תנ"ך – כללי
ספר הספרים של העם היהודי. הספר שסביבו נכתבו מרבית הספרים של העם היהודי מאז ועד לימינו. הספר כולל חוקים, תיאורים סיפורים, דברי חוכמה ועוד.
מבוא
תנ"ך – תורה, נביאים, כתובים – הוא הספר המקודש לעם ישראל, "המקור העיקרי לתולדותיו, לדתו, לאמונותיו, למצוותיו, ולתרבותו" .1 ספר התנ"ך הוא הראשית והמסד של תרבות ישראל, והוא העניק לאומה את התואר המייחד והמחייב – עם הספר. על יסוד התנ"ך נוצרו המשנה והתלמודים, המדרשים וההלכה, הפרשנות לתקופותיה, ההגות היהודית והקבלה ועוד. ומן התנ"ך שאבו את השראתם יוצרים בעת החדשה, מבשרי התחייה הלאומית ואבות הציונות.
בתנ"ך כ"ד (24) ספרים שהתקדשו, רובם ככולם על טהרת העברית המקראית,2 ובהם מגוון עשיר של סוגות ספרותיות. לתנ"ך מקום מרכזי בחיי היחיד והחברה בישראל – ובמעגל השנה העברי, והוא המקור לאמונה באל אחד, שעיצבה את דתות העולם המערבי ואת תרבותו.3 התנ"ך העניק לעם ישראל ולאנושות כולה, "לא רק אמונה באל אחד בורא הכול, אלא גם ערכים אנושיים נעלים, ערכי אחווה אנושית, ערכי צדק ומשפט, אמת וחסד, שוויון העמים ושלום, שהם תמצית תורת הנביאים ומוסר היהדות."4
מעט יוצרים: תחיית הרוח"אין מן הצורך להוכיח בראיות מציאותה של קולטורא (=תרבות) עברית מקורית.
כל זמן שספר התנ"ך נמצא בעולם, לא יוכל שום אדם להכחיש
בכוח היצירה המקורי הצפון ברוח עמנו,
וגם אלה המכחישים במציאות עם ישראל בהווה, מוכרחים להודות
כי בעת היותו – היה עם יוצר, וכי היצירות הקולטוריות (=התרבותיות) שהניח אחריו
נושאות עליהן חותם רוחו המקורי, אשר לא יימָחה לעולם.
ומכיוון שהדבר כן, הנה אנחנו כולנו המאמינים (או ביתר דיוק: המרגישים)
כי עמנו עודנו חי, רשאים היינו להאמין גם כן, מבלי לבקש לזה ראיות מיוחדות,
כי גם כוח היצירה של עמנו עודנו חי בעמקי רוחו,
ועודנו מוכשר לברוא חדשות כמאז – לולא נתפשטה בימינו אמונה אחרת,
שמצאה לה מהלכים בייחוד בין הציוניים,
כי רק המקרא לבדו הוא הקולטורא העברית האמיתית,
שברא העם ברוחו בהיותו יושב על אדמתו וחי ופועל על פי דרכו,
אבל כל העבודה הקולטורית של עמנו בגולה
לא נראה בה רוחו האמיתי, ואין שום קשר בינה ובין הקודמת לה,
כי מפני עול הגלות תש כוח היצירה המקורי ופסק מלעשות פרי.
כנראה, חושבים הציוניים המחזיקים בדעה זו,
שהיא מוסיפה חיזוק להרעיון הציוני, בהשפילה בעיני העם
את ערכם של חיי הגלות גם מן הצד הזה.
אבל באמת, אילו הייתה הדעה הזאת נכונה, היינו מוכרחים להטיל ספק בדבר,
אם בכלל יש עוד תקווה להחיות כוח היצירה של עמנו אף בשובו לארצו.
כל כוח חיוני שפוסק מלעבוד, הרי הוא הולך ומתדלדל יותר ויותר עד שיהיה לאין.
ושני אלפים שנה של בטלה – זמן מספיק הוא להחריב ולכלות עד היסוד
גם את הכוח היותר עצום.
ואולם, לאושרנו, אין לדעה זו רגליים.
