זכריה אלצ'אהרי

זכריה אלצ'אהרי
ר' זכריה (יחיא) אלצ'אהרי (1520 – 1583 בערך), משורר ומלומד ואחד מחכמי תימן הגדולים, נולד בעיר כובאן שבתימן, אך מרבית שנותיו חי בעיר צנעא והתפרנס ממסחר. במסגרת עסקיו ערך מסעות סחר ברחבי המזרח כבר בשנות העשרים לחייו, וביקר בארץ ישראל, בסוריה ובתורכיה – והגיע עד הודו.

העיסוק במסחר התאים לדמותו היוצאת דופן והיה מקור פרנסה לו ולמשפחתו. אלצ'אהרי היה בעל ידע רחב בפילוסופיה, בקבלה וכן בשירתם של משוררי ספרד כמו גם בשירה הערבית של ימי הביניים. בארץ ישראל התוודע למקובלי צפת, ובהם ר' משה קורדובירו, ר' שלמה אלקבץ ור' יוסף קארו.

הוא כתב לפחות תשעה ספרים תורניים, שרק מקצתם הגיעו לידינו, ובהם פירוש לתורה בשם "צידה לדרך", ספרים בענייני אגדה והלכה (בעיקר הלכות שחיטה), וכן חיבור על האדם ותכונותיו. בשנים 1568 – 1569, בזמן המלחמה בין התימנים לתורכים, נאסר בידי שלטונות יחד עם יהודים אחרים בני צנעא, ובתקופת מאסרו כתב את ספרו הגדול והידוע ביותר – ספר המוסר.

כתביו שהגיעו לידינו, ובעיקר ספר המוסר, מסרטטים את דיוקנו של אלצ'אהרי לא רק כתלמיד חכם אלא גם כאישיות יוצאת דופן – אדם שראה עולם, סייר בארצות רבות, "בא במגע עם גדולים וחכמים ושאב מהם תרבות ודעת". לנפשו ההרפתקנית ולשאיפותיו מצא פורקן במסעות – כמו גם "בהתמכרות לחכמה ולמדע ובחתירה להתנשא למעלת הגדולים".¹ על משפחתו של ר' זכריה אלצ'אהרי אין בידינו פרטים, וגם שנות חייו המדויקות אינן ידועות. משערים שנפטר בין השנים 1581 – 1585 (שמ"א – שמ"ה).