יהודה אלקלעי

רב וסופר יליד סרביה, ממבשרי הציונות במאה ה-19. האמין ברעיון התחייה הלאומית, ביישוב הארץ ובהחייאת העברית. את רעיונותיו פרסם בספרים ובעיתונות וגם במסעות שכנוע בקהילות היהודים באירופה.

< 1 דקות

מבוא

ר' יהודה אלקלעי (1798 – 1878) היה רב וסופר, ממבשרי הציונות במאה ה-19, "חולה אהבת ירושלים" שהקדיש את חייו, מרצו וכספו לרעיון ההתיישבות בארץ ישראל. ר' יהודה אלקלעי חי ופעל רוב ימיו בעיר זֵמון שבסרביה.

לאחר שהגיע למסקנה כי ראשית הגאולה תושג על ידי מעשים, הוא העלה את רעיונותיו על הכתב בספרים, בחוברות ובמאמרים, פרסם אותם בעיתונות העברית,1 וערך מסעות שכנוע בקהילות היהודים באירופה. אלקלעי הטיף לאחדות לאומית שתתבסס על העברית כלשון משותפת, ופעל ככל יכולתו להפצת רעיונותיו.

"אם הכינוי 'נביאים' הולם את האנשים שנאבקו כדי לעורר את התודעה הלאומית בקרב עמים מודרניים… הרי אלקלעי… ודאי צריך להימנות עמהם."2 יהודה אלקלעי נפטר בירושלים בגיל 80, ארבע שנים לאחר עלייתו לארץ, ושם נקבר.

תולדות חייו

יהודה אלקלעי נולד בסרייבו בשנת תקנ"ח – 1798 לאביו שלמה חי, יליד סלוניקי (כנראה), שהיה רב הקהילה.3 אלקלעי קיבל חינוך תורני מסורתי אצל אביו ומורים אחרים. הוא חי באזור שהיה בימיו "מוקד הומה של אירועים פוליטיים" – בין שתי אימפריות – תורכיה העות'מאנית והקיסרות האוסטרו-הונגרית, ובתווך – סרביה, שהייתה אז בראשית דרכה לעצמאות לאומית. להתרחשויות פוליטיות אלו "הייתה השפעה מובהקת על פועלו וכתביו".4 בשנות העשרים לחייו הגיע ר' אלקלעי לעיר זֵמון (בגרמנית: זמלין), שהייתה נתונה לשלטון אוסטריה, ובה שימש תחילה מלמד ב"חדר" וכעבור זמן כיהן כרב הקהילה. שם, בזֵמון, חי רוב ימיו עד עלייתו לארץ.5 את פעילותו הציבורית החל לקראת שנת ת"ר – 1840, 6 ובתוך ארבע שנים הוציא לאור את שלושת ספריו הראשונים – "דרכי נועם" (1839), "שלום ירושלים" (1840) ו"מנחת יהודה" (1843) – ובהם הציג את רעיונותיו על הגאולה ומצוות יישוב ארץ ישראל, על חשיבותה של השפה העברית ועוד.7 אלקלעי פרסם כ-20 ספרים וכן חוברות (קונטרסים) ומאמרים רבים בעיתונות העברית, החל בשנת תקצ"ט – 1839 ועד לשנת מותו. אך כתביו ורעיונותיו לא מצאו הד בלב היהודים ולא אחת אף זכו לביקורת וליחס של זלזול מצד רבנים.
בשאיפתו לעורר את התודעה הלאומית יצא אלקלעי לשני מסעות בקהילות היהודים באירופה: בשנת 1851 יצא למסע ארוך בקהילות היהודים בבוקרשט, בווינה, בלייפציג, בברלין ובלונדון. שם, בבירת אנגליה, מצא תומכים לרעיונותיו והקים חברה ליישוב ארץ ישראל – אך היא התפרקה מיד עם צאתו מלונדון. כעבור שש שנים יצא שוב ללונדון, בתקווה להקים מחדש את החברה – אך ללא הצלחה. הוא התעודד מהקמתן של שתי חברות אחרות – חברת "כל ישראל חברים" (כי"ח) בצרפת וחברה ליישוב ארץ ישראל בגרמניה. אלקלעי פנה לראשי כי"ח בבקשה שיסייעו לו לקדם את רעיונותיו, אך לא זכה לתמיכתם. בשנת 1869 – שלוש עשרה שנים לפני הקמת אגודת ביל"ו – פנה אלקלעי לבני עמו בקריאה "בית יעקב לכו ונלכה " (ישעיהו ב 5) מפני שהאמין כי הגאולה לא תבוא בדרך נסית ולא מיד – אלא "מעט-מעט כמו עלות השחר". במאבקיו הציבוריים יצא נגד תנועת הרפורמה ועם זאת ביקש למנוע קרע בינה ובין האורתודוקסיה וגם הטיף לביטול החלוקה העדתית בשם רעיון האחדות הלאומית ובאמצעותו.
בחודש אייר תרל"א – 1871 ביקר בארץ כדי לעמוד מקרוב על אפשרויות ההתיישבות בה. ביקור זה היה כרוך במאמץ רב – הוא היה כבר בן 73, והדרכים היו קשות ומשובשות. לאחר שהגיע ליפו, ביקר בבית הספר החקלאי "מקווה ישראל" ומשם נסע לירושלים, ובה שהה כחודשיים.
בקיץ תרל"ד – 1874, והוא בן 76, החליט לעזוב את זמון ולהשתקע בארץ שלמען יישובה הקדיש עשרות שנים. הוא עלה לארץ והתיישב בירושלים יחד עם אשתו, אסתר.8 ר' יהודה אלקלעי נפטר בתאריך ד בתשרי תרל"ט – 1878, ואשתו אסתר נפטרה זמן קצר אחריו. דבר מותו לא התפרסם בעיתונות העברית – גם לא באותם עיתונים שבהם הִרְבָּה לפרסם בחייו. אך דמותו היוצאת דופן שימשה השראה לסופר יהודה בורלא ולגיבור הרומן שכתב – "באופק" (תש"ג – 1943).

