טלית

מבוא

זה כאלפיים שנה יהודים נוהגים להתעטף בבגד מצויץ בזמן התפילה. בגד זה כונה בתקופה המאוחרת – טלית. הטלית עשויה בד – צמר, פשתן, כותנה או משי – בצבע לבן (בדרך כלל). בדורות המאוחרים יש המקפידים להשתמש רק בטלית עשויה צמר לבן.¹ בכל אחת מארבע פינות הטלית יש פתיל המכונה ציצית, ועל הטלית עצמה יש על פי רוב פסים בצבע כחול או שחור. לפי ההלכה, הטלית צריכה להיות גדולה די הצורך כדי לכסות את רוב הגוף והראש. ויש המוסיפים קישוטים לטלית, כגון: עטרה – רקמה מחוטי כסף או זהב שתופרים על החלק העליון של הטלית. הטלית מלווה את האדם בטקסי החיים השונים – מן הלידה ועד לפטירה. הטלית המסורתית, עם פסים בצבע תכלת, שימשה מקור השראה לעיצובו של דגל התנועה הציונית, שנקבע אחר כך לדגל מדינת ישראל.

מקורה של הטלית

הטלית במקורה בתקופת המשנה והתלמוד היא פריט לבוש: בגד עליון רחב, דומה לטוֹגה של הרומאים, שבו היו מתעטפים. וכך היא נזכרת לראשונה במשנה,² ללא כל הקשר דתי. היות וחז"ל בפרשנותם לפסוקי התורה קבעו שלכל בגד של גבר שיש לו 4 פינות מוסיפים ציצית – גם הטלית (כבגד יום יום) עוטרה בציציות. אחרי שפסקה האופנה של לבישת טלית כבגד עליון – החלו להתעטף בטלית רק בזמן התפילה וכך הטלית הפכה להיות תשמיש קדושה.³ מנהג זה מקביל למצוות הציצית שלא היתה תלויה בזמן התפילה וככל הנראה מתקופת ימי הביניים נלבשה לאורך כל היום.

התעטפות בטלית

ההתעטפות בטלית (מכאן הכוונה רק לבגד התפילה) נהוגה, בדרך כלל, רק בתפילת הבוקר – בימי חול, בשבתות ובחגים. ביום הכיפורים נהגו להתעטף בטלית גם בתפילות הלילה, ליל כל נדרי, וגם במהלך כל תפילות היום עד מוצאי יום הכיפורים. ויהודי תימן מתעטפים בטלית בכל תפילות השבת – החל בערב שבת וכלה בתפילת מנחה של יום השבת.⁴
צורות ההתעטפות בטלית משתנות בהתאם לעדות ולקהילות (אשכנזים, ספרדים, חסידי חב"ד ועוד). על פי המסורת, בשעת ההתעטפות בטלית פורשים את הטלית מעל הראש ומברכים: "בָּרוּךְ אַתָּה ה', אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְווֹתָיו וְצִוָּנוּ לְהִתְעַטֵּף בְּצִיצִית", וזאת מאחר שהציצית מבחינה הלכתית היא עיקרה של הטלית.

הטלית בעדוֹת ובטקסים

מקובל שכל הגברים מתעטפים בטלית, ואפילו ילדים היודעים לברך ולהתפלל – אם כי הטלית שלהם היא בדרך כלל גרסה מוקטנת של הטלית. לפי מנהג עדות אשכנז רק גברים נשואים מתעטפים בטלית באופן קבוע בזמן התפילה. בקהילות הקונסרבטיביות והרפורמיות גם חלק מהנשים מתעטפות בטלית.
גם מי שאינו מתעטף בטלית בתפילה, לפי מנהגי רוב העדות, שליח הציבור, החזן, מתעטף בטלית כשהוא מתפלל לפני הקהל, וכך גם כל מי שעולה לתורה בבית הכנסת בזמן הקריאה בתורה. הטלית משמשת גם בטקסים מרכזיים במהלך החיים: בטקסי נישואין מסורתיים יש שמשתמשים בטלית כחופה, ולפי חלק מהמנהגים – החתן עומד מתחת לחופה כשהוא עטוף בטלית. נוהגים להתעטף בטלית גם בטקס ברית המילה, ולהבדיל משני אלה – בהלוויה נוהגים לשאת את גופת המת עטופה בטלית עד להטמנתה בקבר.

