עלייה לרגל לירושלים

מבוא

המילה "רְגָלִים" בלשון המקרא פירושה פְּעָמִים,¹ והמושג "עלייה לרגל"² אינו מתכוון להליכה ברגל, אלא למצווה לעלות לירושלים, לבית המקדש, "שָׁלֹשׁ פְּעָמִים בַּשָּׁנָה" (שמות כג 17) בשלוש הרגלים – "בְּחַג הַמַּצּוֹת וּבְחַג הַשָּׁבֻעוֹת וּבְחַג הַסֻּכּוֹת" (דברים טז 16). תחילה היו עולים למקום מושבו של המשכן, כגון שילה (שמואל א, א 3), ולאחר שנבנה בית המקדש הראשון – החלו לעלות לירושלים. פסוקי תהלים מספרים על התרגשותם של עולי הרגל: "שָׂמַחְתִּי בְּאֹמְרִים לִי בֵּית ה' נֵלֵךְ. עֹמְדוֹת הָיוּ רַגְלֵינוּ בִּשְׁעָרַיִךְ יְרוּשָׁלִָם. יְרוּשָׁלִַם הַבְּנוּיָה כְּעִיר שֶׁחֻבְּרָה לָּהּ יַחְדָּו" (תהלים קכב 1 -3).

תיאורים של העלייה לרגל לירושלים בימי הבית השני מצויים במקורות חז"ל ובחיבורים היסטוריוגרפיים, והם מציגים עולי רגל מרובים שנהרו לעיר מן הארץ והתפוצות. גם לאחר חורבן בית המקדש השני המשיכו יהודים לעלות לרגל לירושלים, למרות הקשיים והסכנות. וגם בימינו רבים נוהגים לעלות לירושלים ולכותל המערבי בשלוש הרגלים.

מצוות עלייה לרגל

לפי התורה, מצווה לעלות לרגל³ לירושלים, לבית המקדש שלוש פעמים בשנה, בשלוש רגלים – "בְּחַג הַמַּצּוֹת וּבְחַג הַשָּׁבֻעוֹת וּבְחַג הַסֻּכּוֹת" (דברים טז 16). בכל אחד משלוש הרגלים נצטוו עולי הרגל להביא קרבן, תשורה לה': "וְלֹא יֵרָאוּ פָנַי רֵיקָם" (שמות כג 15) – "אִישׁ כְּמַתְּנַת יָדוֹ כְּבִרְכַּת ה' אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר נָתַן לָךְ" (דברים טז 17). הקרבן שהביאו עולי הרגל לבית המקדש נקרא בלשון חז"ל עולת ראייה, וזאת על פי הפסוק: "שָׁלֹשׁ פְּעָמִים בַּשָּׁנָה יֵרָאֶה כָּל זְכוּרְךָ אֶת פְּנֵי הָאָדֹן ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל" (שמות לד 23), ומכאן המושג רֵאָיוֹן כשם נרדף לעלייה לרגל.⁴

באחד משלוש הרגלים, בחג השבועות, היו מביאים לבית המקדש גם את ראשית הביכורים – ממבחר ביכורי התבואה והפירות הנמנים עם שבעת המינים (שמות כג 19). מצוות העלייה לרגל מחייבת רק את הגברים – "כָּל זְכוּרְךָ",⁵ אבל "עליות לרגל היו למעשה עניין לכל המשפחה."⁶ מצוות עלייה לרגל בחברה החקלאית של תקופת המקרא הייתה כרוכה בנטישה זמנית של מקום המגורים ובחששות מפני השתלטות זרים על הקרקע ושטחי הארץ, ולפיכך הדגישה התורה והוסיפה דברי הרגעה: "וְלֹא יַחְמֹד אִישׁ אֶת אַרְצְךָ בַּעֲלֹתְךָ לֵרָאוֹת אֶת פְּנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ שָׁלֹשׁ פְּעָמִים בַּשָּׁנָה" (שמות לד 24).

