יוסף חיים ברנר
סופר ומתרגם, עורך ומוציא לאור. הצטרף בצעירותו לתנועת הפועלים, ובשנות העשרה לחייו החל בכתיבה. השפיע על הספרות העברית בארץ ופעל לקידומה. נודע כ"סופר ההלקאה העצמית המוסרית", שחי חיי צניעות וסיגוף. נרצח בפרעות תרפ"א-1921.
מבוא
יוסף חיים ברנר (1921-1881) היה סופר ומתרגם, עורך ומוציא לאור, מבקר ופובליציסט, מתרגם וסופר. הוא נולד בשנת תרמ"א – 1881 באוקראינה (אז באימפריה הרוסית) למשפחה דתית וענייה, אך בשנות העשרה לחייו נטש את האמונה ואת אורח החיים הדתי ופנה לכתיבה בתחומי הפובליציסטיקה והספרות היפה. ברנר עלה ארצה במסגרת העלייה השנייה,1
הצטרף לתנועת הפועלים ואף ניסה לממש חיי עבודה – אך לא עמד בכך וחזר לעבודתו הספרותית. ברנר נחשב לסופר גדול – "כישרונו כמספֵר נעלה מעל כל ספק", ונוסף על כך היה "סופר ההלקאה העצמית המוסרית האכזרית ביותר בספרותנו"2
בחייו הקצרים הותיר את רישומו על התרבות העברית בארץ ועל סופרים צעירים, אך יש הסבורים כי אישיותו – ולאו דווקא יצירתו – היא שהשפיעה יותר מכל על בני דורו: "שכל הצטיינותו באופיו הייתה" – בצניעותו, ביושרו ובפעילותו לקידום הספרות העברית.3 ברנר נרצח בשנת תרפ"א – 1921 בידי פורעים ערבים ונקבר בבית העלמין הישן ברחוב טרומפלדור בתל אביב.
מעט יוצרים: מצווה"אותה המהפכה בבתים בימים שלפני חג הפסח;
אותם רשמי החלאה והלחץ, אשר אין להם אחיזה בדבר פרטי אחד,
אלא ניכרים הם בכל פינות שאתה פונה;
אותה המרירות של דחקות שחורה, של ליאות מוחלטת,
של עניות מנַוולת; אותה ההתמרמרות […] המוצצת את הדם […];
אותה המצוקה, אשר דמות נחש שחור לה; אותו היגון הדומם,
העומד תמיד כשואל: "למה אני בא?" -
כל אלה שררו אז יחדיו בחדר הצר והמעופש,
שבו התגוררה אמי האלמנה ביחד את אמה הזקנה – שתיהן עתה בעולם האמת -
ויתומיה העלובים…
היה כחצות הליל. אמי, עליה השלום, ישבה על הדרגש בסמרטוטיה […]
האשמורות התלחשו ותתדבקנה (=ונדבקו) לרגעים.
מאז הבוקר עד השעה האחת עשרה בערב עמדה בתור "לָשה" בבית-אפיית המצות -
ותיעף (=התעייפה). לשכב על מיטתה לא יכלה […]
אחי ואחיותי הצעירים ממני כבר שכבו כולם על הרצפה הרבודה בשקים עבים,
איש בצד ובכתף רעהו, כאלה (=כמו אלה) הדגים המלוחים הכבושים בחבית.