פסי הטלית

הטלית המקורית הייתה כאמור בגד עליון רומי, וגם הפסים שעל הטלית המסורתית נוצרו בהשפעת הלבוש הרומי: מקורם של פסי הטלית בפס הצבעוני שעיטר את הטוֹגה של הסנטורים ברומא העתיקה. בתקופת השלטון הרומי בארץ ישראל, תקופת המשנה והתלמוד, קישטו גם היהודים את בגדיהם בפסים, כפי שמעידים ממצאים ממערות מדבר יהודה וגם ציורי הקיר של בית הכנסת בדורה אירופוס. לפיכך קובע הרב פרופ' דניאל שפרבר כי פסי הטלית "אינם מעיקר ההלכה, אלא באו בהשפעה מן הרומאים, ואף אין הם מתאימים כלל לפי השיטה ההלכתית של אחינו בני ספרד."⁵

הרמב"ם, בספרו ההלכתי משנה תורה, כתב: "טלית⁶ שהיא כולה אדומה או ירוקה או משאר צבעונין עושה חוטי לבן שלה כעין צבעה אם ירוקה ירוקין אם אדומה אדומין ".⁷ ומכאן הסיקו: "ולכן יש לעשות הטלית [בצבע] לבן"⁸ בשביל שהציציות יהיו בלבן. ואכן לפי מנהג הספרדים הטלית בדרך כלל לבנה כולה, בלי פסים. אך בקהילות אשכנז נהגו להוסיף פסים בצבע תכלת או שחור, כנראה כזכר לתכלת של פתילי הציצית בימי קדם.

טלית שכולה תכלת

תורה – כלליבמקורות מתקופת המשנה והתלמוד נזכרת גם טלית (בגד עליון) שכולה תכלת הארוגה כולה מחוטי תכלת שהיו יקרים מאוד ולפיכך נחשבת מובחרת ומהודרת.⁹ הגוון המקורי של התכלת הנזכר במקרא אינו ברור. לפי חז"ל היה לתכלת המקראי גוון של ירוק עד כחול, והוא מסמל טוהר, אצילות ומלכות.¹⁰ בלשון ימינו משתמשים בביטוי טלית שכולה תכלת באירוניה על דרך השלילה, ככינוי לאדם שכביכול אין בו דופי והוא טהור ונקי – אך למעשה אינו כזה.
המשמעות האירונית של הביטוי מבוססת על מדרש אגדה הקשור לסיפור קורח ועדתו (ספר במדבר פרק טז) שעיקרו – קריאת התגר של קורח ובני עדתו על מנהיגותם של משה ואהרן. מדרש האגדה הקשור לסיפור קורח ולטלית מופיע לראשונה בתלמוד הירושלמי. קורח מוצג במדרש זה כמי שמעלה שאלה מתוך צדקנות מְעוּשָׂה: "טלית שכולה תכלת – מהו שתהא פטורה מן הציצית?" ולכך עונה משה שגם טלית שעשויה בהידור וכולה מחוטי תכלת חייבת בציצית, כפי שבית שהוא מלא ספרים עדיין חייב במזוזה.¹¹

שניים אוחזים בטלית

בלשון ימינו מתאר הביטוי "שניים אוחזים בטלית" מצב שבו שניים טוענים לבעלות על דבר מסוים – חפץ, מִשרה, עמדה ציבורית וכדומה – בעיקר כאשר אין אפשרות להכרעה ברורה בין שני הצדדים. המקור לביטוי זה מצוי במשנה, העוסקת במצב שכזה ומביאה כדוגמה טלית – במובנה המקורי – בגד עליון (ולא טלית תפילה) – ששניים טוענים לבעלות עליה. וזו לשון המשנה:

"שנים אוחזין בטלית.
זה אומר: אני מצאתיה (=מצאתי אותה), וזה אומר: אני מצאתיה.
זה אומר: כולה שלי, וזה אומר: כולה שלי.
זה יישבע שאין לו בה פחות מחציה – וזה יישבע שאין לו בה פחות מחציה,
ויחלוקו…"¹²

הטלית ודגל ישראל

הטלית המסורתית, עם פסים בצבע תכלת, שימשה מקור השראה לעיצובו של דגל התנועה הציונית – דגל לבן, לאורכו שני פסי תכלת ומגן דויד תכלת ביניהם. דגל זה שימש את התנועה הציונית מאז הקונגרס הציוני הראשון בשנת תרנ"ז-1897, והוכרז כדגל "העם העברי" בקונגרס הציוני ה- 18 (תרצ"ג-1933). בחודש תשרי תש"ט-1948 נקבע דגל זה לדגלה הרשמי של מדינת ישראל.
נראה כי אותם אישים בקונגרס הציוני שבחרו בפסי הטלית כחלק מדגל התנועה הציונית פעלו על פי הטלית שאותה ראו והכירו – הטלית האשכנזית עם הפסים.