יציאת מצרים בספרי הנביאים והכתובים, במחשבת המקרא, במחשבת חז"ל ובאומנות יהודית

יציאת מצרים בספרי נביאים וכתובים

יציאת מצרים מתוארת בתורה (שמות יב – טו), וחוזרת ונזכרת בחוקי התורה כנימוק והסבר למצוות רבות – ובהן מצוות השבת ושלושה רגלים, מזוזה ותפילין – וגם כנימוק למצוות חברתיות הנוגעות ליחס לחלש ולנזקק. נוסף על כל אלה נזכרת יציאת מצרים פעמים רבות גם בספרי המקרא האחרים – בספרי הנביאים ובספרי הכתובים.
בספרי נביאים ראשונים נזכרת יציאת מצרים בנאומים ותפילות כזיכרון לחסדי ה' לעמו: "וָאֶשְׁלַח אֶת מֹשֶׁה וְאֶת אַהֲרֹן… וָאוֹצִיא אֶת אֲבוֹתֵיכֶם מִמִּצְרַיִם… וַתִּרְאֶינָה עֵינֵיכֶם אֵת אֲשֶׁר עָשִׂיתִי בְּמִצְרָיִם" (יהושע כד 5 – 7) – או כתוכחה לבני ישראל על כפיות הטובה שלהם כלפי האל המיטיב, כגון – תוכחת ה' בפי שמואל הנביא בתגובה לבקשת העם למלך: "אָנֹכִי הֶעֱלֵיתִי אֶת יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם וָאַצִּיל אֶתְכֶם מִיַּד מִצְרַיִם… וְאַתֶּם הַיּוֹם מְאַסְתֶּם אֶת אֱלֹהֵיכֶם אֲשֶׁר הוּא מוֹשִׁיעַ לָכֶם מִכָּל רָעוֹתֵיכֶם וְצָרֹתֵיכֶם" (שמואל א, י 18 – 19).¹
יציאת מצרים נזכרת בספרי הנביאים האחרונים² ובדברי הנביאים הגדולים, בעיקר ירמיהו ויחזקאל. הנביא ירמיהו מתאר את יציאת מצרים כחלק מתהליך גיבושו של עם ישראל כעם ה': "אֲשֶׁר צִוִּיתִי אֶת אֲבוֹתֵיכֶם בְּיוֹם הוֹצִיאִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם… שִׁמְעוּ בְקוֹלִי … כְּכֹל אֲשֶׁר אֲצַוֶּה אֶתְכֶם וִהְיִיתֶם לִי לְעָם וְאָנֹכִי אֶהְיֶה לָכֶם לֵאלֹהִים" (ירמיהו יא 4).
בתוכחות יחזקאל נזכרת יציאת מצרים כעדות לכפיות הטובה של עם ישראל כלפי אלוהיו: "וַיַּמְרוּ בִי … וְאֶת גִּלּוּלֵי מִצְרַיִם לֹא עָזָבוּ… וָאַעַשׂ לְמַעַן שְׁמִי לְבִלְתִּי הֵחֵל לְעֵינֵי הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הֵמָּה בְתוֹכָם אֲשֶׁר נוֹדַעְתִּי אֲלֵיהֶם לְעֵינֵיהֶם לְהוֹצִיאָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם" (יחזקאל כ 8 – 9). ואילו בנבואות הנחמה שבספר ישעיהו משמשת יציאת מצרים סמל לישועת ה', "הַנּוֹתֵן בַּיָּם דָּרֶךְ וּבְמַיִם עַזִּים נְתִיבָה. הַמּוֹצִיא רֶכֶב וָסוּס חַיִל וְעִזּוּז יַחְדָּו יִשְׁכְּבוּ בַּל יָקוּמוּ דָּעֲכוּ כַּפִּשְׁתָּה כָבוּ" (ישעיהו מג 16 – 17).
