פרשנות המקרא הקדומה

מבוא

התנ"ך הוא הטקסט העברי הראשון והמקודש של עם ישראל, "הבסיס לתרבות היהודית" ולפיכך "כל התפתחות בהוויותיה של היהדות… התבטאה בחידושים בהבנת המקרא, בפירושו או במדרשו". התנ"ך הוא טקסט חתום¹ שאין לשנותו, ולכן "אינו מותאם להבנת דורות מאוחרים לו" אלא באמצעות הפרשנות לסוגיה.² זאת ועוד: על פי התפיסה המסורתית, "המקרא הוא גילוי של דבר האֵל… שרוב בני אדם אינם מסוגלים לקלוט ולהבין כראוי" ללא פרשנות מוסמכת ומתווכת.³ הפרשנות המקראית נועדה גם להסביר ולבאר במקום שהמקרא משמיט או מקצר,⁴ ובכל הקשור לחוקים ולמצוות – פרשנות המקרא מעגנת את התורה שבעל פה בהלכות המקראיות.
וכבר בעת העתיקה השפיעו על פרשנות המקרא גורמים חיצוניים, ובהם הצורך להגן על המקרא
"מפני מתקיפים, בעלי פולמוס, בעולם האלילי והנוצרי".⁵ ראשיתה של פרשנות המקרא הקדומה – בפרשנות פנים מקראית. גם תרגומי המקרא הקדומים כוללים פרשנות וביאור, ופרשנות חז"ל באה לידי ביטוי במדרשי הלכה ובמדרשי אגדה.

פרשנות פנים-מקראית

ראשיתה של פרשנות המקרא – ובכלל זה, הפרשנות הקדומה – כבר במקרא עצמו, בפרשנות פנים-מקראית של ספרי מקרא מאוחרים על הכתוב בספרים קודמים. בפרשנות הפנים-מקראית – טקסט מקראי אחד שופך אור על טקסט אחר, קודם או קדום יותר. לעתים הפרשנות הפנים-מקראית גלויה – ולעתים היא סמויה או נרמזת בלבד.⁶ דוגמה לפרשנות פנים-מקראית: סיפור חטאם של משה ואהרן בפרשת מי מריבה (במדבר כ), שבעטיה נענשו השניים ולא הורשו להיכנס לארץ. פרשת מי מריבה ועונשם החמור והכאוב של משה (ואהרן) זוכים לפרשנות פנים-מקראית בספר דברים (ד 21) ובצורה מפורשת יותר – בספר תהלים (קו), הקובע כי לא משה חטא – אלא העם, ומשה רק נשא את עוון העם. עוד דוגמה לפרשנות מקראית קשורה לשמו של יעקב: משמעותו המקורית של השם מוצגת כחלק מאופן לידתו – "וְיָדוֹ אֹחֶזֶת בַּעֲקֵב עֵשָׂו" (בראשית כה 26),

אבל אחר כך מקבל השם פרשנות שונה מפי עשיו, הקובל על מרמת אחיו: "הֲכִי קָרָא שְׁמוֹ יַעֲקֹב וַיַּעְקְבֵנִי זֶה פַעֲמַיִם" (כז 36). וכמו כן – בספרי תרי עשר המאוחרים יותר, מוכיח הנביא הושע את עם ישראל – עמו של יעקב – על דרכיו ועל מעלליו, ונותן פרשנות שלילית לַשֵׁם יעקב: "בַּבֶּטֶן עָקַב אֶת אָחִיו" (הושע יב 4).

פרשנות פנים-מקראית כוללת גם עניינים הקשורים לדיני התורה, כגון: דינים הקשורים לאופן הכנתו של זבח הפסח ואכילתו. דינים אלו נזכרים בתורה פעמיים – בספר שמות (יב 9): "אַל תֹּאכְלוּ מִמֶּנּוּ נָא וּבָשֵׁל מְבֻשָּׁל בַּמָּיִם כִּי אִם צְלִי אֵשׁ", ובספר דברים (טז 7): "וּבִשַּׁלְתָּ וְאָכַלְתָּ". שני ציוויים אלה נראים לכאורה כציוויים סותרים, אך בספר דברי הימים ב (לה 13) הם מקבלים פרשנות מבארת והרמוניסטית: "וַיְבַשְּׁלוּ הַפֶּסַח בָּאֵשׁ, כַּמִּשְׁפָּט" (דברי הימים ב, לה 13).