הרב אלקלעי - מבשר הציונות

ר' יהודה אלקלעי היה רב ודרשן בקהילה יהודית קטנה יחסית בסרביה, אך היה מעורה באירועים של תקופתו ושילב באישיותו ובעולמו המחשבתי ישן וחדש. את רעיונותיו שאב ממקורות מסורתיים, במיוחד מן הקבלה, ועם זאת פיתח וגיבש "השקפה לאומית בשלה" בהשפעת ההתעוררות הלאומית בזמנו ובסביבתו.9 את כל חייו הבוגרים הקדיש אלקלעי לרעיון של יישוב ארץ ישראל, ולקידום רעיון זה הקדיש לא רק את מרצו וזמנו – אלא גם את כספו, והיה, כהגדרתו, "חולה אהבת ירושלים". כבר במבוא לספרו הראשון, "דרכי נועם" (שנכתב בלאדינו) קבע אלקלעי כי על היהודים לשוב לארץ ישראל, והסתמך על דברי חז"ל, שכל מי שגר בארץ ישראל "דומה כמי שיש לו אלוה".10 הוא קרא ליהודים להתיישב בארץ, "לבנות בתים ולחצוב בורות [מים] ולטעת כרמים וזיתים",11 והלשון העברית בהגותו הייתה אמצעי מרכזי לגיבוש האחדות הלאומית. הוא הציג את הגאולה ואת שיבת ציון כתהליך אלוהי, אך הסתמך על מקורות מסורתיים בקביעתו כי גאולה זו תהיה הדרגתית, "מעט מעט",12 וכי ראשיתה תלויה בהתעוררות של היהודים לרעיון. אלקלעי הבין את החשיבות בהסכמה כלל יהודית לרעיון יישוב הארץ, וכבר בשנת 1843 הציע לכנס אסיפה נבחרת של ראשי קהילות היהודים, שתהיה בעלת סמכויות נרחבות, ובכלל זה – ניהול מגעים מדיניים עם האימפריה העות'מאנית ומעצמות אירופה כדי להשיג את הסכמתן לשיבת היהודים לארצם. הוא גם הציע להקים קרן מיוחדת, בתרומותיהם של יהודים עשירים, כדי לרכוש אדמות בארץ להתיישבות יהודית. ברעיונותיו ובתפיסתו המגובשת היה אלקלעי למבשר הציונות – ובכלל זה הציונות המדינית של הרצל, ופעל בהשראת הנביאים הקדומים "ולעתים קרובות נסחף בהתלהבות ששאף מדבריהם".13 אחד מבני הדור השלישי במשפחתו – ד"ר דויד אלקלעי (1862 – 1933), נכדו של אחיו משה, היה ציוני נלהב והשתתף בקונגרס הציוני הראשון (תרנ"ז – 1897) כציר של יהדות סרביה.