מנקודת מבטם של הנביאים הייתה יציאת מצרים "מפתח להבנת העתיד", ולכן תיארו גם את גאולת ישראל שבעתיד "על פי הדגם של יציאת מצרים".³ כך לדוגמה קורא הנביא בספר ישעיהו (מח 20 – 21) לגולי בבל לצאת מן הגלות ולעלות לארץ, בהבטחה שכמו ביציאת מצרים – כן גם ביציאה מבבל, ב"חֳרָבוֹת הוֹלִיכָם, מַיִם מִצּוּר הִזִּיל לָמוֹ".
הגאולה מבית עבדים ויציאת מצרים מופיעות גם בדברי שבח והודיה לה' בספר תהלים,⁴ שרבים ממזמוריו מתארים את המופתים והנפלאות של ה', "שֶׁהִכָּה בְּכוֹרֵי מִצְרָיִם מֵאָדָם עַד בְּהֵמָה" ולנגד עיניהם של כל בני ישראל "עָשָׂה פֶלֶא בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם" (תהלים עח 12) "שָׁלַח אוֹתֹת וּמֹפְתִים בְּתוֹכֵכִי מִצְרָיִם בְּפַרְעֹה וּבְכָל עֲבָדָיו" (קלה 9).
מזמור קיד בתהלים מוקדש כולו לתיאור הנסים שעשה ה' לעמו: "בְּצֵאת יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם בֵּית יַעֲקֹב מֵעַם לֹעֵז". מזמור קצר זה מביא תיאור פיוטי וציורי של נס קריעת ים סוף: "הַיָּם רָאָה – וַיָּנֹס, הַיַּרְדֵּן – יִסֹּב לְאָחוֹר", ומוסיף את מחול השמחה של הטבע בתגובה לאירוע המופלא: "הֶהָרִים רָקְדוּ כְאֵילִים, גְּבָעוֹת כִּבְנֵי צֹאן" (תהלים קיד 3 – 4).⁵ במזמור קלו קורא המשורר "הוֹדוּ לַה' כִּי טוֹב כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ", ושולח ברכת הודיה "לְמַכֵּה מִצְרַיִם בִּבְכוֹרֵיהֶם – כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ. וַיּוֹצֵא יִשְׂרָאֵל מִתּוֹכָם כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ" (קיד 10 – 11).
בספרי התנ"ך המאוחרים – עזרא ונחמיה, דברי הימים⁶ וספר דניאל – יציאת מצרים נזכרת פעמים מעטות. כך, לדוגמה, בספר נחמיה, במהלך טקס כריתת האמנה ביוזמת עזרא הסופר קוראים הלוויים לעם לברך את ה' "מִן הָעוֹלָם וְעַד הָעֹלָם" ומציגים באוזניו סקירה על כל הטובות שעשה ה' לעמו – ובכלל זה בחירת אברהם והברית אתו, יציאת מצרים וקריעת ים סוף ומעמד הר סיני (נחמיה ט 5 – 11).⁷

