חדר (כֻּתַאבּ)

מבוא

חדר (כֻּתַאבּ)¹ הוא מסגרת הלימודים הממוסדת לילדים שנוצרה בקהילות היהודיות בתפוצות בימי הביניים. החדר היה "מוסד הלימודים הראשוני והיסודי המשותף לכל ילדי ישראל" – בעיקר לבנים,² ונועד להקנות כישורי קריאה בעברית כבסיס ללימוד תפילה וברכות ולקריאת חמישה חומשי תורה (בליווי תרגום).³

הלימוד בחדר היה מבוסס על קריאה בקול ועל שינון, ותכניו המרכזיים היו משותפים לקהילות היהודים בארצות האסלאם ובאשכנז. עד לעת החדשה לא חלו בחדר שינויים של ממש, אך בין הקהילות היו פערים ברמת הלימודים ובמשך הלימודים.⁴ החדר היה אחד המוסדות החשובים בקהילות היהודיים – עד למאה ה-19, שבה החל "תהליך הדה-לגיטימציה של החדר."⁵ עם זאת, היו שראו בחיוב את "היסודות הבריאים" של החדר וסברו כי הם ראויים לשמש "בסיס לייסוד בית הספר החדש."⁶ כך או כך, מסגרת לימוד בנוסח החדר המסורתי קיימת גם בימינו בקהילות חרדיות.

מעט יוצרים: על החדר והתלמוד

מאת:

• חיים נחמן ביאליק

"החדר נעשה בעינינו לסמל הַשִׁמְצָה ואי-הניקיון, שלשמעו תאחז אותנו פלצות,
המלמדים – לסמל עַם-הארצות והגסות.
הצליחה הסיסמה של בית הספר החדש: חס וחלילה להזכיר בשמו של החדר!
אבל לחינם חושבים כך.
גם החדר היו לו כמה מן היסודות הבריאים, הדרושים לכל בית ספר,
והצורות שלבש לא נבעו מתוך הפרינציפים הפנימיים שבו.
הקלקולים באו מתוך תנאי הזמן והמקום.
הלא אין זה מיסודותיו של החדר, שהרבי יהיה דווקא בור ועַם-הארץ,
והעז תהיה מלחכת את תבן הגג של החדר,
והילדים ילמדו דווקא "תזריע מצורע" ומסכת "כתובות".**
גם איסור לימודי החול אף הוא אינו כלל מן הפרינציפים של החינוך העברי.
ואחרי כל אלה צריך להודות, שחדרנו עמד למעלה מבתי הספר של הנכרים,
ובמובן הדתי והמוסרי עלו ה"ישיבות" על כל יתר בתי הספר של הגויים.
– – – – – –
חכמי התלמוד קראו לחדר העברי אסכולה.*** אסכולה וחדר – חד הם.
היסודות הבריאים של חדרנו יכולים לשמש בסיס ליסוד בית הספר החדש…"

* חיים נחמן ביאליק, על החדר והתלמוד: נאום בנעילת הוועידה הראשונה של "חובבי שפת עֵבֶר" ("תרבות") , מוסקבה, אייר תרע"ז – 1917.
** ביאליק מציג שתי דוגמאות לתוכני לימוד שאינם מתאימים לילדים צעירים ובכל זאת נלמדו בחדר: שתי פרשות בספר ויקרא – תזריע-מצורע – העוסקות בנגעים ובמחלות, בדרכי זיהויים, בטומאותיהם ובדרכי ההיטהרות מהם; מסכת כתובות – מסכת במשנה ובתלמודים העוסקת בפרטי ההלכות הקשורות לכתובה.
*** כגון: שמות רבה, פרשה ט סימן ו.

חינוך ילדים במסורת היהודית

במסורת ישראל נחשב לימוד תורה לערך עליון, ומכאן החשיבות של חינוך הילדים, הנזכר כבר בתורה: "וְשִׁנַּנְתָּם לְבָנֶיךָ" (דברים ו 7), "וְלִמַּדְתֶּם אֹתָם אֶת בְּנֵיכֶם" ( דברים יא 19).⁷ חינוך הילדים החל בגיל הרך, במטרה להנחיל להם את ערכי המסורת ולהבטיח את המשכיותם של החיים היהודיים. בתקופת המקרא הוטלה חובת החינוך על האב, אך במהלך ימי הבית שני עבר החינוך הוקמו מוסדות חינוך קהילתיים: על פי התלמוד, ביוזמתו של שמעון בן שטח נקבע "שיהיו התינוקות (=הילדים) הולכים לבית הספר".⁸

