ישעיהו ליבוביץ

מבוא

פרופ' ישעיהו ליבוביץ ( 1902 – 1994) היה מדען ואיש רוח, אחד מהוגי הדעות היהודים החשובים במאה ה-20 ומבקר פוליטי וחברתי נוקב ובוטה. במשך עשרות שנים עסק פרופ' ליבוביץ במחקר ובהוראה באוניברסיטה העברית בירושלים בתחומי המדע והרוח – כימיה ונוירופיזיולוגיה, היסטוריה ופילוסופיה של המדעים ועוד. השקפתו על היהדות התבססה על ההפרדה בין דת למוסר: המוסר היה לתפיסתו ערך אנושי, ואילו הדת – עבודת ה', אורח חיים של תורה ומצוות. דבריו של ליבוביץ התפרסמו בכתבי עת וכן בספרי מאמרים ושיחות.

הגותו והשקפת עולמו של ליבוביץ רצופים פרדוקסים, וכך גם מעמדו הציבורי: הוא היה דמות נערצת בחוגי השמאל החילוני, שכלפיהם חש "ניכור וזרות", אך נדחה על ידי חוגי היהדות הציונית, שהיו אמורים להיות "בשר מבשרו הרוחני".¹ בשנת תשס"ב – 1992 הוחלט להעניק לליבוביץ את פרס ישראל על תרומתו לחברה הישראלית, אך הסערה הציבורית שעוררה ההחלטה הניעה אותו לוותר על הפרס.²

תולדות חייו

ישעיהו ליבוביץ נולד בשנת תרס"ב – 1902 בריגה, לטביה, למשפחת סוחרים עשירה, דתית וציונית. הוריו, מרדכי ופרידה, היו אנשים משכילים, ואביו דיבר עברית עם שני ילדיו – עם ישעיהו הבכור ועם אחותו הצעירה, נחמה. את חינוכו התורני קיבל בבית, ואת השכלתו הכללית – בבית ספר תיכון בריגה. כשהיה בן 17 עברה המשפחה לגרמניה, וליבוביץ למד כימיה ופילוסופיה באוניברסיטת ברלין, ובשנת תרפ"ד – 1924, בהיותו בן 22, סיים את לימודי הדוקטורט.

לאחר כמה שנים החל בלימודי רפואה בקלן שבגרמניה ובבאזל שבשוויץ, ובגיל 32 קיבל תואר דוקטורט שני, ברפואה. שנה לאחר מכן עלה ליבוביץ לארץ, יחד עם אשתו, ד"ר גרטה לבית וינטר, והתקבל לסגל האוניברסיטה העברית בירושלים. במשך עשרות שנים עסק ליבוביץ במחקר ובהוראה באוניברסיטה: תחילה בתחומי התמחותו האקדמית – כימיה (אורגנית וביולוגית), נוירופיזיולוגיה, היסטוריה ופילוסופיה של המדעים, ואחרי פרישתו לגמלאות – המשיך להרצות גם בתחומי היהדות וההגות, בעיקר זו של רמב"ם.

פרופ' ליבוביץ היה עורך תחום מדעי הטבע באנציקלופדיה העברית מראשיתה, והחל בשנת תשי"ג – 1953 שימש כעורך הראשי של האנציקלופדיה. נוסף על פעילותו האקדמית היה ישעיהו ליבוביץ מעורב בזירה הציבורית, ובשנת תש"ט – 1949 היה מועמד של סיעת "העובד הדתי" בבחירות לכנסת הראשונה.³ ליבוביץ היה מבקר חברתי ופוליטי חריף, ולעתים קרובות גם בוטה. מיד לאחר מלחמת ששת הימים הביע את התנגדותו הנחרצת לסיפוח השטחים שנכבשו, והתמיד בעמדתו עד כדי קריאה לחיילי צה"ל לסרב לשרת בשטחים הכבושים. גם בתחום הדת היה ליבוביץ "שובר המוסכמות ומנתץ האמיתות"⁴ שהפריד – לראשונה בהגות היהודית – בין דת למוסר: לפי תפיסתו הייתה הדת עבודת ה' צרופה, קיום תורה ומצוות – ללא כל תכלית מוסרית כגון "שלימות הגוף והנפש, תיקוּן החברה או שכלוּל העולם".⁵ פרופ' ליבוביץ היה אדם דתי שומר מצוות שחש ניכור כלפי חילונים – אך דווקא הם (ובעיקר חוגי השמאל) העריצו אותו, נהרו להרצאותיו ולביתו וראו בו מורה דרך מוסרי וחברתי. ואילו אחרים – ובעיקר הציבור הדתי הציוני – הסתייגו ממנו והתנגדו לעמדותיו ולהתבטאויותיו.⁶ בשנת תשנ"ב – 1992 הוחלט להעניק לפרופ' ליבוביץ את פרס ישראל על תרומתו לחברה הישראלית. ההחלטה עוררה סערה ציבורית, וליבוביץ החליט לוותר על הפרס. פרופ' ליבוביץ זכה לאריכות ימים: הוא נפטר בגיל 92 ונקבר בירושלים לצד שני בניו.⁷