יציאת מצרים במחשבת המקרא

יציאת מצרים היא יסוד באמונה היהודית, ובדיבר הראשון שבעשרת הדברות בחר ה' להציג עצמו לא כבורא העולם אלא כגואלם של ישראל משעבוד מצרים: "אָנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים" (שמות כ 2).⁸ יציאת מצרים כיסוד האמונה בה' נזכרת גם בציווי על הציצית: "אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לִהְיוֹת לָכֶם לֵאלֹהִים" (במדבר טו 41), וכן בתהלים: "לֹא יִהְיֶה בְךָ אֵל זָר… אָנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךָ הַמַּעַלְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם" (תהלים פא 10 – 11).
השעבוד במצרים והיציאה ממנה מתוארים כבר בספר בראשית כחלק מן התכנית האלוהית, שהוצגה לאברהם בברית בין הבתרים: "יָדֹעַ תֵּדַע כִּי גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אֹתָם אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה… וְאַחֲרֵי כֵן יֵצְאוּ בִּרְכֻשׁ גָּדוֹל" (בראשית טו 13 – 14).
יציאת מצרים מציינת את ראשית הברית שנחתמה במעמד הר סיני בין ה' לעמו: "וָאֶשָּׂא אֶתְכֶם עַל כַּנְפֵי נְשָׁרִים וָאָבִא אֶתְכֶם אֵלָי" כדי להציע להם: "וְעַתָּה אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמְעוּ בְּקֹלִי וּשְׁמַרְתֶּם אֶת בְּרִיתִי" – כי אז "וִהְיִיתֶם לִי סְגֻלָּה מִכָּל הָעַמִּים" (שמות יט 4 – 5). גאולת ישראל ממצרים "בְּמַסֹּת בְּאֹתֹת וּבְמוֹפְתִים וּבְמִלְחָמָה וּבְיָד חֲזָקָה וּבִזְרוֹעַ נְטוּיָה וּבְמוֹרָאִים גְּדֹלִים" (דברים ד 34) – היא אחד היסודות באמונה בה' כגואל ישראל, העתיד לחזור ולהושיע את עמו במצבים דומים: "כִּי תֵצֵא לַמִּלְחָמָה עַל אֹיְבֶךָ וְרָאִיתָ סוּס וָרֶכֶב עַם רַב מִמְּךָ לֹא תִירָא מֵהֶם כִּי ה' אֱלֹהֶיךָ עִמָּךְ הַמַּעַלְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם" (דברים כ 1).
יציאת מצרים כעדות ליחס המיוחד של ה' לעמו נזכרת גם בנאומיהם של מנהיגי האומה, ובהם יהושע בן נון, שמואל הנביא ונחמיה בן חכליה.⁹ היא מעידה כי ישראל הוא עמו הנבחר של ה' – "עַמְּךָ וְנַחֲלָתְךָ הֵם אֲשֶׁר הוֹצֵאתָ מִמִּצְרַיִם" – ואותם הבדיל לו ה' "מִכֹּל עַמֵּי הָאָרֶץ… בְּהוֹצִיאֲךָ אֶת אֲבֹתֵינוּ מִמִּצְרַיִם" (מלכים א, ח 51 – 53). ובאופן כללי – חוזרת ונזכרת יציאת מצרים בספרי נביאים וכתובים פעמים רבות, גם כעדות לברית שבין ה' לעמו וגם בדברי שבח והודיה לה' על נסיו ועל נפלאותיו לעמו.
יציאת מצרים קיבלה משמעות חדשה בתקופת הגלויות: בספר ישעיהו הבטיח הנביא כי ה' יקבץ את נדחי ישראל ונפוצות יהודה " מֵאַרְבַּע כַּנְפוֹת הָאָרֶץ" ויביא ישועה לשארית ישראל מגלות אשור "כַּאֲשֶׁר הָיְתָה לְיִשְׂרָאֵל בְּיוֹם עֲלֹתוֹ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם" (ישעיהו יא 11 – 16). הבטחה דומה נמסרה גם לגולי בבל, תוך אזכור קריעת ים סוף: "הֲקָצוֹר קָצְרָה יָדִי מִפְּדוּת וְאִם אֵין בִּי כֹחַ לְהַצִּיל?! הֵן בְּגַעֲרָתִי אַחֲרִיב יָם אָשִׂים נְהָרוֹת מִדְבָּר" (ישעיהו נ 2).

