מאיר (מהר"ם) מרוטנבורג
מנהיגה הרוחני של יהדות אשכנז במאה ה-13. תשובותיו ופסיקותיו עוסקות ביחסים בין היחיד לקהילה, תוך הדגשת הלכידות ומניעת מחלוקות. כתב פירושים למחצית מן התלמוד הבבלי ולשני סדרי משנה.
ר' מאיר מרוטנבורג (1220 – 1294) נקרא גם מהר"ם (מורנו הרב מאיר) מרוטנבורג, רב ומנהיג ביהדות אשכנז, פוסק ופרשן התלמוד, שנמנה עם בעלי התוספות. נולד למשפחת רבנים, שהעמידה תלמידי חכמים ומנהיגי קהילות באשכנז, ולמד בישיבות גרמניה.
לאחר מכן עבר ללמוד בישיבות פריז, וכנראה שהיה עֵד לשריפת התלמוד בעיר בשנת 1242. את הזדעזעותו מן האירוע הביע בקינה שכתב – "שַׁאֲלִי שרופה באש" – שצורפה לסדר הקינות לתשעה באב.1 בעקבות שריפת התלמוד חזר מהר"ם לגרמניה והשתקע בעיר רוטנבורג, שם התגורר במשך 40 שנה והקים ישיבה שמשכה אליה תלמידים רבים מכול קהילות אשכנז.
תוך זמן קצר התפרסם מהר"ם מרוטנבורג כפוסק גדול גם מעבר לגבולות גרמניה והיה למנהיג הרוחני של יהדות אשכנז במחצית השנייה של המאה ה-13, וזאת בזכות אישיותו, היקף ידיעותיו וסמכותו – וגם בזכות תלמידיו, שהיו למנהיגי קהילות בצרפת, באוסטריה ובמורביה, ובפעילותם הרחיבו את תחום השפעתו. רדיפות היהודים בגרמניה אילצו אותו לברוח מרוטנבורג בשנת 1286. הוא הגיע ללומברדיה שבאיטליה, אך הוסגר לגרמניה ונאסר. לפי הגרסה הרווחת, סירב מהר"ם לדמי הכופר שנדרשו בעבור שחרורו, וביסס את סירובו על הסייגים שנקבעו בהלכה למצוות פדיון שבויים. לפי מקורות אחרים, נפטר מהר"ם בכלאו בטרם הושלמה עסקת שחרורו. "סכום הפדיון הגבוה והדרישות הנוספות שסירבלו את התהליך נועדו כנראה למשוך את הזמן, ולהשאיר את המהר"ם תחת עינו הפקוחה של המושל." ייתכן שאי הצלחתה של הקהילה להביא לשחרורו של מהר"ם ותחושת הכישלון הפכו את הנסיבות העגומות לסיפור גבורה (ד"ר שילה פכטר ואביחי אלוני, העני הנשכח מכול טובה, מוסף שבת – מקור ראשון, כ"ח בתשרי תש"ע – 16 באוקטובר 2009, עמ' 11).2
בשבע שנות מאסרו שמר על קשר עם הקהילות באמצעות אחד מתלמידיו. הוא נפטר בבית הכלא בגיל 74, וגם לאחר מותו לא הסכימו השלטונות לשחרר את גופתו לקבורה יהודית. רק 14 שנה לאחר מותו פדה יהודי עשיר – ר' אלכסנדר בן שלמה ווימפן – את גופתו בסכום עתק. וכך נקבר ר' מאיר מרוטנבורג בעיר וורמס (וורמיזה) בחודש אדר בשנת 1307, ואלכסנדר בן שלמה זכה להיקבר לבקשתו לצדו של מהר"ם.
לידינו הגיעו כאלף תשובות, מנוסחות בלשון בהירה, קצרה וסמכותית, שכתב מהר"ם לשאלות שקיבל מקהילות אשכנז, איטליה ואף מספרד. מרבית השאלות עוסקות בנושאים הקשורים ליחסים שבין היחיד לקהילה, ותשובותיו של מהר"ם מעידות על מגמתו – להגביר את הלכידות הקהילתית ולמנוע מחלוקות. תשובותיו ופסיקותיו משמשות מקור מידע חשוב על חיי היהודים באשכנז באותה תקופה, ובכלל זה על מוסדות הקהילה ודרכי פעולתה.
באחת מהכרעותיו ההלכתיות הוא מתאר את מוסדות הקהילה בימיו – ראשי הקהילה, חזנים, גבאים – ומדבריו עולה כי בעלי התפקידים בקהילה נבחרו בהסכמת הרוב.3 נוסף על קבצים של תשובות לשאלות (שו"ת) כתב מהר"ם פירוש ("תוספות") ל-18 מסכתות של התלמוד הבבלי וכן פירושים לסדר זרעים וטהרות במשנה וחיבור העוסק בענייני מסורה. השפעתו לדורות באה לידי ביטוי בפסיקתו של בן תלמידו, ר' יעקב בן הרא"ש, אשר כתב את ספר הטורים שהיה הבסיס ל"שולחן ערוך".