עקדת יצחק

מבוא

סיפור עקדת יצחק¹ הוא אחד מסיפורי התורה הקשים והמייסרים. הסיפור מוצג לקורא כניסיון – "וְהָאֱלֹהִים נִסָּה אֶת אַבְרָהָם" – אך מנקודת מבטו של אברהם הוא דרישה קשה מנשוא: להקריב את בנו יחידו אשר אהב, את יצחק, שנולד לו לעת זקנה – כמעט לאחר ייאוש, ואשר בלעדיו אין קיום לכל ההבטחות שהבטיח לו ה' (בראשית כב 1 – 2). אברהם עמד בניסיון, שהיה לפי חז"ל – האחרון והקשה בעשרת הניסיונות: "העקדה היא סיום ושיא לשרשרת מעשי חסידותו של אברהם, שבזכותם התגשמה בו ובזרעו הבחירה האלוהית."²

מדרשי אגדה של חז"ל השלימו את הפרטים החסרים בסיפור המקראי והתמודדו עם שאלות מוסריות ודתיות העולות ממנו. בהגות היהודית יש הרואים בעקדה "סיפור עילאי, חד פעמי", ויש הרואים בה ביטוי ל"קורות היהודים לעתיד לבוא", דגם לתופעת קידוש השם.³ בשירה העברית של ימינו נזכרת העקדה כסמל למותם של הבנים על מזבח מלחמות ישראל. עקדת יצחק בתפילה מוצגת כמופת של אמונה בה', זכות העומדת לזרעו של אברהם לדורות.

עקדת יצחק במקרא

עקדת יצחק היא סיפור קשה ונורא, המציב לאברהם דרישה כמעט בלתי אפשרית: לעקוד ולהקריב את בנו ממשיכו יצחק. לקורא, בניגוד לאברהם, מגמת הסיפור ברורה ומוצהרת מראש: "וְהָאֱלֹהִים נִסָּה אֶת אַבְרָהָם" (בראשית כב 1)⁴ – כך שנרמז לקורא כבר בתחילה, שיתכן שאין המדובר בעקדה של ממש – אלא בניסיון.

הפסוק הראשון פותח בהצהרת כוונות לקורא, ומסתיים בדו שיח ראשוני וקצרצר בן מילה אחת: ה' אומר "אַבְרָהָם" – וזה עונה: "הִנֵּנִי". ואז בפסוק הארוך שאחריו ה' מוסר לאברהם את פירוט הדרישה: "קַח נָא אֶת בִּנְךָ" – הוא "יְחִידְךָ" וגם "אֲשֶׁר אָהַבְתָּ", ואז – "וְלֶךְ לְךָ אֶל אֶרֶץ הַמֹּרִיָּה", ורק אחרי כל זאת נזכר העיקר: "וְהַעֲלֵהוּ שָׁם לְעֹלָה עַל אַחַד הֶהָרִים אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיך."

אברהם לא אמר דבר. תגובתו – בעשייה מזורזת ואילמת לקראת המשימה, ללא היסוס, הרהור או ערעור (כב 3). שלושה ימים הלך אברהם בדרך לעקוד את בנו, ועל שלושה ימים אלה פוסח הכתוב בדממה מוחלטת.⁵ ורק ביום השלישי, כאשר התקרבו אל היעד, ואברהם ראה את המקום מרחוק – השאיר את הנערים והחמור מאחור, ואת כברת הדרך שנותרה עשה עם יצחק בלבד "וַיֵּלְכוּ שְׁנֵיהֶם יַחְדָּו" (כב 5 – 6).

רק בשלב זה נשברה השתיקה הארוכה, ויצחק שאל בתמימות: "הִנֵּה הָאֵשׁ וְהָעֵצִים וְאַיֵּה הַשֶּׂה לְעֹלָה?" ואברהם ענה: "אֱלֹהִים יִרְאֶה לּוֹ הַשֶּׂה לְעֹלָה בְּנִי" (כב 8). ושניהם המשיכו בדרכם יחדיו – בשתיקה. כשהגיעו למקום "אֲשֶׁר אָמַר לוֹ הָאֱלֹהִים", בנה אברהם מזבח, ערך עליו את העצים, עקד את בנו יצחק ושם אותו על המזבח. ואז, כאשר הרים אברהם את ידו "לִשְׁחֹט אֶת בְּנוֹ", עצר אותו מלאך ה' בקריאה: "אַל תִּשְׁלַח יָדְךָ אֶל הַנַּעַר וְאַל תַּעַשׂ לוֹ מְאוּמָה" והגדיר את מטרת הניסיון ואת עמידת הגבורה של אברהם: "כִּי עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי יְרֵא אֱלֹהִים אַתָּה וְלֹא חָשַׂכְתָּ אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידְךָ מִמֶּנִּי" (כב 12).