פרשנות המקרא בתרגומים קדומים

מלאכת התרגום מבוססת על העברת טקסט משפה אחת לשפה אחרת, ולפיכך מְלוּוָה בתהליך מתמיד של פרשנות – גם כשמדובר בתרגום מילולי, ועל אחת כמה וכמה כשמדובר בתרגום חופשי. הפן הפרשני של התרגום ניכר יותר בתרגומים שאינם מילוליים, ואשר שילבו דברי פרשנות והסבר "על פי ההקשר" וגם על פי "מסורות פרשניות ידועות", כדי לבאר ביטויים קשים ולהסביר עניינים סתומים. דוגמאות לפרשנות הטקסט – שהיא מעבר לתרגומו – מצויות לרוב בתרגומים הקדומים של התנ"ך לארמית, ואפילו בתרגום אונקלוס, שהוא תרגום מילולי לתורה הצמוד לכתוב במידת האפשר.⁷

טון פולמוסי המתנצח עם האמונות באלוהויות רבות בא ליד ביטוי בתרגום השבעים לתורה. לדוגמה: את הפסוק הפותח, "בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים" (בראשית א 1), תרגמו ליוונית בניסוח שונה – "אלוהים ברא בראשית" – כדי שלא יאמרו הגויים ש"בראשית" היא ישות אלוהית. ומאותו נימוק – שמא יבינו מן הכתוב שיש בתורה כמה אלוהויות – תרגמו את הפסוק "נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ" (בראשית א 26) בלשון יחיד: "אעשה אדם בצלם ובדמות" (על פי מסכת סופרים א. שינו 72 הזקנים המתרגמים את נוסח התורה ב-13 מקומות, כולם באותם מקומות ובאותו האופן. בראשית א 1 הוא אחד משינויים אלו).

פרשנות פשט ופרשנות דרש

פשט ודרש היו במהלך הדורות שתי השיטות העיקריות בפרשנות המקרא.⁸ פרשנות הפשט מבארת את פסוקי המקרא "על פי כוונתם הפשוטה, הישרה, והמילולית" ושואפת לבאר את הטקסט המקראי "באופן אובייקטיבי", מתוך הנחה שהוא "בלתי תלוי בַּפַּרְשָׁן". ואילו פרשנות הדרש – כשמה כן היא: חוקרת ומחפשת בניסיון לגלות "כוונות ורמזים" וגם להרחיב את המשמעויות הגלויות. הדרש – בניגוד לפרשנות הפשט – "מעצב את דברי הכתוב לפי צורכו ורצונו" ומעניק לטקסט המקראי משמעות סובייקטיבית. הדרשן – שלא כמו פרשן הפשט – "אינו מחפש את המשמעות המקורית ואת ההקשרים המקוריים של הטקסט" אלא מבקש למצוא בטקסט משמעויות ותכנים חדשים, שכן "קדושת הכתוב מצווה עליו למצוא משמעויות חדשות, ולהתאים את הכתוב אל תכנים חשובים בעיניו ובעיני בני דורו".⁹

פרשנות ה"פשר" - במגילות כת מדבר יהודה

סוג של פרשנות שנתגלתה במגילות כת מדבר יהודה מסוף ימי הבית השני (שלהי תקופת החשמונאים והתקופה הרומית). במגילות אלו נמצאו, בין השאר, פירושים לנבואות מקראיות בשיטה שהוגדרה על ידי מחבריה כשיטת ה"פשר": שיטה המבוססת על ציטוט הפסוק – בחלקו או במלואו – בתוספת המילים "פשר הדבר על" או "פשרו על" ודברי פרשנות של המבאר, כאילו הוא מתאר את זמנו שלו. שיטתם של בעלי הפשרים נועדה "לחשוף בכתובים ראיה שאכן קרובה אחרית הימים" כאמונת אנשי הכת וכנאמר בדברי הנביאים (יעקב ליכט, כת מדבר יהודה וכתביה, בתוך: מיכאל אבי-יונה וצבי ברס, עורכים: ההיסטוריה של עם ישראל, כרך 9, עם עובד, תשמ"ג – 1983, עמ' 86). הפשרים אינם עוסקים בביאור מילים ובפירוש התכנים בהקשרם המקראי, אלא מתייחסים, כאמור, לפסוקים כצפנים לפענוח מאורעות היסטוריים קרובים או עתידיים. הפשרים שנמצאו במערות מדבר יהודה עוסקים בפרקים נבחרים מספר ישעיהו, מספרי תרי עשר (הושע, מיכה, נחום, חבקוק וצפניה) וכן בכמה מזמורי תהלים.