בכל תפוצות ישראל התחנך הבן מגיל רך לקיום מצוות ולימוד תורה באווירת בית ההורים, אך עיקר החינוך – "למצוות, לתפילה ולנימוסי חברה" – נעשה בבית הכנסת.⁹ לפי המסורת, נהגו לשתף את הילד הצעיר בתפילה בציבור בבית הכנסת, וקשר זה בין חינוך ילדים לבית הכנסת בא לידי ביטוי גם במושג "חדר": בהיעדר מקום מיוחד ללימוד ולהוראה, התקיימו הלימודים בבית הכנסת או בחדר מיוחד לידו – ומכאן השם "חדר" או "כָּנִיס" (מלשון בית כנסת). כדי לאפשר חינוך לכל ילד דאגה הקהילה לממן את לימודיהם של ילדים יתומים ועניים, וכך התמסד חינוך הילדים.¹⁰

הקהילה פיקחה על ה"חדרים" בבית הכנסת, אך לא על "חדרים" פרטיים. בתפוצות ישראל השתנה גיל הכניסה ללימודים במהלך התקופות: המשפט "בן חמש למקרא" מוצג בפרקי אבות כשלב הראשון בחינוך, אולם משנה מפורסמת זו אינה מקורית ונוספה למשנה בשלב מאוחר, ככל הנראה בימי הביניים. התלמוד מזכיר את גיל שש-שבע כנקודת ההתחלה של הלימודים, ובימי הביניים הוקדם גיל הלימודים בחלק מקהילות אשכנז וספרד, וילדים החלו ללמוד בחדר כבר בגיל שלוש.¹¹

יום הלימודים הראשון ציין את כניסתו של הילד למסגרת נוקשה של תביעות וציפיות, וכדי להקל עליו את המעבר התפתחו בעדות ישראל טקסים ומנהגים ביום הכניסה לחדר. בימי הביניים היה החינוך "עניין ראשון במעלה בציבור היהודי", ומכאן הקביעה כי מתן צדקה "ללימוד נערים" עדיף על צדקה לבית הכנסת.¹²

תכנית הלימודים ותוכני הלימוד בחדר

תכנית הלימודים בחדר המסורתי התבססה בדרך כלל על לימודי קודש בלבד, והעברית נלמדה כבסיס חיוני ללימודים אלו ולא כמטרה לעצמה. לימוד הא"ב וקריאת הברות נעשו בעזרת לוחות מיוחדים שעליהן נכתבו האותיות בצירוף התנועות (הניקוד). השלב הראשון בלימודים התמקד בשינון טכני של זיהוי האותיות וניקודן, ולעתים גם בקריאת מילים ומשפטים שלמים ושינונם.¹³

תחילה למד הילד בְּרָכוֹת ופסוקי תפילה – ותורה: החומש הראשון שלמדו בחדר היה בדרך כלל ספר ויקרא.¹⁴ לצד לימוד החומש – קראו בחדר את פרשת השבוע בליווי טעמי המקרא, כדי להקנות לילדים קריאה נכונה ומדויקת בתורה. מאחר שהילדים (כמו מרבית בני קהילה) לא הבינו עברית, שילבו בלימוד תורה את תרגום הפסוקים לשפת היהודים באותו מקום: יידיש, ערבית או לאדינו.¹⁵

תכנית הלימודים הראשונה לילדים צעירים נזכרת בתוספת למשנה, והיא מבוססת על העיקרון של הדרגתיות בתוכני הלימוד – מן הקל אל הכבד: "בן חמש שנים למקרא, בן עשר למשנה… בן חמש עשרה לגמרא."¹⁶ בימי הביניים החלו ללמד תורה עם פירוש רש"י כבר בשלב הראשוני, ולצד לימוד פרשת השבוע (או לאחריה) למדו גם נביאים וכתובים – במסגרת שינון ההפטרה, וכן משניות וכמה דפי תלמוד והלכה (ובקהילות המזרח – גם מדרשים).

