הספרות העברית החדשה – וההשכלה
הספרות העברית החדשה לסוגיה צמחה במזרח אירופה במחצית השנייה של המאה ה-1, בתקופת הזוהר של ההשכלה היהודית. בנוסף על ספרות יפה (רומנים ושירה) נכתבו ספרי עיון ולימוד שנועדו להשכלתם של המוני היהודים.
ראשיתה של הספרות העברית החדשה – במזרח אירופה, במחצית השנייה של המאה ה- 19. 1 הייתה זו "תקופת הזוהר" של ההשכלה היהודית, ובה פרחה הספרות העברית לסוגיה בכתבי עת שיצאו לאור בעברית, ובהם המגיד, המליץ והשחר, וכן בביטאונים ביידיש וברוסית.2
בתקופה זו נוספה לספרות העברית סוגה חדשה – הרומן העברי המודרני – והרומן הראשון היה "אהבת ציון" שכתב הסופר אברהם מאפו.3 היצירה העברית התעשרה בשירה עברית חדשה, דוגמת שירתם של י"ל גורדון ואחרים, וכן בספרי עיון ולימוד בהיסטוריה ובגיאוגרפיה, להשכלתם של היהודים. היצירה בתקופה זו הייתה בעיקרה ספרות מגויסת, שנועדה לקדם את מצבם של המוני היהודים העניים תוך שילוב ערכי המסורת עם מטרות ההשכלה.4
המשכילים היהודים ראו בספרות כלי להפצת הדעת, והיו יוצרים – ובהם משה לילנבלום וי"ל גורדון – שהשתמשו בספרות כאמצעי במאבקם בממסד הרבני ובהלכה, משום שראו באורח החיים ההלכתי מכשול בהתפתחותם של היהודים.5
ההשכלה היהודית במזרח אירופה לא הביאה למהפך באורח החיים היהודי, אך הביאה למפנה תרבותי ניכר שהצמיח את "הרפובליקה הספרותית שהקיפה יוצרים, כתבים, מוציאים לאור, עורכים, מבקרי ספרות וקהל קוראים", שהרחיבו את אופקיה של התרבות היהודית.
הם עיצבו את אמצעי התקשורת בחברה היהודית – כתבי עת ועיתונים, מכתבים ומפגשי חוגים – ובכך יצרו "את הרשת החדשה שבה התנהלו חיי התרבות המודרנית". הספרות העברית החדשה הציעה תרבות יהודית בשפה העברית, ופעלה לטיפוחה של העברית "כנכס תרבותי ולאומי ראשון במעלה".6