מצוות העלייה לרגל בשלוש רגלים היא מן התורה, אך לא נזכר בה יעד העלייה (ירושלים), והיא מנוסחת כהוראה כללית: להיראות לפני ה' "בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחָר ה' בְּאַחַד שְׁבָטֶיךָ" (דברים יב 14). רק לאחר שבנה שלמה המלך את בית המקדש הראשון, החלה העלייה לרגל לירושלים.

עלייה לרגל בימי הבית הראשון

העלייה לרגל הראשונה לירושלים הייתה בחנוכת בית המקדש הראשון, הוא מקדש שלמה: לפי המסופר בספר מלכים, נחנך בית המקדש בחודש תשרי,⁷ ומיד בתום שבעת ימי חנוכת הבית חגגו שלמה וכל ישראל "את החג" הוא חג הסוכות, בהשתתפות "קָהָל גָּדוֹל מִלְּבוֹא חֲמָת עַד נַחַל מִצְרַיִם" (מלכים א, ח 2, 65).

על העלייה לרגל לבית המקדש הראשון לומדים גם מדברי ירבעם בן נבט, שפעל נגד העליות לרגל לירושלים והעיד כי העם נהג לעלות לרגל "לַעֲשׂוֹת זְבָחִים בְּבֵית ה' בִּירוּשָׁלִַם" (מלכים א יב 27).⁸ מקדש שלמה היה המרכז הדתי של ישראל, אשר אליו התאספו ועלו לרגל בחגים וגם בהזדמנויות אחרות, כאשר היחיד (או הציבור) ביקש לפנות אל ה' בבקשת עזרה או להודות לו על עזרתו.⁹

נראה שגם לאחר מות שלמה ופילוג הממלכה לא איבד המקדש את מרכזיותו, והמקרא מתאר שתי עליות לרגל לחגיגת הפסח ברוב עם: האחת בימי חזקיהו המלך בנוכחות "עם רב", שכלל גם את תושבי יהודה וגם את "הקהל הבאים מישראל" (דברי הימים ב, ל 13, 25), והשנייה בימי יאשיהו המלך (מלכים ב, כג 21 – 23; דברי הימים ב, לה 17 – 19),

העלייה לרגל בתקופת הבית הראשון מתוארת כאירוע רב משתתפים, "הָמוֹן חוֹגֵג" שצעד בתהלוכה מאורגנת, בסך "עַד בֵּית אֱלֹהִים" (תהלים מב 5). וכל זאת ברינה ושמחה ובליווי שירה ונגינה: "כַּהוֹלֵךְ בֶּחָלִיל לָבוֹא בְהַר ה'" (ישעיהו ל 29) – עד שערי המקדש: "בֹּאוּ שְׁעָרָיו בְּתוֹדָה חֲצֵרֹתָיו בִּתְהִלָּה" (תהלים ק 4).
מזמורי תהלים מתארים את שמחתם והתרגשותם של עולי הרגל: "שָׂמַחְתִּי בְּאֹמְרִים לִי בֵּית ה' נֵלֵךְ. עֹמְדוֹת הָיוּ רַגְלֵינוּ בִּשְׁעָרַיִךְ יְרוּשָׁלִָם. יְרוּשָׁלִַם הַבְּנוּיָה כְּעִיר שֶׁחֻבְּרָה לָּהּ יַחְדָּו" (תהלים קכב 1 -3).¹¹ מן התיאורים במקרא עולה כי במהלך כל תקופת הבית הראשון התקיימה עלייה לרגל לירושלים. וגם בימים שלאחר פילוג הממלכה נראה שהמשיכו תושבי ממלכת ישראל הצפונית לעלות לבית המקדש, לא רק כדי לקיים את חובת העלייה לרגל אלא גם כדי לממש "מידות חסידות ויראת אלוהים".¹²

עלייה לרגל בימי הבית השני

בימי הבית השני עמד בית המקדש במרכז חיי העם בארץ באופן בלעדי.¹³ בעוד שבתקופת הבית הראשון היו לעם מלכים, נביאים וגם כוהנים – הרי שעם תחילת שיבת ציון נותרו רק המקדש והכוהנים, בלי מלוכה ובלי נבואה, והווייתו של עם ישראל ותולדותיו עמדו בסימן המקדש ועבודת הכוהנים בו.¹⁴