פרשנות חז"ל

פרשנות חז"ל באה לידי ביטוי במדרשי אגדה ובמדרשי הלכה כמו גם בתרגומי המקרא לארמית. המדרש הוא סוג של פרשנות יצירתית: לימוד דברים חדשים מתוך פסוקי המקרא, איתור משמעויות חדשות והסקת מסקנות מעבר למה שנראה לנו כמשמעותם הפשוטה של הפסוקים, כולל מילוי  פערים המצויים לכאורה בטקסט המקראי,¹⁰ ריכוך קושיות ערכיות,¹¹ והצגת מסרים הולמים לשאלות הדור.

פרשנות המדרש של חז"ל מבוססת על  עקרונות וכללים של לימוד מן הפסוקים שנקראים "מידות". באמצעות המידות מפרשים את התורה ומסיקים מן הכתוב דברים שאינם נאמרים בו במפורש – בעיקר בכל הקשור לדינים ומצוות: המידות משמשות לעיגון התורה שבעל פה בתורה שבכתב. הראשון שמיוחסת לו קביעה של כללים, מידות, שהתורה נדרשת בהם – היה הלל הזקן, שהגדיר שבע מידות, ובהן: קל וחומר, גזירה שווה, ודבר הלמד מעניינו.¹²

"קל וחומר" הוא הכלל המאפשר להסיק בדרך הגיונית מן הדבר הקל מסקנות לגבי הדבר החמור ממנו: אם לגבי הדבר הפשוט או הקל אנו מצווים לנהוג בדרך מסוימת, הרי שלגבי דבר החמור ממנו – ודאי שכך ננהג.¹³ "גזירה שווה" היא כלל אחר, שבו לומדים את הדין ממקרה אחד לשני לפי מילים המופיעות בכתוב בשני המקרים או לפי אמירה זהה שהתורה מביאה לגבי שני המקרים. רבי ישמעאל (המאה ה- 2 לספירה) הרחיב וקבע י"ג מידות – 13 כללים – שהתורה נדרשת בהן.

הרחבה נוספת העמידה את השיטה על 32 כללים (ל"ב מידות),¹⁴ ובהן אחת מן הידועות בפרשנות המקרא המסורתית – "מוקדם שהוא מאוחר בפרשיות" – היינו: "אין מוקדם ומאוחר בתורה", וסדר הדברים לפי כתיבתם אינו מעיד בהכרח על סדר התרחשותם.¹⁵ נוסף על המידות שהתורה נדרשת בהן הציעו חכמים כללים בפרשנות המקרא, כגון: "דיברה תורה כלשון בני אדם" – ולפיכך אין מקום לדרוש כל מילה וכל חזרה או הכפלה בכתוב; "אין מקרא יוצא מידי פשוטו"¹⁶ – כלל שעל פיו המשמעות הראשונית והפשוטה של פסוק או ביטוי אינם מתבטלים "גם כשהפסוק נדרש לעניין אחר שמחוץ לו."¹⁷ עיקרון כללי בפרשנות המקרא של חז"ל קובע כי לתורה "שבעים פנים"¹⁸ ולפסוק אחד – כמה משמעויות, כמו שנאמר: "אַחַת דִּבֶּר אֱלֹהִים – שְׁתַּיִם זוּ שָׁמָעְתִּי" (תהלים סב 12). ועל הפסוק "וּכְפַטִּישׁ יְפֹצֵץ סָלַע" (ירמיהו כג 29) דרשו חז"ל: "מה פטיש זה מתחלק לכמה ניצוצות – אף מקרא אחד יוצא (=מתפרש) לכמה טעמים."19
בפרשנות חז"ל יש עדויות למאבק התרבותי והדתי של היהדות בשלטון הרומי ובנצרות הקדומה, ששללו – כל אחד מטעמו שלו – את בחירתו ואת בכורתו של עם ישראל: התרבות הרומית שללה את מעמד הבחירה של עם ישראל, שכן "עם משועבד וחסר עצמאות ומקדש" לא היה עם נבחר – אלא עם נחות. ואילו הנוצרים שללו את מעמד הבחירה של עם ישראל כי ראו עצמם כיורשי בחירתו-בכורתו ובריתו של עם ישראל עם אלוהיו.²⁰

העשרה - קישורים

מאמר מאת יאיר זקוביץ, "הגם דויד בנביאים?" – במעגלי פרשנות פנים-מקראית – באתר מקראנט

מאמר של עדין שטיינזלץ, "פשוטו של מקרא" – באתר דעת

מידע והסברים על כל אחד מי"ג המידות שהתורה נדרשת בהן – באתר ויקיפדיה