תנאי חיינו הקשים, משגלינו מארצנו, הטביעו אמנם בהכרח את חותמם גם על יצירת רוחנו,
אבל הרוח עצמו לא נשתנה בתכונותיו היסודיות ולא חדל לעבוד עבודתו גם בגולה…"
* אחד העם, "תחיית הרוח", בתוך: על פרשת דרכים, הוצאת דביר, תש"ך – 1960, כרך ב, עמ' צו – צז (ההדגשות – במקור). ובהמשך המאמר קובע אחד העם: "אחת התכונות היסודיות של רוח עמנו: שאינו נוח ל'פשרה' ואינו אוהב לעמוד בחצי הדרך, אלא, מאחר שהכיר אמיתותו של איזה רעיון ועשאו יסוד לפעולתו, הוא מתמכר אליו בכל כוחו ועמל להגשימו בחיים בכל פרטיו ודקדוקיו, מבלי להסתכל לצדדים ו[בלי] לעשות 'הנחות' לשם איזו מטרה שתהיה. התכונה היסודית הזאת היא שהולידה לנו תחילה, בימי חירותנו, את תורת הנביאים בכל קיצוניותה המוסרית, והיא היא שהולידה לנו אחרי כן, בימי עבודתנו, את תורת התלמוד והשולחן-ערוך בכל קיצוניותה המעשׂית."
תנ"ך: כ"ד הספרים
התנ"ך הוא ספר הספרים של עם ישראל, ובו כ"ד (24) ספרים.5 השם תנ"ך הוא ראשי תיבות של המלים: תורה, נביאים, כתובים. התנ"ך נקרא גם ספר הספרים – כי הוא ספר היסוד של עם ישראל, והוא נקרא גם מקרא – כי נוהגים לקרוא בו בקביעות.6 הספר הראשון בתנ"ך הוא ספר בראשית, והאחרון על פי החלוקה המקובלת – ספר דברי הימים. ספרי התנ"ך מתחלקים לשלוש קבוצות: התורה – ובה חמישה ספרים, חמישה חומשי תורה. הנביאים – ובהם ארבעה ספרי הנביאים הראשונים – יהושע, שופטים, שמואל ומלכים וכן ארבעה ספרי הנביאים האחרונים – ישעיהו, ירמיהו, יחזקאל וספרי תרי עשר.7 ספרי הכתובים – ובהם 11 ספרים – ובהם תהלים, משלי, איוב, חמש מגילות, ספרי דניאל, עזרא ונחמיה וכן ספר דברי הימים.8 ספרי התנ"ך נכתבו על טהרת העברית – פרט לשניים מהם, שכתובים גם בארמית.9
לפי המסורת, נכתבו כל ספרי התנ"ך ברוח הקודש – ומכאן קדושתם, המקנה להם מעמד מיוחד ונבדל משאר הספרים, ובכלל זה – מן הספרים החיצוניים, שנותרו מחוץ לתנ"ך. קדושתם של ספרי התנ"ך מחייבת שמירה קפדנית על הנוסח האחיד שלהם – כתיבה נכונה של כל מילה וכל אות, על פי כללי המסורה, וקריאה מדויקת לפי הניקוד וטעמי המקרא. הלכות מיוחדות נקבעו כדי לשמור על קדושתו של ספר התנ"ך, ובהן האיסור לקרוע או למחוק אות או מילה או דף מן התנ"ך, והחובה להעביר ספר תנ"ך פגום או דף תנ"ך קרוע לגניזה; ובאופן כללי – לנהוג בכ"ד הספרים בכל הכבוד הראוי לספרי קודש.
סוגות ספרותיות בתנ"ך
כ"ד ספרי התנ"ך מציגים סוגות ספרותיות שונות, והבולטות שבהן – פרוזה, חוק ושירה. הפרוזה היא החלק הסיפורי של המקרא הכולל יותר ממחצית מפסוקי התנ"ך ועוסק בדמויות ובאירועים מבריאת העולם ועד גלות בבל והצהרת כורש.10 קורותיהם של הגיבורים בסיפורי המקרא הן אספקלריה לתולדות עם ישראל והמחשה להנהגתו של ה' בהיסטוריה.11 היחידה הסיפורית הבסיסית בנויה במתכונת סצינה: פתיחה קצרה ובה נתוני הרקע החיוניים,12 תיאור ההתרחשויות, סיום ופרידה. הפרוזה במקרא היא בדרך כלל תמציתית מאוד: הסיפור המקראי אינו מרחיב בתיאורי רגשות או מראה חיצוני של הדמויות,13 אך משתמש באמצעים סגנוניים ולשוניים ככלי להעברת מסרים.14
החוקים תופסים מקום נכבד בחמשת חומשי תורה, והם מוצגים בשני ניסוחים עיקריים: ניסוח אפודיקטי וניסוח קאזואיסטי. החוק בניסוח אפודיקטי מנוסח כצו מוחלט, חד משמעי, שאינו עוסק במקרים פרטיים ואין בו פירוט, לדוגמה: "כַּבֵּד אֶת אָבִיךְ וְאֶת אִמֶּךָ", "לֹא תִרְצָח" (שמות כ 11 – 12). החוק בניסוח קאזואיסטי משתמש בתיאור של מקרה (case), כולל פרטים ודוגמאות ומנוסח כמשפט תנאי: "אִם כֶּסֶף תַּלְוֶה אֶת עַמִּי אֶת הֶעָנִי עִמָּךְ…" (שמות כב 24).
