יום ירושלים

מבוא

יום ירושלים חל בתאריך כ"ח באייר ומציין את איחודה מחדש של ירושלים במלחמת ששת הימים (תשכ"ז – 1967). לאחר שהצבא הירדני פתח במתקפה על ישראל ועל ירושלים המערבית, כבשו חיילי צה"ל את ירושלים המזרחית, ובכך הביאו לאיחודה מחדש של העיר, שהייתה מחולקת במשך 19 שנה, מאז מלחמת העצמאות (תש"ח – 1948). כשנה אחרי איחוד ירושלים קבעה הכנסת את התאריך כ"ח באייר כיום ירושלים, ויום זה קיבל מעמד של חוק בשנת תשנ"ח – 1998 – "חוק יום ירושלים". החוק קובע את יום ירושלים כחג לאומי – "חג המדינה"¹ – ומסמל את הקשר ההיסטורי המיוחד של עם ישראל לירושלים, ברוח שבועת האמונים של כל הדורות והתפוצות: "אִם אֶשְׁכָּחֵךְ יְרוּשָׁלִָם תִּשְׁכַּח יְמִינִי. תִּדְבַּק לְשׁוֹנִי לְחִכִּי אִם לֹא אֶזְכְּרֵכִי, אִם לֹא אַעֲלֶה אֶת יְרוּשָׁלִַם עַל רֹאשׁ שִׂמְחָתִי" (תהלים קלז 5 – 6).
לפי החלטת ממשלה משנת תשס"ד – 2004, מתקיים ביום ירושלים טקס ממלכתי לציון זכרם של יהודי אתיופיה שנספו בדרכם לישראל.

מעט יוצרים: תהילים מזמור קכב

שִׁיר הַמַּעֲלוֹת לְדָוִד
שָׂמַחְתִּי בְּאֹמְרִים לִי בֵּית ה' נֵלֵךְ.
עֹמְדוֹת הָיוּ רַגְלֵינוּ בִּשְׁעָרַיִךְ יְרוּשָׁלִָם.
יְרוּשָׁלִַם הַבְּנוּיָה כְּעִיר שֶׁחֻבְּרָה לָּהּ יַחְדָּו.
שֶׁשָּׁם עָלוּ שְׁבָטִים שִׁבְטֵי יָהּ עֵדוּת לְיִשְׂרָאֵל
לְהֹדוֹת לְשֵׁם ה'.
כִּי שָׁמָּה יָשְׁבוּ כִסְאוֹת לְמִשְׁפָּט כִּסְאוֹת לְבֵית דָּוִיד.
שַׁאֲלוּ שְׁלוֹם יְרוּשָׁלִָם יִשְׁלָיוּ אֹהֲבָיִךְ.
יְהִי שָׁלוֹם בְּחֵילֵךְ שַׁלְוָה בְּאַרְמְנוֹתָיִךְ.
לְמַעַן אַחַי וְרֵעָי אֲדַבְּרָה נָּא שָׁלוֹם בָּךְ.
לְמַעַן בֵּית ה' אֱלֹהֵינוּ אֲבַקְשָׁה טוֹב לָךְ.

עדות לישראל – ירושלים הייתה מקום ההתוועדות, העלייה לרגל, של עם ישראל.
ישבו כסאות למשפט – ישבו על כס משפט.
ישלו אוהביך – אוהבייך ייהנו משלווה.
חילך- חומותיך.

ירושלים המחולקת

בהחלטת האו"ם מיום כ"ט בנובמבר 1947 נקבעה החלוקה של ארץ ישראל לשתי מדינות, יהודית וערבית, ונקבע גם מעמדה של ירושלים כעיר בינלאומית. על פי החלטה זו, ירושלים הייתה אמורה להישאר שטח בניהול האו"ם, שלא יהיה שייך לא למדינה היהודית ולא למדינה הערבית. ערביי ארץ ישראל ומדינות ערב לא קיבלו את תכנית החלוקה של האו"ם ופתחו במלחמה נגד היישוב היהודי בארץ.