העברית בהגותו הלאומית של הרב אלקלעי

ר' יהודה אלקלעי, מבשר הציונות, הדגיש את חשיבותה של הלשון העברית כמרכיב מרכזי בגיבוש הזהות הלאומית, נוסף על שימושה כלשון קודש. הרב אלקלעי הבין את הצורך בשפה לאומית מאחדת, כנראה בהשפעתן של התנועות הלאומיות בימיו – כגון אלו של העמים הסלביים – שהדגישו את מרכזיותה של השפה בתחייה הלאומית: "רוח הזמן דורש מכל המדינות לכונן את ארצם ולהקים את לשונם וכן דורש מאתנו לכונן את בית חיינו ולהקים את לשוננו הקדושה ולהחיותה".
לפי תפיסתו, היעדר לשון אחידה בעם ישראל הגביר במהלך הדורות את הפירוד הפנימי ועלול לאיים על הצלחתה של הגאולה ועל יכולתם של היהודים לדבר זה עם זה כאשר ישובו לארצם לאחר קיבוץ הגלויות. הפצת השפה העברית הייתה לשיטתו גם אמצעי לביטול העדתיות ולחיזוק הלכידות הפנימית – "ולא נאמר עוד אשכנזים, ספרדים, פולאקים (=פולנים)… כי אם אחים ישראלים בני ישראל אבינו". עם זאת עמד אלקלעי על הקושי העצום בהשגת משימה זו, כפי שהעיד בספרו "שלום ירושלים": "קל יותר לעשות שלום בין שתי מלכויות, מאשר להיות מתווך לשלום בין שני יהודים".
חידושו המפתיע של ר' יהודה אלקלעי היה הדיון בשפה העברית כאמצעי תקשורת וכלשון דיבור – כחלק מן ההכנות לגאולה. ולמען מטרה זו כתב ספר ללימוד הדקדוק העברי – "דרכי נועם", שהיה ספרו הראשון וגם הספר היחיד שכתב במקור בלאדינו. אלקלעי גם הציע לייסד מרכזים ללימוד הלשון העברית, "להקים את לשוננו ולהעמידה ולעשות אותה עיקר, והקב"ה (=והקדוש ברוך הוא) ישפוך רוחו על המלמדים ועל התלמידים, על הבנים ועל הבנות, וילמדם לדבר צחות". הרב אלקלעי לא רק נאה דרש – אלא גם נאה קיים: את כל ספריו, מאמריו וחוברותיו – למעט ספרו הראשון, "דרכי נועם" – כתב בעברית.