ואני – נער באביב ימי חיי, יתום, בכור, הלומד פרק משניות בכל יום
לזכר אבא נ"ע (=נשמתו עדן) – ישבתי סמוך אל השולחן
וחיפשתי לאור הנר מעשיות נאות ומלבבות ב"מנורת האור" וב"שבט המוסר"…
אלה שני הספרים הקרועים, היחידים בביתנו,
שנתנו מזון שירי לנפשי והרוו את צימאון-ילדותי לספרות יפה…"
תולדות חייו
יוסף חיים ברנר נולד באוקראינה בי"ז באלול תרמ"א – 1881 למשפחה ענייה ומרובת ילדים. אביו היה המלמד בעיירה, ואמו ניהלה בית מרזח. כשהיה נער צעיר החל ללמוד בישיבה, וכבר בשנים אלו התוודע לרעיונות ההשכלה ולספרות ההשכלה. ואף החל לכתוב בהסתר מאמרים בעברית. בישיבה הכיר את בנו של ראש הישיבה – אורי ניסן גנסין, והשניים החלו להתנסות יחד בכתיבה ובעריכה בעברית. בגיל 17 עזב סופית את עולם הישיבה ועבר לעיר הומל, כדי לרכוש השכלה ולהגשים את שאיפתו להיות סופר עברי. שנתיים לאחר מכן התפרסם בכתב העת המליץ סיפורו הראשון – "פת לחם" ולאחריו יצא לאור קובץ סיפוריו "מעמק עָכוֹר" (תרס"א – 1900). שנה לאחר מכן גויס לצבא הרוסי, ועם פרוץ מלחמת רוסיה-יפן ערק מן הצבא, אך נתפס ונאסר. בעזרת ידידים הצליח לברוח – והגיע ללונדון בפסח תרס"ד – 1904, שם נהנה מאחת התקופות הטובות בחייו: הוא ייסד את הירחון המעורר, והיה המו"ל והעורך, הכותב וְסַדָר הדפוס.5 "פרסום 'המעורר' הקנה לו מעמד יחיד במינו… מעמד של מנהיג תרבותי", "מגדלור" לסופרים ולמשוררים העברים הצעירים (אניטה שפירא, ברנר – סיפור חיים, עם עובד, תשס"ט – 2008, עמ' 135). לאחר ארבע שנים בלונדון חזר למזרח אירופה, לעיר לבוב, ושם פרסם את שני הקבצים הראשונים של "רביבים". כעבור שנה, באביב תרס"ט – 1809 עלה ברנר לארץ ישראל. הוא הזדהה מאוד עם החלוצים הפועלים שעבדו בארץ "ונפשו דבקה בנפשם", כפי שהעיד הסופר ש"י עגנון.7 ברנר הצטרף למפלגת "הפועל הצעיר"8 ואף ניסה לעסוק בעבודה גופנית כפועל חקלאי וכפועל בניין, אך כוחותיו לא עמדו לו והוא חזר לעבודתו הספרותית. ברנר עסק בתרגום ובעריכה וכן בכתיבת מאמרים, שהתפרסמו בעיתוני הפועלים – בביטאונים "הפועל הצעיר" ו"האחדות" ובירחון "האדמה", שבו שימש גם כעורך.9
בארץ התוודע לחוגי הסופרים ואנשי הרוח, ובהם המחנך והסופר ש' בן ציון, ש"י עגנון, הראי"ה קוק ועורך "הפועל הצעיר" יוסף אהרונוביץ. בשנת תרע"ג – 1913 נישא לגננת חיה ברוידא, וכעבור שנה נולד בנם אורי ניסן.10 ברנר עסק גם בהוראה – תחילה כמורה בגימנסיה הרצליה (תרע"ה – 1915), וחמש שנים לאחר מכן כמורה לעברית לאנשי "גדוד העבודה" בגליל.11
הוא היה פעיל בחוגי הפועלים והשתתף בוועידת היסוד של ההסתדרות הכללית.
יוסף חיים ברנר חי כל ימיו בצניעות גדולה שגבלה בסגפנות, ואת המעט שהיה לו הקדיש לקידום הספרות העברית ולתמיכה בסופרים צעירים, שלמענם היה טורח "בגופו ובממונו". ש"י עגנון סיפר כי "באהבה ובחיבה קיבל עליו [ברנר] את גזירת העניות" שליוותה אותו מאז ילדותו, ולא הסכים לקבל מתנה משום אדם, "ואפילו לא מתנה קלה". ברנר נהרג בפרעות של ערביי יפו ביום כ"ג בניסן תרפ"א – 1921 ונקבר בבית הקברות הישן ברחוב טרומפלדור בתל אביב12 קיבוץ גבעת ברנר נקרא על שמו (וקיבוץ רביבים שבנגב נקרא על שם כתב עת ספרותי בשם זה שברנר הוציא לאור בלבוב ובישראל). לפי עדותו של עגנון, גופתו של ברנר נמצאה כשידו אוחזת בקומץ דפים מספרו החדש, ושאר הדפים מפוזרים סביבו…14
יצירתו של ברנר
ברנר היה עורך ומו"ל, מבקר ופובליציסט, מתרגם15 – ובעיקר סופר. בחייו הקצרים (הוא נרצח בגיל 40) פרסם מסות ומאמרים רבים לצד סיפורים קצרים ורומנים, המשקפים נקודות ציון בחייו וכוללים יסודות אוטוביוגרפיים – היצירה הביוגרפית ביותר של ברנר היא הרומן הראשון – "בחורף" – המתאר נער יהודי העוזב את העיירה ומגיע לישיבה בעיר הגדולה, "מציץ" לעולם החיצוני והחילוני – נפגע ונוטש את אמונתו ואת אורח החיים הדתי.