פרקי השירה המשובצים בכל ספרי התנ"ך כתובים בסגנון מליצי, ובו חזרות על אותו רעיון במילים נרדפות (תקבולת) – לדוגמה: "אָשִׁירָה לַה' כִּי גָאֹה גָּאָה,סוּס וְרֹכְבוֹ רָמָה בַיָּם" (שירת הים, שמות טו 1), "יַעֲרֹף כַּמָּטָר לִקְחִי, תִּזַּל כַּטַּל אִמְרָתִי" (שירת האזינו, דברים לב 2). ולעתים פסוקים בסגנון שירה מופיעים בפרקי סיפור, כגון הציווי לנח ולבניו: "שֹׁפֵךְ דַּם הָאָדָם, בָּאָדָם דָּמוֹ יִשָּׁפֵךְ", (בראשית ט 6). יש בתנ"ך שלושה ספרים שכולם שירה: תהלים, שיר השירים ואיכה. הסגנון השירי כולל צורות דקדוקיות ייחודיות, למשל: "יְכַסְיֻמוּ" "יֹאכְלֵמוֹ, כַּקַּשׁ" (שמות טו 5, 7) ואוצר מילים כגון: "מפואר ונישא".15
ספרי התנ"ך - חתימתם וסידורם
תהליך קביעתם, חיתומם וקידושם של כ"ד הספרים היה ממושך, והסתיים ככל הנראה רק במאה ה-2 לספירה. גיבושם של כ"ד ספרי התנ"ך נעשה בשלושה שלבים: בשלב הראשון – ספרי התורה, אחר כך – הנביאים, ובשלב השלישי והאחרון – ספרי הכתובים. לגבי שני השלבים הראשונים – העדויות שבידינו מעטות, ורק על השלב השלישי יש עדויות ברורות בספרות חז"ל ובספרים חיצוניים. לפי הדעה המקובלת, התקדשו חמשת חומשי התורה בנוסחם הידוע לנו בימי שיבת ציון (המאה ה-5 לפני הספירה), כמתואר בספרי עזרא ונחמיה: עזרא קרא את התורה באוזני שבי ציון, "מֵאִישׁ וְעַד אִשָּׁה וְכֹל מֵבִין לִשְׁמֹעַ" (נחמיה ח 1 – 8), ובטקס אמנה מיוחד התחייב כל העם לשמור את חוקי התורה ומצוותיה (נחמיה י). ספרי הנביאים נאספו וסודרו לאחר שפסקה הנבואה בישראל, עם מות שלושת הנביאים האחרונים – חגי, זכריה ומלאכי.16 עדות היסטורית ראשונה לקובץ ספרי הנביאים היא מן המאה ה-2 לפני הספירה.17 בשלב האחרון התקדשו ספרי הכתובים, בתהליך שכלל התלבטות ומחלוקת באשר לקדושתם של שתיים מחמש המגילות – קהלת ושיר השירים, שבסופו של דבר נכללו בספרי התנ"ך.18 וכך נחתמו כ"ד ספרי התנ"ך, ונוצר הקנון של ספרי התנ"ך – קובץ קבוע, חתום ומקודש שאין להוסיף עליו ואין לגרוע ממנו.19 הספרים שהיו קיימים באותה עת ולא נכנסו לתנ"ך היו לספרים חיצוניים.20
בשלב מאוחר יותר היה צורך להחליט על סדרם של הספרים: בעת העתיקה, עד סוף תקופת התלמוד (המאה ה-7 לספירה), נכתבו ספרים בצורת מגילה בלבד, וכך גם ספרי התנ"ך. בתקופה זו כל ספר היה מגילה נפרדת, אבל כאשר החלו לכתוב ולכרוך את ספרי התורה במִצְחָפִים,21 היה צורך לקבוע את סדרם בקובץ הכרוך. גם אחרי קביעת הקאנון לא היה סדר הספרים קבוע, ובכתבי היד השונים ובעקבותיהם גם בדפוסים יש הבדלי סדר בעיקר בכתובים, בין ספרי אמ"ת, וכן במיקום ספר דברי הימים.22
קישורים - העשרה
מאמר של יוסף ניצן ומשה יעקבי, "תקופת החיתום" – באתר מקראנט
מאמר של הרב מרדכי ברויאר, "אמונה ומדע בנוסח המקרא" – באתר דעת
מאמר של יוסף עופר, "ספרות המסורה של דורנו" – באתר דעת
הלכות הרמב"ם במשנה תורה על קדושת ספר התורה וכתבי קודש והיחס אליהם – באתר מקראנט
מאמר של ישראל ברנדט, "הוויכוח על הוראת התנ"ך בדורות האחרונים" – באתר דעת