במלחמת העצמאות כבש הלגיון הירדני את מזרח ירושלים, כולל העיר העתיקה – פרט להר הצופים, שנשאר מובלעת בשליטה ישראלית. החלק המערבי של ירושלים נשאר כולו בידי ישראל. ומיד לאחר המלחמה הכריז ראש הממשלה, דויד בן גוריון, כי "אומה אשר קיימה בנאמנות במשך אלפיים וחמש מאות שנה [את] השבועה שנשבעו הגולים הראשונים על נהרות בבל, בל לשכוח את ירושלים – אומה זו לא תשלים לעולם עם הפרדת ירושלים."²

במשך 19 שנים היה החלק המערבי של העיר בידי ישראל, ואילו חלקה המזרחי, כולל ירושלים העתיקה, היה בשליטת ירדן (כאמור, פרט להר הצופים). בחלקים רבים של הגבול הייתה באותן שנים חומה, שהפרידה בין ירושלים הישראלית לירושלים הירדנית, וירושלים הייתה "העיר אשר בדד יושבת, ובלבה – חומה".³

החומה שהפרידה בין שני חלקי העיר הייתה בגובה של 4 – 6 מטרים, והיו בה עמדות של הלגיונרים, חיילי צבא ירדן. במקומות שבהם לא הייתה חומה – היו שטחי הפקר, ובהם מוקשים וגדרות תיל. טדי קולק, שהיה ראש עיריית ירושלים משנת תשכ"ה – 1965, העיד כי "המצב בירושלים היה קשה מאוד… לא עבר כמעט חודש בלי שמישהו ייהרג או ייפצע… או לפחות ייפגע מאבן שהוטלה מן החומה… בירושלים החצויה הרגשת שאתה בחזית…"⁴

מלחמת ששת הימים בירושלים

בשבועות שקדמו למלחמת ששת הימים ניסתה ממשלת ישראל למנוע התלקחות בחזית הירדנית. עם תחילת המלחמה בחזית המצרית (כ"ו באייר – 5 ביוני 1967) הציעה ממשלת ישראל לחוסיין מלך ירדן לשמור על השקט בגבול המזרחי – הגבול הארוך ביותר של ישראל – והבטיחה לא לתקוף את ירדן אם זו לא תפתח במלחמה. אך הירדנים לא קיבלו את ההצעה, ובאותו בוקר פתחו באש לאורך קו הגבול עם ישראל – כולל אש תותחים על תל אביב.

צבא ירדן השתלט על ארמון הנציב, הבניין שבו היה מטה המשקיפים של האו"ם, ואיים על הר הצופים, שהיה מובלעת ישראלית בירושלים המזרחית, וכן על מקומות נוספים במרחב ירושלים. ממשלת ישראל החליטה להשיב מלחמה, וצה"ל קיבל הוראה לתקוף בחזית הירדנית. חטיבת הראל, בפיקודו של אלוף משנה אורי בן ארי, כבשה את המוצבים הירדניים שמצפון ליישובי פרוזדור ירושלים ואת אזור נבי סמואל, ובכך סיכלה את האפשרות של הירדנים לתקוף את ירושלים מכיוון רמאללה.

עוד באותו הלילה הצטרפה ללחימה בירושלים חטיבת הצנחנים, בפיקודו של אלוף משנה מוֹטָה גור. החטיבה פרצה לירושלים המזרחית וניהלה קרבות מרים ועקובים מדם באזור שֵׁיח ג'ראח, בבית הספר לשוטרים ובגבעת התחמושת. וכל זה – במאמץ להגיע אל הר הצופים ולמנוע את כיבושו בידי הירדנים.

וכך בבוקר יום שלישי, למחרת פרוץ המלחמה, היו הר הצופים והדרך אליו בידי צה"ל, והאזורים הסמוכים לו, ובהם הגבעה הצרפתית, נכבשו אף הם. כוחות הצנחנים כיתרו בשלב זה את העיר העתיקה – אך עדיין לא נכנסו אליה.

ביום רביעי לפנות בוקר (שהיה היום השלישי למלחמה) נתן שר הביטחון, משה דיין, את ההוראה לכבוש את ירושלים העתיקה – "במהירות האפשרית", בעקבות הערכת הרמטכ"ל, יצחק רבין, כי "שעון החול הפוליטי… החל להתרוקן".⁵ חיילי הצנחנים, בפיקודו של מוֹטָה גור, פרצו אל העיר העתיקה דרך שער האריות. בשעה 10:00 בבוקר הודיע מוטה גור במכשיר הקשר: "הר הבית בידינו, עבור!… כל הכוחות חדל אש. עבור!"

