יום השנה – יום הזיכרון
התאריך העברי שבו מציינים את יום הפטירה (ביידיש - "יאָרצייט", בפי עדות המזרח - נחלה). הטקס ליד קברו של הנפטר כולל קריאת פרקי תהלים, אמירת קדיש, הנחת אבן או זר על המצבה והדלקת נר.
מדי שנה בשנה, בתאריך העברי של הפטירה (ולא של הקבורה) נוהגים לעלות לקבר הנפטר ולקיים טקס אזכרה.1
יום השנה נקרא ביידיש "יארצייט", ובעדות מזרח הוא נקרא "נחלה". האזכרה המקובלת כוללת מזמורי תהלים2 וכן פסוקים ממזמור קיט בתהלים, שבו הפסוקים מסודרים לפי אותיות הא"ב, ובוחרים בפסוקים המצטרפים לשמו הפרטי של הנפטר, וכן את האותיות המצטרפות למילה "נשמה". אם יש באזכרה מניין, אומרים לסיום קדיש ותפילת אל מלא רחמים, ויש המוסיפים דברים אישיים לזכר הנפטר.
לפני הפרידה מן הקבר מניחים עליו, לפי המסורת, אבן קטנה, לאות ולסימן שפקדו את הקבר.3 וכיום יש המניחים זרי פרחים, עציצים וכדומה. בני המשפחה הקרובים (המתאבלים) נוהגים להדליק בביתם נר נשמה במהלך כל הלילה והיום,4 ויש המדליקים נר נשמה על הקבר במתקן מיוחד וסגור עשוי זכוכית.
לפי מסורת ישראל, ביום השנה למות אחד ההורים נוהגים הבנים – ובימינו במקרים רבים גם הבנות – לומר קדיש בבית הכנסת בשלוש תפילות היום (ערבית, שחרית, מנחה). בכך מקיימים מצוות כיבוד אב ואם גם לאחר פטירת ההורה.5 גם הורה שַׁכּוּל אומר קדיש על בנו או בתו ביום השנה. לעילוי נשמתו של הנפטר יש הלומדים ביום השנה מספר הזוהר (עדות המזרח), ויש הלומדים משניות (עדות אשכנז).