אמונה

המילה אמונה נזכרת בתנ"ך פעמים רבות בהקשר לתיאור הנהגתו של האל בעולם: "אֵל אֱמוּנָה וְאֵין עָוֶל צַדִּיק וְיָשָׁר הוּא" (דברים לב 4), "כִּי יָשָׁר דְּבַר ה' וְכָל מַעֲשֵׂהוּ בֶּאֱמוּנָה" (תהלים לג 4), "יִשְׁפֹּט תֵּבֵל בְּצֶדֶק וְעַמִּים בֶּאֱמוּנָתוֹ" (תהלים צו 13).

תיאורים אלה מעידים כי ה' מנהל את עולמו באמונה – באמת, בצדק וביושר.¹ המושג אמונה בתנ"ך מציין את הקשר בין האדם לאל – אך לא את עצם האמונה בקיומו של האל. האמונה בה' במקרא מציינת "יחס ורגש יותר מידיעה", והיא ביטוי לביטחון של האדם בה':² על אברהם אבינו, אבי המאמינים, נאמר: "וְהֶאֱמִן בה' וַיַּחְשְׁבֶהָ לּוֹ צְדָקָה" (בראשית ט"ו 6). ובסיפור קריעת ים סוף נאמר כי לאחר שבני ישראל ראו בהצלתם ובטביעתם של פרעה וכל חילו – "וַיַּאֲמִינוּ בּה' וּבְמֹשֶׁה עַבְדּוֹ" (שמות יד 31). האמונה כהבעת ביטחון בה' נזכרת במקרא גם על דרך השלילה – " כִּי לֹא הֶאֱמִינוּ בֵּאלֹהִים וְלֹא בָטְחוּ בִּישׁוּעָתוֹ" (תהלים עח 22).³
המאמין בה' שומע בקולו ומקיים את מצוותיו וחוקותיו. וכך דורש ה' מעמו ישראל. המקרא מדגיש את הקשר בין האמונה בה' ובין ההליכה בדרכיו (דברים ט' 23),⁴ והצדיק מתואר במקרא כאדם שחייו נטועים באמונה: "וְצַדִּיק בֶּאֱמוּנָתוֹ יִחְיֶה" (חבקוק ב 4). מן המילה אמונה נגזרת גם המילה המקראית אמן, המשמשת כסיום לתפילות וברכות.
במקורות חז"ל משמשת המילה אמונה במשמעות הנזכרת במקרא – אמת, צדק ויושר הנוגעים להתנהגותו של האדם וליחסים שבין אדם לחברו: כך, לדוגמה, מגדירים חז"ל תלמיד חכם: "שיהא צנוע במעשיו… רודף אחר האמת ולא אחר השקר, אחר האמונה ולא אחר הגזל…".⁵ ודומה לכך הביטוי "אין משאו ומתנו באמונה".⁶ ובתלמוד הבבלי נזכרת הקביעה כי "לא חרבה ירושלים אלא בשביל שפסקו ממנה אנשי אמונה" – וזאת על פי המסופר בספר ירמיהו (ה 1): "שׁוֹטְטוּ בְּחוּצוֹת יְרוּשָׁלִַם… וּבַקְשׁוּ בִרְחוֹבוֹתֶיהָ אִם תִּמְצְאוּ אִישׁ אִם יֵשׁ עֹשֶׂה מִשְׁפָּט מְבַקֵּשׁ אֱמוּנָה – וְאֶסְלַח לָהּ."⁷

בימי הביניים השתמשו הוגי דעות יהודים במושג אמונה להגדרת ההכרה בקיומו של האל. רמב"ם קבע את האמונה באלוהים "יסוד היסודות ועמוד החוכמה". זוהי האמונה באלוהים כ"מצוי ראשון" וכבורא העולם, "ממציא כל נמצא… הוא לבדו האמת… שהתורה אומרת 'אין עוד מלבדו', כלומר: אין שָׁם מצוי אמת מלבדו כמותו."⁸

לפי רמב"ם, האמונה באלוהים היא לא רק אחת מתרי"ג מצוות, אלא המצווה הראשונה שבהן:

"מצווה א' היא הציווי אשר ציוונו בהאמנת האלוהות, והוא שנאמין שיש שם עילה וסיבה, הוא פועל לכל הנמצאים והוא אמרוֹ 'אָנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךָ'".⁹

בהתאם לכך הגדיר רמב"ם את האמונה במציאות האל כעיקרון ראשון בשלושה עשר עיקרי האמונה ביהדות, שהיו הבסיס לניסוח שלושה עשר עיקרי האמונה בסידור התפילה – "אני מאמין".

רמב"ם מגדיר  שתי רמות של אמונה: "אמונה לשמה" – שהיא דרגה גבוהה מאוד, "ואין כל חכם זוכה לה… והיא מעלת אברהם אבינו". אמונה זו אינה מבוססת לא על ציפייה לתגמול ולא על חשש  מעונש, אלא על אהבת האל מתוך הכרת האמת: "עושה האמת מפני שהוא אמת". ואמונה "שלא לשמה", "כדי לקבל שכר או כדי שלא תגיע אליו פורענות" – שהיא השלב הראשון בחינוך לאמונה בה', "עד שישיגוהו וידעוהו ויעבדוהו מאהבה".¹⁰

ובשולי הדברים: בימינו "אמונה" הוא גם שמה של תנועת נשים – תנועת האישה הדתית הלאומית בישראל – העוסקת בחינוך ורווחה, בהקמת מפעלי התנדבות, בחיזוק המשפחה היהודית ובקידום מעמד האישה בחברה. בשנת תשס"ח (2008) הוענק פרס ישראל על מפעל חיים לתנועת אמונה יחד עם שתי תנועות נשים אחרות – ויצ"ו ונעמ"ת.