מצוות רבות היו קשורות לבית המקדש, ובהן מצוות עלייה לרגל בשלוש רגלים – פסח, שבועות וסוכות. בחגים אלו הגיעו לשיא העליות ההמוניות לירושלים, שהייתה ל"טבור הארץ".  נוסף על העליות לרגל בחגים הגיעו לעיר במשך השנה יהודים רבים, שבאו לבית המקדש והביאו את קרבנותיהם על חטאים שחטאו (במזיד או בשוגג), וכן קרבנות תודה על ריפוי ממחלה (ובכלל זה – על יולדת לאחר הלידה) ועוד.

עולי הרגל הביאו אתם גם תרומות ומעשר, ובעת שהותם בעיר זכו לחוויות רוחניות ודתיות: כניסה לבית המקדש וצפייה בעבודת הכוהנים ובטקסים שנערכו בו, וכן השתתפות בשיעורי תורה המוניים בחצר המקדש או בשוקי העיר.¹⁵

עולי הרגל נהרו לירושלים מיהודה ומהגליל, מעבר הירדן ומן התפוצות, בים וביבשה, כפי שמעיד פילון האלכסנדרוני: "אלפי אנשים מאלפי ערים, אלה דרך היבשה ואלה דרך הים, ממזרח וממערב, מצפון ומדרום, מגיעים בכל חג אל בית המקדש כאל מקלט משותף, אל נמל מוגן מפני סערות החיים." העלייה לרגל הייתה גם פסק זמן מחיי היום-יום ומצוקותיו: "בלב מלא תקוות טובות הם עושים את החופשה החיונית הזאת בקדושה ובמתן כבוד לאל" – וגם הזדמנות למפגשים חברתיים: "הם גם קושרים קשרי ידידות עם אנשים שלא הכירום עד כה, ובמיזוג הלבבות על זבח ונסך הם מוצאים את ההוכחה הניצחת לאחדות הדעות."¹⁶

עולי הרגל התבשמו מאווירת המקדש וירושלים ומן השהייה במקום הקדוש ביותר לעם ישראל, ואותם שהגיעו מן התפוצות זכו לתחושת שותפות לאומית ולחיזוק הקשר עם ארץ ישראל. עולי הרגל ששהו בירושלים בימי הבית השני הכפילו את מספר תושבי העיר הקבועים,¹⁷ ולמרות הצפיפות מדגישים המקורות כי "מעולם לא אמר אדם לחברו: לא מצאתי מיטה שאישן עליה בירושלים… צר לי המקום שאלין בירושלים."¹⁸

אירוח עולי הרגל בירושלים בזמן בית המקדש השני

עולי הרגל שהגיעו לירושלים בתקופת הבית השני מן הארץ ומחוצה לה, התאכסנו באוהלים שהוקמו מחוץ לחומות העיר, באכסניות ובפונדקים בעיר, בכמה בתי כנסת בעיר וכן בבתיהם של אנשי ירושלים ושל תושבי הכפרים הסמוכים לה. לפי חז"ל, נאסר על בעלי בתים או פונדקים לגבות תשלום עבור הלינה, וזאת על פי התפיסה שירושלים שייכת לעם היהודי כולו, ולא לתושביה בלבד.¹⁹

למרות מספרם הרב של עולי הרגל, נראה שנמצא לכולם מקום בעיר, כפי שמעידים המקורות: "מעולם לא אמר אדם לחברו: לא מצאתי מיטה שאישן עליה בירושלים… צר לי המקום שאלין בירושלים"²⁰

עדויות בכתב של יהודים ושל נוכרים מתקופת הבית השני מלמדות על הרושם העצום של העליות ההמוניות לירושלים ולבית המקדש. לפי המקורות, הגיעו חוקרים למסקנה כי מספר עולי הרגל לירושלים בשלוש רגלים הגיע בימי הורדוס ל-180,000 נפש – כמעט פי שניים ממספר תושבי העיר באותה תקופה. במועדים אלו הייתה ירושלים למרכז העם בפועל: מרבית עולי הרגל היו מן הארץ, והיו ערים ביהודה (כגון: לוד) שנותרו כמעט ריקות מאדם בחגי העלייה לרגל.

