תשובה (חזרה בתשובה)
תהליך שמראשית המסורת היהודית נמצא כחלק משינוי התנהגותו של האדם לעשיה יותר צמודה למקורות בהיבט הנפשי והמעשי.
מבוא
המושג תשובה ביהדות נגזר מן הפועל לשוב, ופירושו: חזרה למוטב, חרטה של אדם על מעשיו והחלטתו לחזור בו כדי לשוב לנקודת המוצא – "אל דרך הישר". אך המושג שואב את משמעותו גם מן הפועל להשיב (=לענות) ומציין היענות לקריאה – "מענה לקריאתו של אלוהים".1 ומכאן הצירוף "חזרה בתשובה" בלשון ימינו, המגדיר את השינוי שעובר אדם, שלתפיסתו שב אל מקורותיו היהודיים.2 תהליך התשובה במקרא עוסק בהתנהגות היחיד והעם וגם בהתנהגותם של עמים אחרים. חז"ל התמקדו בתשובת היחיד והדגישו את עוצמתו של התהליך ואת ייחודו של בעל התשובה. רמב"ם הגדיר את התשובה כ"מִצְוַות עֲשֵׂה" ופירט את שלביה, ואף החיל אותה על כללי התנהגות ואורח חיים. "בספרות הדתית של עם ישראל תופס רעיון התשובה מקום מרכזי" כביטוי ל"תמצית האידאל הדתי-מוסרי של היהדות".3 ובמסורת ישראל יש תקופה מיוחדת שיוחדה לתהליך התשובה – ימי הסליחות והימים הנוראים.
התשובה במקרא
המושג "תשובה" הוא חידוש של לשון חז"ל, אך רעיון התשובה נזכר במקרא – בתורה ובדברי הנביאים וכן בספרי כתובים, ובעיקר בספר תהלים, בדרך כלל באמצעות הפועל לשוב.4 כך, לדוגמה, בדברי משה לעם: "וְשַׁבְתָּ עַד ה' אֱלֹהֶיךָ וְשָׁמַעְתָּ בְקֹלוֹ כְּכֹל אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם" (דברים ל 2); בדברי שמואל הנביא: "אִם בְּכָל לְבַבְכֶם אַתֶּם שָׁבִים אֶל ה'" (שמואל א, ז 3); ובדברי ישעיהו הנביא: "יַעֲזֹב רָשָׁע דַּרְכּוֹ וְאִישׁ אָוֶן מַחְשְׁבֹתָיו וְיָשֹׁב אֶל ה' וִירַחֲמֵהוּ וְאֶל אֱלֹהֵינוּ כִּי יַרְבֶּה לִסְלוֹחַ" (ישעיהו נה 7). ואכן כבר התורה מדגישה כי ה' מצפה לתשובת האדם החוטא, ובהיותו אל רחום הוא גם מבטיח לסלוח: "וְשַׁבְתָּ עַד ה' אֱלֹהֶיךָ וְשָׁמַעְתָּ בְּקֹלוֹ כִּי אֵל רַחוּם ה' אֱלֹהֶיךָ לֹא יַרְפְּךָ וְלֹא יַשְׁחִיתֶךָ" (דברים ד 30).5
מן המקרא עולה כי התהליך של תשובה כרוך בהכרה בחטא ובחרטה עליו, בהודאה עליו (וידוי) ובקבלת התוצאה (עונש). כך, לדוגמה, בסיפור דויד ובת שבע: בעקבות תוכחת נתן הנביא הבין דויד המלך שחָטָא במעשיו, ואז התוודה ואמר: "חָטָאתִי לַה'" וקיבל בהכנעה את העונש שנקבע לו (שמואל ב, יב 13 – 20).
