהם פסולים, אך – כדרכו – לא הסתפק בפסיקה ופעל לסייע לחקלאים במציאת פתרון: הוא יצא ליישובים חקלאיים, ניפגש עם החקלאים ועודד אותם לנטוע עצי אתרוג לא מורכבים,24 ועקב אחרי תהליך הגידול.25 .
הראי"ה קוק נחשב לפוסק הגדול בדורו, אך לא כל בני הדור קיבלו את פסיקותיו, והרבנים בני היישוב הישן התנגדו לרבות מפסיקותיו ולא קיבלו את המורכבות בתפיסתו ההלכתית.26
החינוך בהגותו ובפועלו של הרב קוק
תחום החינוך בא לידי ביטוי גם בהגותו וגם בפועלו של הרב קוק: "היסוד הראשי הוא חינוך."27 ברמה ההגותית שאף הרב קוק להציג דגם חינוכי הרמוני, שישלב חינוך יהודי מסורתי יחד עם השכלה כללית.
לפי הרב קוק, היעד המרכזי של החינוך הוגדר על ידי אברהם אבינו, והוא "הקריאה בשם ה' המביאה טוב ויושר לאדם באשר הוא". היעד של החינוך מעוגן אפוא באלוהי ישראל, אך יש לו השלכה כלל אנושית הנוגעת לכל אדם באשר הוא.
בדבריו הדגיש הרב קוק את ההבחנה בין הליבה, החלק הפנימי, של החינוך – לימוד תורה – ובין חלקיה האחרים, החיצוניים – לימודי חול והשכלה הכללית, המעניקים לאדם את הכלים להתמודד עם "מלחמת החיים" כהגדרתו.28
בהגותו החינוכית של הראי"ה קוק קיים הבדל ברור בין לימודי קודש ובין לימודי חול, ויש עדיפות עליונה ללימודי הקודש, לאותה "הדרך העתיקה אשר בה הלכו אבותינו מעולם" ואשר מנעה את ההתבוללות. עם זאת תמך הרב קוק בהקניית השכלה כללית – תוך הבחנה בין הטוב והראוי שבה ובין השלילי והבלתי ראוי. שכן לימוד האמת הפנימית, אמת התורה, ללא הסתייעות בהשכלה כללית – יביא לדבריו לשטחיות.
הקמת הגימנסיה העברית (תרס"ה – 1904) הייתה למורת רוחו של הרב29 אך שימשה מבחינתו גורם מדרבן להקמת מסגרת חינוכית ברוח חזונו והשקפתו: "אלוקים חשבה לטובה, כדי שנהיה מוכרחים להתחרות עם הסדרים היותר יפים ומודרניים". ומכאן תמיכתו בבית ספר דתי מקביל לגימנסיה, שיציג חלופה הולמת לבית הספר החילוני החדש, ומכאן תמיכתו בבית הספר "תחכמוני" ביפו, שהיה בית הספר הדתי הראשון בארץ ששילב לימודי קודש עם השכלה כללית.
הרב קוק גם יצא בקריאה להקים בית ספר מקביל לבנות, כדי להעניק להן כלים "להלך עם החיים, חמושות בעוז דעת, אהבת תורה ואמונת אומן".30
מפעלו הידוע ביותר בתחום החינוך היה הקמת הישיבה המרכזית העולמית בירושלים (תרפ"ב – 1921) -לימים ישיבת "מרכז הרב". הרקע להקמת הישיבה המרכזית העולמית היה ייסודה של האוניברסיטה העברית: בהקמת האוניברסיטה ראה הרב צעד חיובי אך חלקי, שהיה הכרח להשלימו ובכך להביא לתיקונו:31 "אין שום אפשרות לצייר שירושלים… תהיה מרכזת רק את הצעירות החילונית על ידי אוניברסיטה."
הרב קוק האמין כי הישיבה תשמש מרכז רוחני מאזן ואף תשפיע על האוניברסיטה. הישיבה המרכזית העולמית שיקפה את רעיונותיו החינוכיים, שהתגבשו כבר בשנותיו הראשונות ביפו ובהקמת הישיבה שם. לישיבה זו – לימים ישיבת "מרכז הרב" – עיצב הרב קוק תכנית לימודים בלתי שגרתית באותם ימים, שכללה לימודי תנ"ך (לצד תלמוד והלכה), "חכמת ישראל העיונית והמחקרית" ולימודי מוסר, במטרה להעניק לתלמידים "הדרכה גופנית ונפשית בריאה."32
הראי"ה קוק וההתיישבות העובדת
הרב אברהם יצחק הכהן קוק הגיע ארצה בשנת (תרס"ד – 1904) בהזמנת יהודי יפו, והתמנה לרב העיר יפו וגם לרב המושבות. בתפקידו כרב המושבות נהג לסייר בקביעות בהתיישבות העובדת וביקש "לדבר שלום ואהבת אמת אל אחינו הקרובים והרחוקים".
הרב קוק האמין כי הציונות, שיבת ציון המחודשת, היא ראשית הגאולה, וחש אהדה רבה למתיישבים החלוצים ולאורח החיים של עבודת אדמה, הפרחת השממה והקמת משקים חקלאיים. כל אלה – יחד עם ההשכלה הכללית שהביאו אתם החלוצים – היו בעיניו סימנים לתחילתו של עידן הגאולה. אך הגותו הדיאלקטית כללה גם ביקורת על החלוצים והמתיישבים החדשים בשל אורח חייהם החילוני.
מבחינת בניין הארץ – פעילותם הייתה בעיניו עבודת קודש, אך הוא לא התעלם מחילוניותם המופגנת: "הפועלים הללו מלאים עקשנות שלילית והנהגה של גסות נגד כל היותר קדוש."33 בתפקידו כרב המושבות היה אחראי לכשרותם של היבולים החקלאיים – אך לא כל חקלאי הארץ נהגו לפי פסיקותיו, והדבר ציער אותו והיה להערכתו מכשול בהצלחת המפעל הציוני.
