המוסר בהלכה – בתפיסת חז"ל ורמב"ם

המוסר בהלכה היהודית מושתת על שני ציוויים מרכזיים, שהם "הרובד העליון של המוסר היהודי":¹

1. "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ"
2. "וְהָלַכְתָּ בִּדְרָכָיו" (דברים כח 9)² – הציווי להידמות לאלוהים.

בהתאם לעיקרון זה של הליכה בדרכי ה' והידמות לו, תבעו חז"ל מן האדם דרכי התנהגות הנגזרות מן התכונות של ה' – שלוש עשרה (י"ג) המידות של ה' (שמות לד 6 – 7) : מכיוון שה' רחום – "אף אתה הֱיֵה רחום", ומכיוון שהוא חַנּוּן (=רחום, בעל רחמים) – "אף אתה הֱיֵה חנון".³
העיקרון המוסרי של "ואהבת לרעך כמוך" אינו מתאר יחס רגשי רצוי כלפי הזולת, אלא מציג "עיקרון שממנו ניתן לגזור עוד מצוות וכללים".⁴ את העיקרון המוסרי הזה תרגמה ההלכה לציוויים הנוגעים ליחסים שבין אדם לחברו. ורמב"ם בספרו משנה תורה פסק כי מצוות שבין אדם לחברו, כגון "ביקור חולים וניחום אבלים וקבורת מתים," – אינן כל אחת מצווה בפני עצמה, אלא כולן "נכנסות תחת מצווה אחת" – "ואהבת לרעך כמוך."⁵ זאת ועוד: בהמשך לדברי חז"ל מוסיף רמב"ם עיקרון מוסרי שני – "והלכת בדרכיו" – ומונה אותו כאחת מתרי"ג מצוות שבתורה:⁶ להידמות לה' "כפי היכולת".⁷

רמב"ם מציג את ההשלכות ההלכתיות הנגזרות מן הציווי להידמות לאל, ופוסק כי יש להחיל מצוות שבין אדם לחברו גם על הנוכרים (שאינם יהודים), "לבקר חוליהם ולקבור מתיהם עם מתי ישראל ולפרנס ענייהם עם כל עניי ישראל". וזאת "מפני דרכי שלום" ועל מנת להידמות לה' שהוא טוב לַכול "וְרַחֲמָיו עַל כָּל מַעֲשָׂיו" (תהלים קמה 9).⁸ וכך, לצד מצוות חברתיות הנוגעות רק ליהודים – ל"אחיך" או ל"בני עמך",⁹ הרחיבה ההלכה בכמה תחומים את הציווי "ואהבת לרעך כמוך" והחילה אותו גם על נוכרים; במגמה להבטיח את קיומה של חברה תקינה, שאינה מתנכרת לסביבתה ואינה מעוררת את איבתה.
מושג אחר הנובע מן העיקרון של הליכה בדרכי ה' הוא קידוש השם – קידוש שם שמים בחיי היום יום, גם ביחסים בין יהודים וגם ביחסים בין יהודים לנוכרים: "קיימים בחנים מוסריים, שלפיהם ניתן לשפוט את חוקי התורה ואת התנהגות עם ישראל, ובחנים מוסריים אלה מתאימים למידותיו של הקדוש ברוך הוא." עם ישראל החי ופועל על פי העיקרון המוסרי של "והלכת בדרכיו [של ה']" מוכיח לעולם כולו כי תורת ה' וחוקיה צודקים, ישרים וטובים – ובכך מקדש את שם ה' בעולם.

לפי תפיסת רמב"ם, כל המצוות שבתורה, ועל אחת כמה וכמה המצוות המוסריות, אינן שרירותיות: "הקדוש ברוך הוא ציווה עלינו את הטוב – כי טוב הוא"¹⁰ – כי הטוב הוא אחת מתכונותיו של ה'. תפיסת המוסר של רמב"ם מתבארת מתוך גישתו למצוות – ולנימוקיהן ("טעמי המצוות"). את הציוויים המוסריים מנמק רמב"ם בעיקרון התועלת לכלל החברה, "לאנשים רבים":¹¹ התנהגות מוסרית המבוססת על ההידמות לה' מבטיחה חברה מתוקנת. יתר על כן: המוסר ביהדות לפי רמב"ם נועד לא רק לטובתה של החברה כקולקטיב – אלא לטובתו של היחיד החי ופועל בה; והיא מצדה חייבת לאפשר לכל יחיד, ובמיוחד ליחידי הסגולה, להגיע לשלמות. לתורת המוסר יש ייעוד נוסף – לסייע לאדם לממש את יכולותיו ולהוציא אותן מן הכוח אל הפועל.

לפי רמב"ם, יעד זה הוא דתי במהותו, מטרת התורה וכל מצוותיה. שהרי גם אותן מצוות שבין אדם לחברו הן ביסודן מצוות שבין אדם לה': "כי כוונת כל מצוָה, בין אם היא ציווי או איסור, היא להקנות מידה כלשהי או דעה או תקינות מעשים הנוגעים לאדם עצמו ומביאים אותו לידי שלמות. לכן (חז"ל) קוראים להם בין אדם למקום (=לה'), אם כי לאמיתו של דבר הם מביאים לדברים שבין אדם לחברו…"¹² נראה שתפיסתו של רמב"ם מבוססת על "זהות מוחלטת" בין המוסר הפילוסופי ובין המוסר ההלכתי, והיא באה לידי ביטוי גם בכתביו ההלכתיים. ¹³