בניגוד לתכנית הנזכרת במשנה – "הלימוד בחדר היה ללא כל הדרגתיות", והתלמידים עברו מלימוד חומש לתלמוד, ומן התלמוד לפוסקים ללא הכנה כלשהי. החל במאה ה-12 עמד התלמוד במוקד תכנית הלימודים של החדר, תוך דילוג על לימוד משנה, למורת רוחם של כמה מנהיגים (ובראשם המהר"ל מפראג במאה ה-16). בקהילות היהודים בארצות האסלאם הוסיפו לתכנית הלימודים המסורתית לימוד קריאה וכתיבה בשפת המדינה וכן חשבון בסיסי,¹⁷ ובקהילות היהודים באיטליה שילבו לימודי חול, בעיקר בתקופת הרנסנס.¹⁸
במאה ה-19 ובעקבות ההשכלה היהודית הוקמו מסגרות חדשות ומודרניות, ובהן "חדר מתוקן" ובתי ספר של המדינה (במזרח אירופה), בתי ספר חופשיים לבנים (וגם לבנות) בקהילות גרמניה, ובתי ספר של חברת "כל ישראל חברים" בצפון אפריקה ועוד. במסגרות אלו למדו גם השכלה כללית וגם עברית. עם זאת, המסגרת המסורתית של לימוד בחדר לא עברה מן העולם, והיא קיימת גם בימינו בקהילות חרדיות.

מסגרת הלימודים ודרכי ההוראה

החדר היה בדרך כלל בביתו הפרטי של המלמד, והורי הילדים הם ששילמו לו את שכרו. עם זאת הייתה גם מסגרת של חדר שבו למדו היתומים וילדי העניים, והקהילה שילמה את שכר המלמד. החדר שבו התקיימו הלימודים – בביתו של המלמד או בבית הכנסת – היה עלוב ודל: מקום מחניק, אפל וטחוב ולעתים שכן החדר במרתף או בעליית גג.¹⁹ בדרך כלל לא היו הגבלות בקבלת ילדים לחדר, המלמד היה מחלק את תלמידיו לקבוצות, ועוזריו היו ממונים על המשמעת, על סיוע לתלמידים מתקשים, על הבאתם של הילדים מן הבית לחדר (ובחזרה) ועוד.²⁰

יום הלימודים היה ממושך ורצוף – מן הבוקר ועד לשעות אחרי הצהריים (עם הפסקה קצרה או שתיים לארוחה). במהלך השנה היו שתי חופשות – אחת בתקופת הימים הנוראים ואחת בתקופת חג הפסח, סך הכול כחודש ימים.²¹ בקהילות רבות היו התלמידים נבחנים באופן רשמי (ובעל פה) מדי שבוע בשבת אצל הרב או הדיין. בחדר המסורתי לא היו ספרי לימוד או ספרי עזר, פרט לסידור תפילה, לחומש ולמסכת מן התלמוד; ומאחר שעותקי הספרים היו יקרים, השתמשו לעתים כמה ילדים בעותק אחד.

שיטת הלימוד ללא ספרי עזר הייתה אמצעי סינון שגרמה לנשירתם של תלמידים חלשים ולקידומם של התלמידים המוכשרים בלבד. אחד מאמצעי החינוך והענישה המקובלים בחדר היה הכאה – ברצועה, במקל או בסרגל, כעונש על איחור או היעדרות, על אי עמידה בבחינה, על חוסר ריכוז ופטפוט ועוד, וגם ההורים היו שותפים ל"שיטה חינוכית" זו.²²
במאות 19 – 20 "הגיע לשיאו תהליך הדה-לגיטימציה" של החדר המסורתי, תכניו ודרכי הלימוד, שלא התאימו את עצמם לעידן המודרני ולא העניקו לבוגרים השכלה או הכשרה מקצועית. אך לצד תהליך זה ניכרה בתחילת המאה ה-20 מגמה של נוסטלגיה וגעגועים לעיירה המסורתית ולמוסדותיה, ובכלל זה – לחדר, שהוצג כמקום חם ונעים, והלימוד בו – כמבוע ליצירה היהודית ולעוצמת הרוח.²³

טקסים ומנהגים ביום הכניסה לחדר (כֻּתַאבּ)