היהדות בהגותו של ליבוביץ

ישעיהו ליבוביץ היה מדען רציונליסטי ואדם דתי שומר מצוות, שדגל בהבחנה חדה וברורה בין המדע ובין הדת.⁸ הוא דחה בנחרצות את ההשקפה, שאפשר להוכיח את אמיתות האמונה הדתית באמצעות הוכחות לקיומו של האל,⁹ וביטל כל דיון תיאולוגי באל או בדת כ"עיסוק עקר… שאין בינו ובין עמדה דתית שום זיקה ממשית."¹⁰ היהדות, לתפיסתו של ליבוביץ, היא "האמונה והעבודה (=עבודת אלוהים)" והן הכרעתו והחלטתו של האדם לעבוד את ה'."¹¹ היהדות, לפי ליבובויץ, היא אורח חיים של קיום מצוות לפי ההלכה – לא פילוסופיה ולא תיאולוגיה, לא תורת מסתורין וגם לא ערכים מוסריים. אף על פי שליבוביץ היה כל חייו לוחם בשחיתות ומבקר חברתי ופוליטי נוקב, תפיסת היהדות שלו מנותקת מערכים מוסריים, והיא עומדת "בסימן הניגוד העקרוני והנומרטיבי בין דת למוסר."¹² היהודי המאמין, לשיטתו של ליבוביץ, אינו איש מוסר, וכל ייעודו לעבוד את ה' ולשמור מצוות לפי ההלכה. עבודת ה' היא המטרה והייעוד – ואין היא אמצעי לשום מטרה אחרת, כגון תיקון האדם או החברה, השגת בריאות, פרנסה או מעמד. לחיזוק עמדתו נהג ליבוביץ לצטט את דברי חז"ל: "העוסק בתורה לשמה נעשית לו סם חיים… העוסק בתורה שלא לשמה – נעשית לו סם המוות."¹³ ליבוביץ האמין כי הנורמה ההלכתית, כפי שנתגבשה במהלך הדורות היא – ורק היא – מחייבת את היהודי, ולפיכך שלל את הזרמים הלא אורתודוקסיים ביהדות וראה בחילוניות סכנה להמשך קיום היהדות. נאמן לתפיסתו תבע ליבוביץ להפריד את הדת מן המדינה, שכן המשמעות הדתית של קיום מצוות מנוגדת לחקיקה דתית ונובעת אך ורק מתוך "קבלה מרצון של סמכות התורה ושל סמכות מפרשיה (=האורתודוקסים) הראשונים והאחרונים."¹⁴

כתביו של ליבוביץ

פרופ' ישעיהו ליבוביץ כתב ופרסם מאמרים בכתבי עת מדעיים וספרים בתחומי מחקריו – כימיה (אורגנית וביולוגית) ונוירופיזיולוגיה,¹⁵ ובתחומים אלו גם כתב ערכים רבים לאנציקלופדיה העברית, ונמנה עם עורכיה. ואולם בציבור הרחב התפרסם ליבוביץ בעיקר בזכות כתביו בתחום הפילוסופיה, ההגות והאקטואליה, ובהם ספרי שיחות, שחלקם התפרסמו לאחר מותו. ליבוביץ הרבה להרצות על רמב"ם, והרצאות אלו הועלו על הכתב ויצאו לאור בספרים: "שיחות על פרקי אבות ועל הרמב"ם" (תשל"ט – 1979), "שיחות על שמונה פרקים לרמב"ם" (תשמ"ו – 1986), אמונתו של הרמב"ם (תש"ם – 1980). לאחר מותו התפרסמו שלושה ספרי שיחות של ליבוביץ על מורה הנבוכים של רמב"ם.¹⁶ ליבוביץ שוחח וכתב על סוגיות מדע ואמונה,¹⁷ פרסם קובץ הרצאות ומאמרים על "תורה ומצוות בזמן הזה" (תשי"ד – 1954), ולאחר מותו – פורסמו שיחותיו על מסילת ישרים וכן סדרת שיחות רדיו על פרשת השבוע, שיחות על חגי ישראל והמועדים ועוד.¹⁸ ספרים רבים נכתבו על ליבוביץ והגותו, ובהם "ספר ישעיהו ליבוביץ" בעריכת אסא כשר ויעקב לוינגר (תשל"ז – 1977 ) והספר "ישעיהו ליבוביץ, עולמו והגותו" בעריכת אבי שגיא (תשנ"ה – 1995).