הראי"ה קוק גם קבל על היעדר תחושת סולידריות מצד בני התיישבות העובדת כלפי יהודי התפוצות ועל ניתוקם של החלוצים מן התרבות היהודית לדורותיה.34 הוא ראה בחילוניות שגגה, חוסר הבנה ואף בגידה בקודשי ישראל, ולא היסס לגנות את המתיישבים על חילול שבת, אכילת טריפות, מגורים משותפים של צעירים וצעירות ועוד.
ואולם הרב לא התייאש מן האפשרות של תיקון המצב. מתוך עמדה של "האהבה ללא גבול לכל אדם מישראל"35 הוא פנה ב"חיבה" וגם ב"אהבה" אל בני המושבות וגם אל כלל הציבור (באמצעות העיתון "חבצלת") כדי לשכנעם בחשיבות השמירה על המסורת, ובכלל זה על שמירת שבת בפרהסיה.
הרב קוק היה מודע לפער שבין דת ישראל וערכיה ובין אורח החיים והערכים של החלוצים בני היישוב החדש, ואף על פי כן חתר ל"אחדות ההפכים": "אסור לנו להפריד ולפורר… להתפלל עם העבריינים אני אומר, אך לא להתחשב עם דעותיהם העברייניות".36
הוא האמין כי "כל חלוצי היישוב המשתתפים ביישוב ארץ ישראל במסירות נפש ועמלים על תקומת האומה, אינם בלתי דתיים ויש בהם ניצוצות של קדושה."37 הראי"ה קוק האמין כי אנשי הציונות החילונים שאבו את כוחם "מהאור האלוקי" מבלי ידיעתם, ובבוא היום הם עתידים להבין זאת ולחזור לצור מחצבתם. לפיכך סבר שאין להפריד בין דתיים לחילוניים אלא "להתאגד באין יוצא מהכלל בבניין ארצנו הקדושה."38
הרב קוק והסופר י"ח ברנר
הרב אברהם יצחק הכהן קוק והסופר י"ח ברנר נפגשו לראשונה ביפו, לשם הגיע הראי"ה קוק עם משפחתו כדי לשמש רב ראשי של קהילת היהודים בעיר. ביפו גרו באותה תקופה סופרים, מחנכים ואישים שייצגו את התרבות העברית, ובהם הסופר ש' בן ציון (אביו של נחום גוטמן), המשורר דוד שמעוני והסופרים י"ח ברנר וש"י עגנון.
הרב קוק היה שכנו של י"ח ברנר, והיחסים ביניהם מייצגים את המתח והמורכבות ביחסו של הרב קוק לבני היישוב החדש החילונים: הרב קוק ראה ב"פורצי גדר", דוגמת ברנר, "יהודים שמרדו במודע וללא פשרות, שדרסו כל דבר קדוש", אך גם הכיר כי הם היו "מסורים בכל נפשם למפעל הציוני" – והוקיר אותם על כך.39
ואילו י"ח ברנר, שלמד בילדותו ובצעירותו בחדר ובישיבה אך עזב את האמונה ואת אורח החיים הדתי, גילה "חשדנות וביקורתיות" כלפי הרב קוק.40
הסופר נחום גוטמן העיד כי בעיני אנשי הרוח של יפו "הרב קוק היה אישיות נערצה מאוד", אך נראה שהערצה זו הייתה מעורבת ברתיעה: אף שהרב דיבר עברית רהוטה ונשא דרשות בלשון צחה,41 הוא היה רב דתי בעל חזות יהודית מזרח אירופית מסורתית, ואילו הם – חילונים שפרקו את עול הדת.
ועוד מספר גוטמן, כי פעם אחת הציע עגנון לאנשים שהתכנסו בביתו של ש' בן ציון לגשת לביתו של הרב קוק לתפילת מנחה. מקצת הנוכחים לא הסכימו בטענה שאינם דתיים – ובהם גם י"ח ברנר. אלא שהוא לא נשאר בבית בן ציון, כפי שעשו אחרים, אלא קם והלך לביתו של הרב קוק, ואף ליווה אותו לבית הכנסת – במרחק מסוים מאחוריו, כשהוא "מכניס כפות רגליו בדיוק בעקבות פסיעותיו של הרב קוק."42
הליכה זו של ברנר בטביעות עקביו של הרב קוק משקפת את יחסו המורכב אל הרב: מצד אחד – דברי ביקורת על "הנחותיו המבולבלות וחזיונותיו המופרכים", על "אופטימיות חיצונית הטובעת בעולם האור"; ומצד שני דברי שבח לרב כאדם "בעל נפש, ונפש סוערת, הומייה… מכה גלים". ברנר העריך את הראי"ה קוק כאישיות יוצאת דופן "במחנה רבני ישראל", אך טען כי אין זה מן הראוי "לעשותו בחייו ובפניו גאון וקדוש."43
העשרה - קישורים
פירוט כתביו של הראי"ה קוק – באתר ויקיפדיה
מאמר של יוסף אבנרי, הרב קוק ופעילותו החינוכית בתקופת יפו – באתר דעת
מאמר של מנחם ולדמן, הרב קוק זצ"ל ויהודי אתיופיה – באתר דעת
מאמר של צבי קפלן, "הרב קוק כמשורר" – באתר דעת
פרקים מספרו של אבינועם רוזנק, הרב קוק – באתר מט"ח
סדרת מאמרים של יהודה ביטי, קווי יסוד להתפתחות הגותו המוסרית של הרב קוק – באתר דעת