את היום הראשון ללימודים בחדר היו מציינים במנהגים ובטקסים חגיגיים, שנועדו לרכך את המעבר החד של הפעוט – שלעתים היה רק בן שלוש – למסגרת נוקשה של ציפיות ודרישות. אחד המנהגים הנפוצים היה להמתיק – פשוטו כמשמעו – את הקשיים והחששות באמצעות דברי מתיקה – תפוחים ומיני פירות אחרים ועוגות דבש. בכך ביקשו להעניק לילד חוויה שבה לימוד התורה מזוהה עם מתיקות.²⁴

באשכנז של ימי הביניים נפתח היום הראשון ללימודים בטקס שהחל בבית – ברחיצת הילד ובהלבשתו בבגדים נאים. האם הייתה מכינה מבעוד יום עוגת דבש ודברי מתיקה, והאב היה עוטף את הילד בטלית ולוקח אותו על הידיים לביתו של המלמד. הדרך מן הבית אל המלמד סימלה את המעבר של הילד מרשות הוריו לרשות המלמד, ועטיפתו בטלית נועדה למנוע מן הילד הרך והטהור להיתקל במשהו "טמא" ביום שבו התחיל בלימוד אותיות הקודש והתורה.

כשהגיעו לחדר, הושיבו את הילד על ברכי המלמד, שהציג לילד את לוח הא"ב, ועליו אותיות ופסוקים קצרים מרוחים בדבש. הילד היה מלקק את הדבש מעל האותיות והפסוקים, והמלמד היה קורא בקול את האותיות. עוגת הדבש ניתנה לילד בליווי פסוקים הממשילים את האכילה ללימוד תורה, ואת התורה – לדבש: "וּמֵעֶיךָ תְמַלֵּא, אֵת הַמְּגִלָּה הַזֹּאת… וָאֹכְלָה, וַתְּהִי בְּפִי כִּדְבַשׁ לְמָתוֹק" (יחזקאל ג 3). לאחר מכן היה המלמד קורא פסוקים ראשונים מספר ויקרא בנגינת טעמי המקרא – והילד היה חוזר אחריו. ובמקומות שהיה נהר או מקור מים קרוב, הלכו עם הילד בסיום הטקס אל המים, להמחיש לו כי התורה, כמו זרימת המים, היא אינסופית.
המנהג למרוח את לוח הא"ב בדבש ביום הלימודים הראשון ולתת לילד ללקק את הדבש מעל האותיות היה מקובל בקהילות רבות במזרח ובמערב. בשיר "כפר טוּדְרָא" על הכפר שבלב הרי האטלס מתואר המנהג כך:

"וְכוֹתְבִים עַל לוּחַ שֶׁל עֵץ בִּדְבַשׁ מֵאָלֶף וְעַד תָּו,/

אֶת כָּל הָאוֹתִיּוֹת בִּדְבַשׁ, וְאוֹמְרִים לוֹ: חַבִּיבִּי לַקֵּק! /

וְהָיְתָה הַתּוֹרָה שֶׁבַּפֶּה מְתוּקָה כְּמוֹ טַעַם שֶׁל דְּבַשׁ."²⁵

היום הראשון של הילד בחדר, שבו התוודע לראשונה לתורה – היה טקס קבלת התורה הפרטי שלו, ולכן התקיים בקהילות רבות בחג השבועות. טקס מסוג זה היה קיים במרוקו, והוא נקרא "אל-עוּרְס דְי אל-כְּתָאִיבּ" – נישואי הילד עם התורה: טקס נישואין סמלי של הילד והילדה בני החמש עם התורה. לקראת הטקס למדו הילדים בעל פה פסוקים שנכתבו – יחד עם אותיות הא"ב – בדבש על גבי נייר. הילדים ליקקו את הדבש, והמוזמנים לטקס היו מברכים את הילד: "כך יערבו לחכך דברי תורה."²⁹ בחלק מן הקהילות ציינו בחגיגיות גם את סיום הלימוד של כל אחד מן החומשים בחגיגה קטנה, שבה חילקו ההורים לילדיהם דברי מתיקה.

העשרה - קישורים

מאמר  של משה פישר על המלמד באשכנז בימי הביניים (במאות 12 – 14) – באתר דעת

מאמר של א"מ ליפשיץ, החדר, שהתפרסם בביטאון התקופה (תר"פ – 1920) – באתר דעת

מאמר של ח"נ ביאליק, על החדר והתלמוד – באתר פרויקט בן יהודה

החדר כמוסד חינוכי, שמעון תודר – באתר דעת