לוחמים שהשתתפו במלחמה בחזיתות אחרות ושמעו ברדיו על שחרור ירושלים, סיפרו על תחושותיהם: "הייתה התרגשות גדולה, היה קשה להאמין שירושלים העתיקה נמצאת בידינו… זהו מאורע היסטורי שאף אחד לא חשב שיזכה לו… אני זוכר שאנשים בכו… ולא התביישו לבכות למרות שהם אנשים מבוגרים… ירושלים העתיקה הייתה בשבילנו תמיד סמל… זאת עיר הבירה שלנו. זה אולי סימל את משאת הנפש שלנו ב-19 השנים… לא חשבנו באותו רגע… על האבידות, על החיילים שנפלו כדי להשיג את זה. הייתה שמחה שלימה."⁶

חוק יום ירושלים

כשבועיים לאחר סיום מלחמת ששת הימים הגישה הממשלה לכנסת שלוש הצעות חוק, שקבעו הלכה למעשה את איחוד ירושלים ונתנו תוקף משפטי לחוק הישראלי בכל שטחה של העיר המאוחדת. גבולותיה העירוניים של ירושלים הוגדרו מחדש, ושטחה של העיר המאוחדת גדל פי שלושה.⁷ במסגרת זו קבעה הכנסת בחוק את חופש הדת והפולחן בירושלים, ובכלל זה – גישה חופשית למקומות הקדושים לבני כל הדתות. תושבי מזרח ירושלים קבלו מעמד של תושבי קבע במדינת ישראל, אך לא קבלו אזרחות ישראלית.

בשנת תש"ם – 1980 נחקק חוק יסוד ירושלים, שקבע כי ירושלים היא בירת ישראל ומקום מושבן של רשויות המדינה. עוד קבע החוק כי כל המקומות הקדושים יהיו פתוחים לבני כל הדתות, ותישמר קדושתם של האתרים הקדושים מכל חילול או פגיעה באתרים עצמם או ברגשותיהם של בני הדתות כלפי מקומות אלו. 18 שנה לאחר מכן, ביום כ"ה באדר תשנ"ח – 1998, חוקקה הכנסת את "חוק יום ירושלים", והתאריך כ"ח באייר – יום שחרורה של ירושלים במלחמת ששת הימים – נקבע כחג לאומי.⁸

ירושלים ביום ירושלים

יום ירושלים הפך לחגה של בירת ישראל. בליל יום ירושלים ובמשך היום עצמו מתקיימים בעיר אירועים וטקסים מיוחדים, הכוללים טקסי זיכרון ממלכתיים לחללי המלחמה בכותל המערבי ובגבעת התחמושת – אחד מאתרי הקרבות הקשים של חטיבת הצנחנים בירושלים. אירועים חגיגיים מתקיימים ברחבי העיר – בפארקים, במוזיאונים, באתרי הלחימה וגם בבתי הספר ובמוסדות החינוך. ברחובות ירושלים נערכת צעדה מיוחדת – "צעדת ירושלים": מגן סאקר שלמרגלות גבעת הכנסת יוצאת "צעדת ריקוד הדגלים" אל הכותל המערבי. בשנים מסוימות כללה צעדה זו אירועים של אלימות מילולית ופיזית כלפי הערבים תושבי הרובע המוסלמי. על רקע זה נעשה מאמץ של ארגונים אזרחיים לפעול להסטת מסלול הצעדה מתוך הרובע המוסלמי.

בבתי הכנסת ברחבי הארץ נערכות תפילות חגיגיות, הכוללות פרקי הלל והודיה ותפילה לשלום המדינה. גם אמצעי התקשורת – ובמיוחד הרדיו והטלוויזיה הממלכתיים – משדרים תכניות מיוחדות לכבוד יום ירושלים.
לפי החלטת ממשלה משנת תשס"ד – 2004, מתקיים ביום ירושלים טקס ממלכתי לציון זכרם של יהודי אתיופיה שנספו בדרכם לישראל. הטקס נערך באתר ההנצחה בירושלים בהשתתפות נשיא המדינה, ראש הממשלה ויושב ראש הכנסת, ובמעמד בני המשפחות השכולות וראשי הקהילה.

העשרה - קישורים

יום ירושלים – מקורות, שמות, סמלים ותכנים – באתר חגיגה של חגים

יום ירושלים – כולל מבוא היסטורי, הודעת ראש הממשלה דויד בן גוריון על העברת הבירה לירושלים, חוק יסוד: ירושלים וחוק יום ירושלים – באתר הכנסת

על יום ירושלים ועל ירושלים, כולל מאגר שירים ופתגמים, מסלולי טיולים ותמונות של אתרים ואישים – באתר עיריית ירושלים

מאגר עשיר ומרהיב של תמונות מירושלים – בכל עונות השנה, בחגים ובמועדים, בימי זיכרון ובאירועים, באתרים היסטוריים, בשכונות העיר ועוד – באתר

מקורות קצרים על ירושלים – מכל התקופות והתפוצות, וכן קטעי מקורות בני ימינו שנכתבו במדינת ישראל – באתר המחלקה לתרבות תורנית