תוכחת הנביאים מציגה דגם התנהגותי המבוסס על מחזוריות של חטא, עונש (פורענות), חרטה וחזרה בתשובה. הנביאים מוכיחים את העם על חטאו – הפרת הברית בין ישראל לה', וקוראים לתהליך של תיקון באמצעות חזרה בתשובה, שבכוחה אף למנוע פורענות עתידה: "שׁוּבוּ וְהָשִׁיבוּ מִכָּל פִּשְׁעֵיכֶם… הַשְׁלִיכוּ מֵעֲלֵיכֶם אֶת כָּל פִּשְׁעֵיכֶם… וַעֲשׂוּ לָכֶם לֵב חָדָשׁ וְרוּחַ חֲדָשָׁה, וְלָמָּה תָמֻתוּ בֵּית יִשְׂרָאֵל. כִּי לֹא אֶחְפֹּץ בְּמוֹת הַמֵּת, נְאֻם אֲדֹנָי ה' וְהָשִׁיבוּ וִחְיוּ" (יחזקאל יח 30 – 32). אך הקריאה לתשובה בספרי הנביאים אינה מופנית רק לעם ישראל: מקצת הנביאים פנו גם לעמים אחרים בקריאה לתיקון: "רֶגַע אֲדַבֵּר עַל גּוֹי וְעַל מַמְלָכָה לִנְתוֹשׁ וְלִנְתוֹץ וּלְהַאֲבִיד. וְשָׁב הַגּוֹי הַהוּא מֵרָעָתוֹ אֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי עָלָיו וְנִחַמְתִּי עַל הָרָעָה אֲשֶׁר חָשַׁבְתִּי לַעֲשׂוֹת לוֹ" (ירמיהו יח 7 – 8).
ספר יונה הוא דוגמה לתשובה שמבטלת פורענות צפויה – לאו דווקא בעם ישראל: ה' שולח את יונה להודיע לאנשי נינווה על החורבן הצפוי להם, ובני העיר מחליטים לחזור בתשובה כדי לנסות ולבטל את רוע הגזירה: "מִי יוֹדֵעַ יָשׁוּב וְנִחַם הָאֱלֹהִים וְשָׁב מֵחֲרוֹן אַפּוֹ וְלֹא נֹאבֵד." וכך אכן קרה: "וַיַּרְא הָאֱלֹהִים… כִּי שָׁבוּ מִדַּרְכָּם הָרָעָה וַיִּנָּחֶם הָאֱלֹהִים עַל הָרָעָה אֲשֶׁר דִּבֶּר לַעֲשׂוֹת לָהֶם וְלֹא עָשָׂה" (יונה ג 9 – 10).
התשובה נזכרת פעמים רבות גם במזמורי תהלים, ובה הודאה בחטא (וידוי) וחרטה: "חַטָּאתִי אוֹדִיעֲךָ, וַעֲוֹנִי לֹא כִסִּיתִי" (תהלים לב 3 – 5), "אוֹדֶה עֲלֵי פְשָׁעַי לַה'… חָטָאתִי וְהָרַע בְּעֵינֶיךָ עָשִׂיתִי" – לצד בקשה למחילה ולטהרה מן החטא: "חָנֵּנִי אֱלֹהִים כְּחַסְדֶּךָ כְּרֹב רַחֲמֶיךָ… כַּבְּסֵנִי מֵעֲוֹנִי; וּמֵחַטָּאתִי טַהֲרֵנִי" (תהלים נא 4 – 6). תהליך התשובה המתואר בספרי הנביאים והכתובים כולל צום, בכי ומספד, קריעת הבגד ולבישת שַׂק – לאות אבל.6
התשובה במקורות חז"ל
חז"ל הרבו לעסוק בתשובה, אך התמקדו בתשובת היחיד ולא בתשובת העם (או עמים אחרים). מקורות חז"ל מייחסים את חטאי היחיד להתרחקותו מעם ישראל, ומכאן שהדבקות בעם ובמורשתו, "סולידריות עם הכלל ושותפות בצרה עמו", הם חלק מתהליך התשובה.7
תהליך התשובה ביהדות קשור לרעיון של בחירה חופשית, ולכן הוא נתון בידי האדם עצמו, היוזם את התהליך בכוחותיו – ורק לאחר מכן יכול לצפות לסיוע מן השמים: "בא לטהר – מסייעין אותו."8