אברהם הבחין באַיִל (=בכבש) ש"נֶאֱחַז בַּסְּבַךְ בְּקַרְנָיו" והעלה אותו לעולה "תַּחַת בְּנוֹ" (כב 13), וגם נתן שם למקום – "ה' יִרְאֶה"⁶ שהוא לפי דברי הכתוב מקום המקדש: "אֲשֶׁר יֵאָמֵר הַיּוֹם בְּהַר ה' יֵרָאֶה."⁷

אז דיבר מלאך ה' פעם נוספת אל אברהם, הדגיש את עמידתו של אברהם בניסיון הנורא – "וְלֹא חָשַׂכְתָּ אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידֶךָ" – והבטיח "כִּי בָרֵךְ אֲבָרֶכְךָ וְהַרְבָּה אַרְבֶּה אֶת זַרְעֲךָ כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם וְכַחוֹל אֲשֶׁר עַל שְׂפַת הַיָּם… וְהִתְבָּרְכוּ בְזַרְעֲךָ כֹּל גּוֹיֵי הָאָרֶץ".

בסיפור העקדה נדרש אברהם לקרבן אישי נורא ועצום: הוא נדרש לבטל את אהבתו לבנו מפני אהבתו ומסירותו לאלוהים. ואין כאן רק אהבת אב לבנו – אלא אהבת אב לבנו יחידו-ממשיכו, אשר לו ייחל שנים רבות, ובלעדיו אין המשכיות לאברהם, אין תוקף לכל הבטחות ה', ואין טעם לחייו, כפי שאמר קודם לידת יצחק: "מַה תִּתֵּן לִי וְאָנֹכִי הֹלֵךְ עֲרִירִי" (טו 2).

במעשה העקדה גילה אברהם נכונות לוותר על כל אלה מתוך אמונה עילאית בה' – ועמד בניסיון. הברכות בסיום הסיפור הן אפוא גם שכרו "עֵקֶב אֲשֶׁר שָׁמַעְתָּ בְּקֹלִי" (כב 16 – 18).⁸

עקדת יצחק במדרשי חז"ל

הסיפור המקראי על עקדת יצחק הוא מועט המחזיק את המרובה: סיפור קצר, תמציתי ומאופק הגדוש ברמיזות, רב-משמעויות ופערים. מדרשי אגדה של חז"ל משלימים את החסר ואת הנרמז, ומציגים את לבטיו וספקותיו של אברהם, שאינם נזכרים כלל בסיפור המקראי.

חז"ל עסקו בתוצאה האפשרית של העקדה, שהעמידה בסכנת ביטול את כל הבטחות האל לאברהם: "אתמול אמרת לי 'כי ביצחק יקרא לך זרע' – ועכשיו אתה אומר 'קח נא'?" המדרשים גם עוסקים בשאלה, מדוע ניסה ה' את אברהם בעקדה, ומייחסים את ההחלטה לצורך במבחן העילאי "עכשיו עמוד לי בניסיון זה, שלא יאמרו אין ממש בראשונים"⁹ וגם להשפעתו של השטן¹⁰ ולנכונותו של יצחק להקריב את עצמו.¹¹

לפי תפיסת חז"ל, עקדת יצחק היא הניסיון האחרון והקשה בעשרת הניסיונות של אברהם – לקחת את בנו, את יחידו, אשר אהב, את יצחק (בראשית כב 2) ולהעלות אותו קרבן לאלוהים. המדרש מציג דו שיח ארוך בין ה' לאברהם המסתתר מאחורי הפסוק, ומדגים את הקושי העצום שהיה בדרישה ואת הצגת הדברים ההדרגתית והמרוככת "שלא תיטרף דעתו [של אברהם] עליו".¹²

על הרהורי האב והבן במהלך שלושת ימי ההליכה המשותפת אין המקרא מספר, ומדרשי חז"ל משלימים את החסר ומציגים את המאבק הפנימי בנפשו של אברהם כדו שיח בינו ובין השטן, המנסה להניא את אברהם ממילוי צו האל.