ברנר שאף להעניק ליצירותיו אופי מציאותי, ריאלי (ולא בדיוני), ולפיכך פיזר בהן רמזים ביוגרפיים ואירועים מקורות חייו. קובץ סיפוריו – "מעמק עָכוֹר" – מציג את חייהם העלובים וחסרי התקווה של המוני היהודים הדלים בעיירה במזרח אירופה. מרבית גיבוריו של ברנר מייצגים את הדור התלוש – דור שמרד באמונה ובאורח החיים וניסה למצוא את מקומו בעולם התרבות החילונית ובערכים סוציאליסטיים ולאומיים. כך, לדוגמה דוידובסקי הספקן ואברמזון האידיליסט המתלבט (ובן דמותו של ברנר), ברומן "מסביב לנקודה".
הרומן "מן המיצר" ומחזהו "מעבר לגבולין" מתארים את חיי הפועלים היהודים בלונדון, שאליהם התוודע בשנות מגוריו שם; סיפורים אחרים מתארים את אנשי העלייה השנייה, שבמסגרתה עלה לארץ. לאחר שעלה ארצה, כתב סיפורים על רקע קורותיו בארץ, ובהם סיפורים על אנשי העלייה הראשונה וכן סיפור על חוויותיו כמורה בגימנסיה הרצליה – "בהתחלה". את ספרו "מכאן ומכאן" הגדיר ברנר כך: "ספר לאומי.. מעין "בחורף" לאחר עשר שנים, אבל המנגינה הלאומית, או יותר נכון, הצעקה הלאומית, נשמעת מתוכו ביתר שאת." ברל כצנלסון הגדיר את "מכאן ומכאן" – "הספר הקלסי של העלייה השנייה". גיבוריו – שני צעירים יהודים ("אובד עצות" ודיאספורין) שנכשלים בניסיונם להישאר בארץ ולעבוד את אדמתה לצד דמותו ההרואית של החלוץ (אריה לפידות). ספרו האחרון, שראה אור בשנה שלפני הירצחו, היה "שְׁכוֹל וכישלון – ספר ההתלבטות".16רומן זה – שנחשב לספרו הגדול – עוסק בכישלונו של חלוץ (יחזקאל חפץ) שנאלץ לעזוב את ההתיישבות העובדת, עובר לירושלים (של בני היישוב הישן) ונתקף במחלת נפש (בנוסף על מחלת הגוף).
בניגוד לגיבור הספרותי הקלאסי – גיבוריו של ברנר אינם רבי עלילות אלא דמויות חלשות, מתבלטות וחסרות אידיאלים, בעלי תודעה קטועה ומבולבלת, המשקפים את מציאות החיים היהודית רבת התהפוכות והסתירות. ובכל זאת היה זה ברנר, שלמרות תפיסתו הפסימית, טבע את הביטוי "אף על פי כן" כביטוי להכרה בצורך "להמשיך ולהילחם על קיום אנושי ולאומי בעל משמעות".17 בשנת תר"ץ – 1930 – תשע שנים לאחר הירצחו – הסתיימה ההוצאה לאור של כתביו בשמונה כרכים. שני כרכים נוספים ובהם איגרותיו התפרסמו בשנת תש"א – 1941.
יחסו של ברנר ליהדות
"בצורה חדשה לגמרי בספרותנו רואה ברנר את מציאותו של היהודי, את הקיום היהודי ואת סבלו. אין הוא שלב מעבר למשהו שמעבר לו. הוא ללא תכלית, סובב סביב עצמו."18 ביצירתו, כמו גם במאמריו, עסק ברנר ביהודים וביהדות, תוך ביקורת קשה וחסרת רחמים על הקיום היהודי במזרח אירופה – חיים של ייאוש "בעמק עָכוֹר ".19
בעיניו לא הייתה שום נקודת אור בחיי היהודים במזרח אירופה: היו אלו חיים של "חולשה תהומית" וחוסר אונים מוחלט. ברנר הבחין בין היהודי כפרט ובין העם היהודי, וטען כי ליהודים כעם אבד "הכישרון הפוליטי לחיי ציבור" וכי הסולידריות שלהם אינה אלא סולידריות של סבל ואנחות – ולא של עשייה פעילה.
ברנר לא מצא יתרון או תכלית בסבל היהודי ובחיים של ייסורים, עוני ושעבוד. הוא דגל "באירופיזציה מוחלטת של התרבות היהודית" וראה בהמשך שמירת ההלכה ואורח החיים היהודיים מכשול להשתלבות בעולם המודרני.