מקורות חז"ל מדגישים את כוחה של התשובה "כתריס (=כמגן) בפני הפורענות" ואת עוצמתה "שמְקָרַעַת גזר דינו של אדם",10 ובעקבותיה הופכים גם חטאים בזדון – לזכויות.11 האל, שהוא "רחום וחנון", מאפשר לאדם לחזור בתשובה, ומי שחטא – "יעשה תשובה – ויתקבל".12 ועם זאת, יש גם מי שאינו ראוי לתשובה: "האומר אחטא – ואשוב (=אחזור בתשובה), אחטא – ואשוב, אין מספיקין בידו (=אין מאפשרים לו) לעשות תשובה",13 וכלל זה חל גם על מי שמחטיא "את הרבים" ומסית את הציבור להתנהגות חוטאת.14
חז"ל החשיבו מאוד את מעמדו של בעל התשובה וקבעו: "מָקוֹם שבעלי תשובה עומדין שם – צדיקים אינן עומדין שם."15 תהליך התשובה מציין מִפְנֶה לטובה בחיי האדם, ולפיכך אסרו חז"ל (כמצוות לא תעשה) כל התייחסות לעברו של בעל התשובה.16 התשובה בתפיסת חז"ל משנה את תודעת הזמן: בעולמנו נמשך הזמן מן העבר אל העתיד (ולא להיפך), אך בכל הקשור לתשובה – הזמן הוא הפיך, והעתיד (לאחר התשובה) אף משנה את משמעותו של העבר ומתקן אותו. לפיכך ניתקו חז"ל את התשובה מסדר הזמנים הרגיל וקבעו כי התשובה קָדְמָה לבריאת העולם.17
ליחיד – וגם לכלל הציבור – קבעה המסורת היהודית תקופה מיוחדת שיוחדה לתהליך התשובה והסליחה: סוף השנה בלוח העברי, מימי הסליחות של חודש אלול ובמשך הימים הנוראים של תשרי, עד לשיא (ולסיום) ביום הכיפורים.
התשובה בפסיקת רמב"ם
ביצירתו ההלכתית משנה תורה מקדיש רמב"ם יחידה נפרדת להלכות תשובה – ובה עשרה פרקים, הנפתחים בקביעה:18 "מצוות עֲשֵׂה אחת, והיא: שישוב החוטא מחטאו לפני ה' ויתוודה." רמב"ם מגדיר את מרכיבי התשובה ושלביה:
- הכרה בחטא
- חרטה,
- הודאה בחטא (וידוי)
- התחייבות "שלא ישוב לזה החטא לעולם".19
הווידוי חייב להיאמר בקול, בדיבור – "להתוודות בשפתיו",20 ותוכנו כולל את מרכיבי התשובה: הודאה בחטא ("אנא, ה', חטאתי, עוויתי, פשעתי לפניך…"), חרטה ("והרי ניחמתי ובושתי במעשי") והתחייבות לעתיד ("ולעולם איני חוזר לדבר זה").21
רמב"ם גם מגדיר תבחינים לבדיקת אמיתותו של תהליך התשובה – המוגדרת "תשובה גמורה": כאשר אדם נקלע לאותן נסיבות שבהן שָׁגָה וחטא – ובפעם הזאת מתנהג אחרת ואינו חוזר על העבירה – כי אז התשובה היא אמיתית ושלמה.22 רמב"ם, כמו חז"ל, מתמקד בתהליך התשובה של היחיד, ומדגיש את גדולתו ומעלתו של בעל התשובה, שלא זו בלבד שחטאיו בעבר אינם מרחיקים אותו מן האל, אלא שהוא "אהוב ונחמד… לפני הבורא, וכאילו לא חטא מעולם" וגם "שְׂכָרוֹ הרבה", והוא עומד בדרגה גבוהה יותר מאותם "שלא חטאו מעולם", מפני שבעלי תשובה "כובשים יצרם יותר מהם (=מאלו שלא חטאו מעולם)."23
רמב"ם מדגיש את הקשר בין עקרון הבחירה החופשית ובין תהליך התשובה, ועם זאת מציין "עשרים וארבעה דברים" שכולם "מְעַכְּבִים את התשובה" או שוללים מעושיהם את אפשרות התשובה, ומונה בהם, בעקבות חז"ל, את האחראי לחטאת הציבור ואת היחיד האומר "אחטא – ואשוב (=אחזור בתשובה)".24