השטן מציג לאברהם את השאלה המטרידה: "וזקן כמוך ילך ויאבד בן שניתן לו למאה שנה?" ומציג שאלה קשה נוספת: "למחר יאמר לך: שופך דם אתה, ששפכת דמו"¹³ – אך אברהם נשאר איתן בהחלטתו. ואז, ככלות כל הנימוקים, הפך עצמו השטן לנהר גדול, ומי הנהר הגיעו עד צווארו של אברהם, שפנה לאלוהים: "ריבונו של עולם… אני יחיד ואתה היחיד", והזכיר כי הוא בדרכו למלא ללא עיכוב את הציווי – "ועכשיו באו מים עד נפש. אם אני או יצחק בני טובע – מי יקיים מאמרך? על מי יתייחד שמך?" ותשובת ה' לאברהם – "שעל ידיך יתייחד שמי בעולם", ומיד גער בשטן והפך את הנהר ליבשה.

במדרש אגדה זה (ודומיו), השטן הזקן אינו אלא "קול לבו של אברהם", ונימוקיו של השטן הם ספקותיו של אברהם "הקמים… ומתייצבים לעומתו ומשמיעים קולם."¹⁴
במדרשי אגדה יצחק אינו מתואר כמובל לעקדה בעל כורחו – אלא כקורבן מרצון המשתף פעולה עם אביו ואף מעודד את עקדת עצמו: "אבא, מהר ועשה רצון יוצרך."¹⁵ גילו של יצחק אינו נזכר בסיפור העקדה, אך לפי מסורת חז"ל, היה בן 26 או 37 – היינו: איש צעיר בעל רצון ועמדה, ולא ילד או נער.¹⁶

המדרש משלים את החסר גם באשר לדמות הנשית הזועקת בהיעדרותה – שרה, אמו של יצחק. במדרש מביע יצחק את דאגתו לאמו – "אבל על אמי צר לי" – ומציע לאברהם: "אבא, לא תודיע את אמי כשהיא עומדת על הבור או כשהיא עומדת על הגג, שמא תפיל את עצמה ותמות."¹⁷
במדרשי חז"ל מוצאים את שורשי התפיסה, הרואה בעקדה סיפור חד פעמי, "סיפור שאין לו המשכים ואין לו ממשיכים", שכל מטרתו לנסות את אברהם – ולא להקריב קרבן אדם לה'. הקרבת אדם – פסולה מעיקרה, בבחינת "אֲשֶׁר לֹא צִוִּיתִי וְלֹא דִבַּרְתִּי וְלֹא עָלְתָה עַל לִבִּי" (ירמיהו יט 5).¹⁸ אך יש במדרשים גם תפיסה של העקדה כ"חזות ממשית של קורות היהודים לעתיד לבוא"¹⁹ – כדגם לקידוש השם, דוגמת חנה ושבעת בניה, האומרת לבניה לפני מותם: "לכו ואמרו לאברהם אביכם: אתה עקדת מזבח אחד – ואני עקדתי שבעה מזבחות."²⁰

עקדת יצחק בשירה העברית החדשה

לסיפור עקדת יצחק מקום מרכזי בשירה העברית החדשה, לא כניסיון במישור האמונה – אלא כ"חזות ממשית של קורות היהודים"²¹ רק מעטים מן השירים עוסקים בסיפור העקדה המקראי. רוב השירים עוסקים בעקדה בהקשר היסטורי ואקטואלי – שואת יהודי אירופה ומות הבנים החיילים על מזבח מלחמות ישראל. העקדה בשירה העברית אינה עקדה בכוח בלבד, כמו זו המקראית, המסתיימת בניצחון האמונה וביצחק החי, שלא נעקד. העקדה בשירה העברית היא עקדה בפועל, מוות של הבנים שנהרגים או מוסרים נפשם למען ארצם.