ציוניות ולאומיות בהגותו של ליבוביץ

עמדתו של פרופ' ישעיהו ליבוביץ כלפי הציונות והלאומיות עברה שינויים במהלך השנים. בצעירותו האמין ליבוביץ בציונות ובשחרור לאומי וטען כי "ציונות דתית משמעה שלילת הדתיות הגלותית"; וזאת מתוך הנחה, שחיים יהודיים בגלות אינם "התגלמותם האותנטית של חיי התורה" וכי היהדות בשלמותה יכולה לבוא לידי ביטוי "רק במסגרת יהודית מקיפה". לפי תפיסתו, נועדה הציונות ליצור את המסגרת ההכרחית של ריבונות יהודית, ותפקיד הציונות הדתית – להחיות את תורת ישראל כגורם המעצב את חיי העם במדינתו.¹⁹ וכך, בניגוד לדימוי הציבורי של ליבוביץ כמי שנאבק בהפרדת הדת מן המדינה, מן הלאומיות ומן ההיסטוריה – צידד ליבוביץ בתחילת דרכו במדינת הלכה, והיה "אחד מהוגי הדעות החשובים שהובילו את אחד ההישגים החשובים של המהפכה הציונית-דתית – יצירת הקיבוץ הדתי".²⁰ הוא אף קבע כי "הציבור של יהודים שומרי תורה שהשתתפו במפעל הציוני חולל בהקמת המדינה את המהפכה הדתית הגדולה ביותר בתולדות ישראל".²¹ ואולם בשנים שלאחר הקמת המדינה שינה ליבוביץ בהדרגה את עמדתו באשר לציונות ואת יחסו לתפקידה של הציונות הדתית. הוא ראה במדינת הלכה רעיון מזיק, והדגיש כי להקמת המדינה אין כל משמעות דתית ישירה,²² וכי הציונות אינה המשך של היהדות או מימושה, אלא תנועה מדינית-חברתית של חוגים יהודים מודרניים "שמאסו בשלטון הגויים עליהם."²³ לא זו בלבד שליבוביץ נסוג מן הרעיון של תוכן דתי למדינה, הוא נרתע מכל תוכן תרבותי או ערכי מחייב למדינה, שלא הייתה בעיניו אלא אמצעי למימוש צורכיהם ומאווייהם של תושביה – בתנאי שלא תפגע בזולת. לתפיסתו של ליבוביץ, לאומיותו של עם ישראל היא ביהדותו, בקיום אורח חיים של תורה ומצוות לפי ההלכה. ועם זאת התנגד ליבוביץ לכל חקיקה דתית שהיא, שהייתה מנוגדת לרעיון של בחירה חופשית. בחירת העם היהודי מִתְמַצֵית בקביעת חז"ל – "אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו,"²⁴ אך מכיוון שהעם היהודי, לפי עיקרון הבחירה החופשית, יכול להיענות או לא להיענות לתביעה לשמור את מצוות התורה "אין ערובה לגורלו".²⁵ אחרי מלחמת ששת הימים תיאר ליבוביץ את רעיון "ארץ ישראל השלמה" כ"מפלצת" העלולה לגרום להתדרדרות מוסרית, ולהביא "להרס עצם קיומה של מדינת ישראל".²⁶ לשיטתו של ליבוביץ, אין לארץ ישראל קדושה "מצד עצמה", והמצוות התלויות בארץ אינן נובעות מקדושת הארץ, אלא מעצם עשיית המצוות: "מצוות, כשהן מקוימות, הן הן מקדשות את הארץ".²⁷