הרב אלקלעי ומאבקיו הציבוריים

ר' יהודה אלקלעי הביע דעות בלתי שגרתיות, שהיו לעתים מנוגדות למוסכמות מקובלות ואף מקודשות "בקרב ציבורים רחבים" – לדוגמה: בניגוד לתפיסה המסורתית המקובלת הציג הרב אלקלעי את תפיסתו, שתחילת גאולתו של עם ישראל לא תבוא בדרך נס מן השמים אלא באמצעות התעוררות ויוזמה "מלמטה" של היהודים עצמם.
הוא גם העניק לשפה העברית מעמד מרכזי בהכנות לקראת הגאולה – לא כלשון קודש אלא כשפת חול לתקשורת יומיומית וכאמצעי לגיבוש הזהות הלאומית. אלקלעי התנגד לשיטת "החלוקה", שהייתה הבסיס הכלכלי של היישוב הישן בארץ ישראל, ושהביאה לדבריו לפילוג היישוב היהודי על פי עדות וארצות מוצא: "הפירוד ושנאת החינם וריבוי הכוללים הנפרדים… המחלה הזאת היא ודאי… סיבה לכל הצרות לא לירושלים בלבד כי אם לכל ישראל".
הרב אלקלעי לא נרתע מן המאבק על דעותיו ומביקורת על סדרים מסורתיים קיימים, אך "קשה יותר" הייתה ביקורתו כנגד תנועת הרפורמה והעומד בראשה באותם ימים, הרב אברהם גייגר: אלקלעי האשים את גייגר כי "ביקש לכבות את אהבת ארצנו הק' (=הקדושה) ודרש ברבים כי בערלין (=ברלין) היא ירושלים". הוא תקף את רבני התנועה ואת התיקונים שעשו בדת ישראל, ובהם ההחלטה "להשמיט מנוסח התפילות זיכרון ירושלים ומלכות בית דויד וקיבוץ גלויות", ואף ויתרו על שמירת שבת וכשרות.

"מנחת יהודה" של הרב אלקלעי

הספר "מנחת יהודה" התפרסם בשנת תר"ג – 1843 והוקדש ל"אחינו בני ישראל יושבי עיר דמשק" על רקע עלילת דמשק. אך יש הסבורים כי ר' יהודה אלקלעי כתב את "מנחת יהודה" בהשפעת אירועים אנטישמיים בסרביה וברומניה "שהרעישו את הקהילות היהודיות באירופה" והעסיקו גם חוגים דיפלומטיים.14 הספר מציג את עלילת דמשק כנקודת ציון בדרך הגאולה, כסימן שנועד לעורר את עם ישראל ולהניעו לשוב לארץ אבותיו. "מנחת יהודה" מעגן את רעיון השיבה לארץ וההתיישבות בה במקורות חז"ל ובמסורת היהודית, אך מציג תכנית ציונית ומודרנית במהותה. בספרו עומד ר' יהודה אלקלעי על הצורך לרכוש קרקעות בארץ ישראל עבור המתיישבים היהודים – כפי שעשה אברהם אבינו ברכישת מערת המכפלה. הוא גם מדגיש את החשיבות בפיתוח מקורות פרנסה בתחומי החקלאות והמלאכה בארץ ישראל כדי להבטיח את קליטתם של העולים. הספר מציג את מקומה של העברית בהגותו הלאומית ואת תפיסתו החדשנית בדבר חשיבותה לכינון הזהות הלאומית – ככל הנראה בהשפעת התנועות הלאומיות של ימיו. הספר הוא "ניסיונו של ר' יהודה… להעניק ממד ארצי ומציאותי לחזון הגאולה".15

 

העשרה - קישורים

ג'ני לבל, "חולה אהבת ירושלים" – ר' יהודה אלקלעי, הרקע הפוליטי והקהילתי לפועלו (כולל נספח ובו רשימת כל כתביו) – באתר אוניברסיטת תל אביב

מאמר של שמואל ליב ציטרון, רבי יהודה אלקלעי – באתר פרויקט בן יהודה

קטעים מתוך: ר' יהודה אלקלעי, התשובה לארץ ישראל ואותותיה – באתר חזון וברית, הסוכנות היהודית

מאמר של ד"ר דוד קוליב – המדינה היהודית במשנתם של הרב קלישר והרב אלקלעי, וכן קטעים מדבריהם של הרב צבי קלישר והרב יהודה אלקלעי – באתר משרד החינוך