ריבוי השירים העוסקים בעקדה מעיד על מקומה של העקדה כחוויית תשתית בקיום היהודי לאורך הדורות, ובמיוחד – בקיום היהודי והישראלי במאה ה- 20 – "עקדה שהולכת ונמשכת כמעט ללא הפסקה… ופוגעת בחיי הפרט, החברה והמדינה." השירים משגיבים את קרבן העקדה, אך לא את מעשה העקדה, הנתפס "כאסון או ככורח נורא, פרטי או לאומי" ולא אחת אף מעורר מחאה ציבורית.²²

כך לדוגמה בשירים שנכתבו בתקופת המאורעות – שנות העשרים והשלושים של המאה ה-20, המביעים את הכאב על הקרבן שנשחט – ועל הנס שלא היה: "ומלאך לא נגלה, להשיב יד שוחטיו אחור,/ ואיל לא נאחז בקרניו בסבך."²³ וגם אם יצחק ניצל ולא נעקד – צאצאיו נעקדו ועתידים להיעקד: "יצחק, כמסופר, לא הועלה קרבן… אבל את השעה ההיא הוריש לצאצאיו./ הם נולדים / ומאכלת בלבם".²⁴ יצחק של ימינו הוא "נער-חייל כמו נרדם למראה / שם בעפר פניו… ואין איל בסבך תחתיו".²⁵ ובעקדה על תקומת ישראל, בניגוד לעקדת יצחק, "המלאך שכח לבוא כמו במוריה / לסוף הטוב",²⁶ והאם השכולה מסרבת להשלים עם גזירת הגורל של קרבנות תמיד, וזועקת: "אני לא אקריב/ בכורי לעולה./ לא אני."²⁷

עקדת יצחק בתפילה

לפי מסורת חז"ל, עקדת יצחק היא זכות העומדת לכל צאצאי אברהם לדורות, ואברהם, שעמד במבחן האמונה עליונה, ביקש מה' כי בכל פעם שישראל יחטאו – תיזכר לפניו העקדה לא כניסיון, כעקדה בכוח, אלא כעקדה בפועל, כאילו אפרו [של יצחק] צבור על גבי המזבח – ותסלח להן ותפדם מצרתן".²⁸ במדרש מציג אברהם את היענותו המיידית וחסרת ההיסוסים לצו ה': "אתמול אמרת 'כי ביצחק יקרא לך זרע' – ועכשיו אתה אומר 'והעלהו שם לעולה'?" – ובכל זאת: "וכבשתי יצרי ולא השבתיך" – ומכאן בקשתו מאלוהים: כשיהיו בניו של יצחק חוטאים לפניך ונכנסים לצרה, זכור להם עקדת יצחק אביהם וסלח להם." ובתשובת ה' לבקשת אברהם טמון ההסבר למצוות תקיעת שופר בראש השנה: "אם מבקשים הם שאהיה סולח להם, יהיו תוקעים לפני בו ביום (=בראש השנה) בשופר" – אותו שופר העשוי מקרן איל, שהועלה קרבן בסיום סיפור העקדה.²⁹ ומכאן ההסבר התלמודי למצווה לתקוע בראש השנה בשופר של איל דווקא: אמר הקדוש ברוך הוא: תקעו לפני בשופר של איל כדי שאזכיר לכם עקדת יצחק, ומעלה אני עליכם, כאילו עקדתם עצמכם לפני."³⁰
שילוב זיכרון העקדה בתפילה נזכר כבר במשנה, כחלק מן התפילה לימי צום ותענית: "מי שענה את אברהם בהר המוריה – הוא יענה אתכם וישמע בקול צעקתכם היום הזה."³¹ ובתפילת מוסף של ראש השנה מזכירים את העקדה לפי הנוסח שקבע רב: "ותראה לפניך עקדה שעקד אברהם את יצחק בנו על גבי המזבח וכבש רחמיו לעשות רצונך בלבב שלם, כן יכבשו רחמיך את כעסך מעלינו… ועקדת יצחק לזרעו היום ברחמים תזכור. ברוך אתה ה' זוכר הברית." גם קריאת התורה של ראש השנה עוסקת ביצחק, וביום השני של ראש השנה קוראים את סיפור העקדה (בראשית כב). העקדה היא נושא רווח בפרקי הסליחות שנוהגים לומר בבית הכנסת בימים הנוראים כדי לעורר את רחמי ה' על עמו לקראת יום הדין, ובהם התחינה הנזכרת במשנה – בתוספת הרחבה: "מי שענה לאברהם אבינו בהר המוריה – הוא יעננו. מי שענה ליצחק בנו כשנעקד על גבי המזבח – הוא יעננו."