ליבוביץ כמבקר פוליטי וחברתי

ישעיהו ליבוביץ נחשב למבקר "השיטתי, המקורי והחריף ביותר של הפוליטיקה והחברה הישראלית" – בעיקר בתקופה שלאחר מלחמת ששת הימים. אף שתבע להפריד בין הדת היהודית ובין המוסר, ביקורתו הפוליטית התבססה על ערכי המוסר,²⁸ וראשיתה – בשנים הראשונות שלאחר הקמת המדינה – לדוגמה: מאמר הביקורת שפרסם אחרי פעולת התגמול של צה"ל בכפר קיביה (תשי"ג – 1953), שבה נהרגו יותר מ-50 מתושבי הכפר. במאמרו העלה את השאלה, אם מותר לבצע פעולת תגמול הכרוכה בפגיעה בערבים חפים מפשע – כדי להרתיע ולמנוע המשך פגיעות ביהודים חפים מפשע. הוא גם תקף את השימוש "בקטגוריה הדתית של קדושה לעניינים ולערכים חברתיים, לאומיים ומדיניים" שנועד לאפשר לצה"ל לפעול "ללא כל מעצור".²⁹ באותן שנים הוא גם נמנה עם מנהיגיה של "שורת המתנדבים"³⁰ שפעלה נגד השחיתוּת הציבורית במערכת השלטון, וכן קרא להפרדת הדת מן המדינה, לפירוז האזור ומדינת ישראל מנשק גרעיני, ועוד. לאחר מלחמת ששת הימים דרש ליבוביץ נסיגה חד צדדית מן השטחים שנכבשו וחזרה לגבולות הקו הירוק – גם ללא הסכם שלום.³¹ את עמדתו נימק בדאגה לעם היהודי ולמדינתו – "עלינו להתבצר במדינתנו היהודית ולהגן עליה", והוסיף כי חלוקת הארץ לשתי מדינות לשני העמים היא "הכרח היסטורי שממנו אין מפלט", שהרי כל אחד משני העמים משוכנע "שהארץ הזאת היא ארצו".³² בתנועה לארץ ישראל השלמה ראה לא רק פורענות ו"מפלצת" – אלא עבודה זרה מבחינה דתית: ליבוביץ הרחיב את המשמעות המקורית של המושג (עבודת אלילים) והחיל אותה על כל ערך או מסגרת – ובכלל זה ערכים כגון מדינה, לאום, ארץ ישראל – שהופכים לערכים מוחלטים ותובעים נאמנות מוחלטת.³³ לעתים הוא הסיק "גם מסקנות מופלגות בענייני השעה"³⁴ ועורר בציבור תגובות זעם בשל אמירותיו הבוטות והתבטאויותיו הקיצוניות – דוגמת קריאתו לחיילים לסרב לשרת בשטחים שמעבר לקו הירוק או לסרב להשתתף במלחמת לבנון הראשונה (תשמ"ב – 1982).
ליבוביץ ראה במעמד האישה ביהדות "עניין חיוני ליהדות היום, יותר מכל הבעיות המדיניות של העם ומדינתו". ואף על פי כן, בהתאם להשקפתו הדתית (ולפרדוקסים בשיטתו), הוא קיבל את אי השוויון בין נשים לגברים בכל הקשור לקיום מצוות. הגישה ההלכתית שפטרה את הנשים מקיום מצוות רבות החלות על הגבר (כגון: הנחת תפילין, טלית וציצית) לא הטרידה אותו: משמעותן של מצוות התורה נובעת מן העובדה שהתורה הגדירה אותן כחובות וקבעה מי חייב לקיימן. מבחינת תפיסתו הדתית, שאיפתן של נשים לקיים מצוות שהתורה לא חייבה אותן בהן – "אין בזה כלל משום עבודת ה' אלא רק מעין ספורט". לעומת זאת, התקומם ליבוביץ נגד הגישה המסורתית שפטרה את האישה מלימוד תורה – ובכלל זה התלמוד – "משגה חמור ואסון גדול של היהדות ההיסטורית" – ודרש כי "תלמוד תורה יהיה מבחינה פוטנציאלית נחלת הציבור הדתי כולו, חובתם וזכותם של נשים וגברים גם יחד".³⁵ כמו כן תבע להעניק היתר הלכתי לשיתוף נשים בתפקידים ציבוריים ומדיניים.³⁶

העשרה - קישורים

מאמר של ישעיהו ליבוביץ, בין סופוקלס לאיוב – באתר דעת

מאמר של ישעיהו ליבוביץ, על "המתת חסד'" – באתר דעת

מאמר של ישעיהו ליבוביץ, הוגי דעות בעלי גישה א-היסטורית – באתר דעת

מאמר של שלום רוזנברג, פרדוכסים ואמונה במשנתו של ישעיהו לייבוביץ – באתר כיפה

קישור לסדרה 'ליבוביץ" ששודרה בערוץ 8