גם נוכחותם של עולי הרגל מן התפוצות הייתה "בולטת ומרשימה", ובעיר נשמע בליל של שפות שהביאו אתם יהודי התפוצות.21ההכנות לקליטתם של עולי הרגל החלו בחודש אדר, וכללו תיקון רחובות, ניקוי בורות מים ומקוואות טהרה והצבת חיילים באזור הבשן כדי להגן על עולי הרגל שהגיעו מבבל.

עלייה לרגל לאחר חורבן הבית השני

גם לאחר חורבן בית המקדש השני לא פסקו העליות לרגל לירושלים: "אף על פי שחרב בית המקדש, לא ביטלו ישראל פַּעֲמֵי רְגָלִים שלהם ג' (=שלוש) פעמים בשנה."²² אבל יעד העלייה היה שונה: בהיעדרו של בית המקדש, לא עלו לירושלים כדי להביא קרבנות ולהשתתף בטקסי העבודה במקדש – אלא כדי להתפלל בה, סמוך ככל האפשר למקום המקדש שנחרב, ולהביע את אבלם על החורבן ואת געגועיהם למקדש שהיה ואיננו.²³

בניגוד לעליות לרגל בימי הבית השני, שהיו אירועים המוניים של שמחה והתרוננות, היו העליות לרגל לאחר החורבן קודרות ועגומות. עולי הרגל לאחר החורבן היו נוהגים מנהגי אבלות: היו קורעים קריעה בבגדיהם "על ערי יהודה והמקדש ועל ירושלים", נמנעים מאכילת סעודה של בשר ויין, ולעתים גם צמים. יש תיאורים על כך שבכניסה להר הבית היו עולי הרגל חולצים את נעליהם ומקיפים את חומת הר הבית ברגליים יחפות.²⁴

במקורות חז"ל יש תיאורים של חכמי המשנה והתלמוד שעלו לירושלים לאחר החורבן. אחד הסיפורים מתאר את עלייתם לרגל של רבי עקיבא וחבריו, שהגיעו תחילה להר הצופים, שם קרעו את בגדיהם לאות אבל, ומשם המשיכו להר הבית, וראו שועל שיצא מבין חורבות קודש הקודשים של בית המקדש- סמל לביזוי הגדול והנורא של המקום הקדוש ביותר.²⁵

לאחר חורבן הבית השני קיבלו שרידיו של הר הבית מעמד של קדושה והם שימשו יעדים לעלייה לרגל: כך הכותל המערבי וכך גם שער הכוהן²⁶ ושער חולדה, שלפי המסורת לא ייחרבו לעולם.²⁷ בכל שנות הגלות הארוכות חי העם היהודי מחוץ לארצו, אך העליות לארץ ישראל ולירושלים לא פסקו. ומסורת זו של עלייה לרגל לירושלים מתקיימת גם בימינו ובייחוד בשלוש רגלים.

העשרה - קישורים

מאמר של מנחם הרן, "חגים, זבחי משפחה וחגיגות: חגים ועלייה לרגל" – באתר מקראנט

מאמר של יהודה אייזנברג, "שאלו שלום ירושלים: תהלים פד, קיח, קכב" – באתר דעת

מאמר של שרה יפת, "מקדש שבי ציון: מציאות ואידיאולוגיה – הפולחן בירושלים מחורבן בית ראשון ועד חנוכת הבית השני" – באתר מקראנט

מאמר של שמואל ספראי, "העלייה לרגל מן התפוצות בימי הבית השני" – באתר דעת

מאמר של שמואל ספראי,"מעשיהם של עולי הרגל בירושלים בימי הבית השני" – באתר דעת