עקדת יצחק בהגותו של רמב"ם

בספרו הפילוסופי מורה הנבוכים עוסק רמב"ם בעקדת יצחק ובמשמעותה כחלק מדיון בסוגיית הניסיון הדתי (חלק שלישי פרק כד). רמב"ם מדגיש שלושה היבטים של סיפור העקדה: א. העקדה איננה אירוע בתולדות עם ישראל בלבד – אלא אירוע כלל-אנושי, "נקודת ראשית בתולדות הפצתה של אמונת הייחוד (=אמונה באל אחד) בקרב האנושות." לפי תפיסת רמב"ם, העקדה איננה דגם נורמטיבי לתופעה של קידוש השם, כפי שנתפרשה בימי הביניים באשכנז, מכיוון שקידוש השם הוא חובה מיוחדת לעם ישראל בלבד – ולא לכלל האנושות.³² ב. העקדה היא עניין של אמונה – ולא דוגמה לדרך פעולה: בעקדה, כמו בכל ניסיון במקרא, "אין הכוונה גוף המעשה ההוא", אלא "הכוונה שיהיה משל – שילמדו ממנו וילכו אחריו", היינו: לא סיפור המעשה הוא העיקר, אלא הדוגמה והמופת שהוא מציג. אבל לעקדה יש מסר ייחודי: היא באה ללמדנו במה ראוי להאמין – ומה כוחה של אמונה: מסירותו של אברהם במילוי צו ה' בעקדת יצחק היא סמל ומופת לאמונה עליונה, "תכלית יראת ה' ואהבתו להיכן היא מגעת"³³ ג. עקדת יצחק אינה אב טיפוס לאמונה המצויה, אלא קצה גבול – "גבול אהבת האלוה", התובע "התגברות על-אנושית כמעט על טבע האדם." העקדה היא סיפור שיא "מופלג מכל מה שאפשר שיבוא במציאות, ממה שלא ידומה שטֶבַע האדם יטה אליו". ובזכות עמידתו של אברהם בניסיון המיוחד והבלתי אפשרי כמעט "יֵדְעוּ כל בני אדם גבול יראת ה' מה הוא".³⁴

עקדת יצחק בהגותו של א"י השל

לפי השקפתו של אברהם יהושע השל, הוויכוח של אברהם עם ה' על גורל סדום ועמורה ותגובת ה' לסנגוריה של אברהם הבהירו לו כי ה' הוא אלוהי צדק, אל חנון ורחום הדואג לכל בניו. אברהם היה בטוח בצדקתו ובאהבתו של ה', ולפיכך לא התנגד ולא הקשה, לא הרהר ולא ערער כאשר ה' פנה אליו ודרש ממנו להעלות את יצחק לקורבן.

ההיענות המיידית והזריזה של אברהם לצו ה' מעידה כי הוא שאף בכל מאודו למלא את רצון ה'. ועם זאת, שתיקתו של אברהם במשך שלושה ימי ההליכה משקפת לדעת השל את הבלבול והמבוכה בנפשו החצויה. הוא ראה את הדרישה האלוהית כבלתי-מוסרית, אבל היה בטוח בטובו של האל, ולכן ידע כי הדרישה היא ביטוי לאהבת האל.

לדעת השל, עמד אברהם פעמיים במבחן: פעם אחת – כאשר האל דרש ממנו להקריב את יצחק, ופעם שנייה – כאשר קרא אליו המלאך ומנע ממנו להקריב את יצחק. בכך ויתר אברהם על ההזדמנות לממש את הקורבן העילאי. מן ההתבודדות בחוויה הדתית של העקדה חזר אברהם אל העולם, ומכאן חשיבותו של הפסוק החותם את הסיפור:"וַיָּשָׁב אַבְרָהָם אֶל נְעָרָיו וַיָּקֻמוּ וַיֵּלְכוּ יַחְדָּו אֶל בְּאֵר שָׁבַע וַיֵּשֶׁב אַבְרָהָם בִּבְאֵר שָׁבַע" (בראשית כב 19). ³⁵