לפי תפישת חז"ל, אדם אמור לבדוק את מעשיו ולחזור בתשובה בכל יום, ורמב"ם ממליץ לכל אדם לראות עצמו "כאילו הוא נוטה למות… לפיכך ישוב מחטאיו מיד, ולא יאמר: כשאזקין אשוב (=אחזור בתשובה) – שמא ימות קודם שיזקין." ואף על פי שהתשובה "יפה לעולם" – בכל זמן, היא "יפה ביותר ומתקבלת מיד" בעשרת ימי תשובה, ויום הכיפורים, "זמן תשובה ליחיד ולרבים", שהוא עיצומו וסיומו של תהליך המחילה והסליחה.25
רמב"ם מחיל את המושג תשובה על מרחב חייו של האדם ומסביר כי התשובה אינה נוגעת רק לעברות "כגון זנות וגזל וגניבה" – אלא לכללי התנהגות ואורח חיים ותזונה נכונה: "לשוב מן הכעס ומן האיבה ומן ההיתול ומרדיפת הממון והכבוד ומרדיפת המאכלות (=מתאוות המאכלים)."26
תשובה בעת החדשה
עד למאה ה-16 היה רעיון התשובה – בפילוסופיה היהודית ובספרות המוסר – מבוסס מעיקרו על תפיסת התשובה של חז"ל. המפנה בהתייחסות לתהליך התשובה החל עם קבלת האר"י, שהעניקה לתשובה משמעות קוסמית-מטפיסית בהקשר לרעיון שבירת הכלים והתיקון: בתהליך הבריאה נשברו הכלים, ובכלים שבורים אלו נותרו שבויים ניצוצות של האור האלוהי, שאותם יש לאסוף ולגאול מן "הקליפות", מכוחות הטומאה, כדי להביא לתיקון העולם ולגאולתו. תפיסה זו הולידה הערכה חיובית של כוחות הרע בנפש האדם ומְקוֹמָם "במנגנון הפסיכולוגי של התשובה". תפיסות אלו של התשובה היו לחלק מן ההגות של תנועת החסידות, שגרסה כי בנשמתו של כל אדם – חוטא ככל שיהיה – קיימת נקודה פנימית טהורה, ניצוץ אלוהי שקיים לְעוֹלָם ומוביל את האדם לתשובה.
ההגות היהודית במאה ה-20 תרמה "להארה פילוסופית ופסיכולוגית" של רעיון התשובה על רקע תהליכי החילון וההתבוללות, והצורך לתת לרעיון התשובה משמעות חדשה בעידן המודרני. וכך, בעוד שהתשובה בתפיסת חז"ל היא חלופה לחיים של חטא, התשובה היהודית בימינו מוצגת גם "כחלופה לחיים חילוניים או לטמיעה גמורה של היהודי בסביבתו החילונית".27 ולצדה קיימת ועומדת המשמעות של התשובה כמפנה רוחני המעיד על שיבה אל המקורות ואל החיים האותנטיים.27
לתופעה של חזרה בתשובה בימינו יש בדרך כלל שני גורמים עיקריים:
א. השאיפה להשתייך "לעם היהודי ההיסטורי" בעידן שבו הלאומיות "היא סימן היכר כללי";
ב. החיפוש אחר "חיים יהודיים אותנטיים" על רקע האכזבה מן האידאל של החילוניות.29
העשרה - קישורים
• מאמר של מיכל לוין, "דרכי תשובה: דויד המלך בעקבות משה רבנו" – באתר דעת.
• מאמר של יהודה איזנברג, "תהלים ל"ב: דמותו של בעל תשובה" – באתר דעת
• מאמר של חיים מאיר, "וידוי, תשובה, ומחיקת החטא" – באתר דעת
• יצחק איזק ואלכס קליין, "הלכות תשובה לרמב"ם" – באתר דעת
• אורי אורבך, "במקום שבעלי תשובה שרים – על זמרים שחזרו בתשובה" – באתר YNET