ביחסו לדת היהודית נחשב ברנר לקיצוני מבין אנשי העלייה השנייה: הוא התנגד באופן נחרץ לדת הממוסדת שהייתה בעיניו שריד של עולם ישן שאבד עליה הכלח, "ואין לה מקום בחיי אנשים מודרניים". הוא לא היסס לצאת בהצהרה נגד התנ"ך והשפעתו, שאותה הגדיר כ"היפנוזה של עשרים וארבעה ספרי הביבליה" (י"ח ברנר, "על חזיון 'השמד'", הפועל הצעיר, כ"ב במרחשוון תרע"א – 14.11.1910).
את המושג יהדות הגדיר באופן רחב ביותר ואקזיסטנציאלי: כל מה שאדם המגדיר עצמו יהודי "חושב או מרגיש".20 ברנר האמין כי הצלחתה של הציונות אינה טמונה ברעיון הלאומי – אלא ביכולתה לשכנע יהודים רבים ככל האפשר לעלות לארץ ולהציע להם מקורות מחיה ואורח חיים של עבודה, שאם לא כן – יסיים העם היהודי את קיומו בהתבוללות בארצות התפוצה. על הרעיון הלאומי כתב ברנר:
"תכלית שנאה שנאתי את דרשני התחייה, אשר במקום התיאולוגיה, במקום האמונה באלוהים, אשר אבדה לכולנו לעולמים, המציאו איזו אמונה חדשה, עיוורת בכוחות לאומיותנו הגדולים… לא! את הטעות הזאת לא חפצתי מעולם לקבל."21
למרות היכרותו עם התרבות הלא-יהודית, בעיקר הרוסית, "נשאר ברנר שתול בתוך ההוויה היהודית בת זמנו." יצירותיו מעידות על "כאב ההתנתקות מן האמונה הדתית", על "סערות הוויכוחים במרחב האידיאי היהודי" – בין ציונות לטריטוריאליזם, בין יידיש לעברית. דמותו של ברנר "כאילו יצאה מסיפורי צדיקים", והוא היה סמכות מוסרית לצעירים שחיפשו "קדושה חילונית, שתאציל על מעשה בניין הארץ ועל היום-יום השוחק" (אניטה שפירא, ברנר – סיפור חיים, עמ' 371 – 372).
ברנר - והמעורר
לק"המעורר" היה שמו של ביטאון ספרותי בעברית שאותו ערך והוציא לאור הסופר יוסף חיים ברנר בשנים 1906 – 1907 בלונדון. באותן שנים היה המעורר כתב העת העברי היחיד שיצא לאור: בעקבות המהפכה הראשונה ברוסיה (1905) פרצו פוגרומים ביהודי רוסיה וכן התנכלויות ורדיפות מצד השלטונות, ובכלל זה – רדיפות של אנשי הרוח, ובהם הסופרים העברים.22
הירחון השילוח נסגר, והיצירה העברית הייתה במשבר, וברנר הסביר את הסיבות להוצאת המעורר – ואת מטרותיו: "בימי מצוקה שאין דוגמתם, מצוקת חוץ ומצוקת בית, מצוקת הרג ומצוקת אין דרך"23 שאף ברנר "לספק… את צורכי המחשבה והרגש" של עשרות קוראי עברית, להציג לפניהם את המציאות "בלי כל כחל ושרק" – ובכלל זה "האמת שבעבדותנו וגלותנו", ולהשתדל להביא לקוראיו "קומץ של דברי ספרות מעולים […] כדי לשפר את נשמתו של האדם היהודי".
ברנר קיווה לקבץ סביב המעורר את "גיבורי המרד החסונים" ואת "בעלי המשנה השקדנים", את "מנעימי זמירות [יהודה] הלוי ואבן גבירול" כמו גם את "ההולכים בעקבות רבי שלמה יצחקי (=רש"י) ואת המתכסים "בטליתו של האר"י" – "כל אלה אשר דבר אלוהי ישראל ואלוהי האדם בלבבם ובפיהם."24 ברנר ניסה אפוא לשמור על גחלת היצירה העברית באמצעות ייסוד המעורר בלונדון – אך המרחק ממרכזם של קוראי העברית ברוסיה (בעיקר) הקשה על המשימה: לביטאון היו מעט מנויים, והגיליונות שנשלחו מלונדון לא תמיד הגיעו ליעדם.25
בשנתיים שבהן הופיע הביטאון פרסמו בו רבים מן היוצרים העבריים, ובהם ברנר עצמו, חברו מנוער אורי ניסן גנסין, וכן מיכה יוסף ברדיצ'בסקי, זלמן שניאור ויעקב פיכמן, הסופרת דבורה בארון ואחרים. בחודש אלול תרס"ז – 1907 פרסם ברנר הודעה על סגירתו של הביטאון "מחוסר חומר ספרותי".26