עקדת יצחק באמנות היהודית

באמנות היהודית העתיקה מוצגת עקדת יצחק בנקודת השיא של הסיפור: המזבח ערוך והעצים עליו, יצחק נעקד או מובל למזבח, ובידי אברהם המאכלת. אך תיאורים אלו כוללים רמזים לסוף הסיפור – ולקרבן האמיתי, האיל. התיאור החזותי הקדום ביותר של עקדת יצחק התגלה בסוריה, בבית הכנסת של דורה אירופוס (המאה ה-3 לספירה), בציורים על הקיר המערבי שפנה לירושלים לצד תיאורי בית המקדש.³⁶

הציור מתאר את יצחק עקוד על המזבח, לצדו – אברהם והמאכלת בידו, ומאחוריו – הקרבן הממשי, שתפקידו טרם התגלה – איל נאחז בקרניו בענפי עץ. ברקע – דמות אישה העומדת בפתח אוהל, אולי שרה. כף יד המושטת מתוך ענן מייצגת את המלאך הקורא אל אברהם ועוצר אותו.

דוגמה מאוחרת יותר נחשפה בארץ ישראל, ברצפת הפסיפס של בית הכנסת בבית אלפא (המאה ה-6). גם כאן מתואר רגע השיא של העקדה: העצים על המזבח כבר בוערים באש, ואברהם מחזיק בידו האחת ביצחק (המתואר כילד קטן) – ובידו השנייה במאכלת ארוכה. מעל דמויותיהם של אברהם ויצחק – כף יד המסמלת את מלאך ה', וכתובת "אל תשלח". ליד אברהם – איל הקשור לסבך, וכן החמור ושני הנערים, שלפי הסיפור המקראי נותרו מאחור (בראשית כב 5).
ציורים של עקדת יצחק מעטרים גם הגדות של פסח: בהגדת סרייבו (המאה ה-14)³⁷ – שני ציורים המתארים את סיפור העקדה: הציור הראשון מתאר את אברהם ויצחק נפרדים משני הנערים המלווים, הנשארים עם החמור, ואילו הציור השני מתאר את רגע השיא, כאשר המלאך בצורת כף יד קורא לאברהם, בעוד יצחק שוכב עקוד על המזבח, וברקע, בצד – האיל שקרניו נאחזו בענפי עץ. תיאור דומה מופיע גם בהגדת הציפורים (המאה ה-14), אך המלאך אינו מסומן בצורת כף יד משמים – אלא בדמות מלאך של ממש עם כנפיים – וראש של ציפור. האיורים שנעשו באשכנז ליצירתו ההלכתית של רמב"ם, משנה תורה, כוללים תיאור של עקדת יצחק, ובו נראה המלאך אוחז במאכלת שביד אברהם, ומצביע על האיל העומד ליד המזבח, עליו עקוד הילד יצחק.
באמנות היהודית החדשה מתוארת עקדת יצחק בציורו של מארק שאגאל (1887 – 1985): יצחק, בחור צעיר, שוכב עירום על המזבח, ואברהם עומד עם המאכלת ביד ומתבונן בדמות לבנה וגדולה הדומה ליונה – דמותו של מלאך ה'. מאחורי עץ מרוחק נראה איל קטן ולבן. האמן הישראלי מנשה קדישמן יצר בשנת תשמ"ז – 1987 פסל בשם "עקדת יצחק", המתאר איל אדום כדם עשוי פלדה. ביצירתו זו העניק קדישמן לסיפור העקדה משמעות ישראלית קיומית ואקטואלית: האיל – שהיה הקרבן הממשי בעקדה – מסמל את הבנים החיילים הנשלחים אל מותם בקרב, כקרבן.

העשרה - קישורים

מאמר של בנימין איש שלום, "עקדת יצחק – בחינה מחודשת" – באתר דעת

מאמר של ציון ששון, "עקדת יצחק כניסיונו של יצחק" – באתר דעת

מאמר של הרב מרדכי ברויאר, "עקדת יצחק ובחירת ירושלים" – באתר דעת

מאמר של דב נוי, "העקדה כאבטיפוס של קידוש השם" – באתר דעת

מאמר של גילה כהן בלס, "עקדת יצחק באומנות הדורות" – באתר דעת

מאמר של שושנה בקשי, "עיון בשיר 'איש מביט בבנו' לנתן יונתן" – באתר דעת