יציאת מצרים במחשבת חז"ל

ספרות חז"ל והגותם עוסקת בכמה היבטים של יציאת מצרים – שאינם נזכרים במקרא או שאינם ברורים מתוך המסופר בו, כגון¹⁰ – הסיבות שבזכותן נגאלו בני ישראל ממצרים; היחס לבני העם המצרי; מי ומי זכו להשתחרר ולצאת ממצרים; משך השעבוד וזמן היציאה ממצרים. ובהמשך לציווי התורה לזכור את יציאת מצרים "כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ" (דברים טז 3) – עמדו חז"ל על המשמעות של יציאת מצרים לדורות.
חז"ל לא הסתפקו בעובדה, שה' הבטיח לאברהם בברית בין הבתרים להוציא את בני ישראל ממצרים, וביקשו לברר מה הייתה ההצדקה ליציאת מצרים מבחינת התנהגותם של בני ישראל. שכן לא כל העם במצרים שמר על עבודת ה',¹¹ ומכאן השאלה – במה זכו שנגאלו? על שאלה זו יש באחד המדרשים ארבע תשובות, והמשותף לכולן – שמירת הזהות והייחוד התרבותי של בני ישראל במצרים: הם לא שינו את שמותיהם (לשמות מצריים) ולא שינו את לשונם (לשפה המצרית), לא גילו את סודות זהותם ולא עברו על האיסור של גילוי עריות.¹² וגם זכותן של הנשים עמדה לבני ישראל: "בשכר נשים צדקניות שהיו באותו הדור נגאלו ישראל ממצרים."¹³
ואשר ליחס הראוי כלפי העם המצרי: בעקבות התורה קבעו חז"ל, שלא רק השעבוד במצרים ראוי להירשם בזיכרון ההיסטורי של העם – אלא גם קבלת הפנים של המצרים ליעקב ולבניו, והאכסניה שהעניקו לבני ישראל במצרים, גם אם עשו זאת בראש ובראשונה "לצורכי עצמם";¹⁴ ובכך מנמקים חז"ל את הציווי שבתורה: "לֹא תְתַעֵב מִצְרִי כִּי גֵר הָיִיתָ בְאַרְצוֹ" (דברים כג 8).
חז"ל ייחסו חשיבות רבה לאזכור הסמלי של יציאת מצרים – "זכר ליציאת מצרים". לפי הפסוק "לְמַעַן תִּזְכֹּר אֶת יוֹם צֵאתְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ" (דברים טז 3) קבעו חז"ל כי יש להזכיר את יציאת מצרים גם בלילות,1⁵ כפי שעושים בקידוש של ליל שבת וחג.¹⁶ ואף בימות המשיח תעמוד בתוקפה החובה לזכור את יציאת מצרים¹⁷ כהכרת התודה הבסיסית של העם לאלוהיו: "מודים אנחנו לך ה' אלוהינו שהוצאתנו מארץ מצרים ופדיתנו מבית עבדים ועשית לנו נסים וגבורות על הים ושרנו לך."¹⁸ ומכאן גם ניסוח הברכה השנייה בברכת המזון, ובה הודיה לה', בין השאר, "ועל שהוצאתנו, ה' אלוהינו, מארץ מצרים ופדיתנו מבית עבדים".

יציאת מצרים באומנות יהודית

התיאורים החזותיים העתיקים ביותר של יציאת מצרים נתגלו על קירות בית הכנסת בדורה אירופוס, מן המאה ה-3 לספירה: על הקיר המערבי מתואר נס קריעת ים סוף בשלושה שלבים – שלוש סצינות, מימין לשמאל:
בסצינה הימנית – בני ישראל היוצאים ממצרים בארבעה טורים, חמושים בכלי נשק – לפי הפסוק: "וַחֲמֻשִׁים עָלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם" (שמות יג 18). בראש המחנה – משה רבנו מניף את מטהו. לפני בני ישראל מרחפים עמוד הענן (בשחור) ועמוד האש (באדום). מתחת לדמותו של משה מופיע הכיתוב: "משה כד נפק מן מצרים ובזע יאמא (=משה כאשר יצא ממצרים ובקע את הים).
משמאל לסצינה זו – תיאור של משה, עם ציון שמו מעל ראש הדמות, כשהוא מוריד בפעם השנייה את מטהו על הים – והמצרים טובעים בו. מעל דמותו של משה – ציור של יד משמים, המסמלת את הציווי האלוהי.
הסצינה השמאלית ביותר מתארת את בני ישראל עומדים חמושים על שפת הים, ומשה עומד לפניהם, מעליו – יד משמים, וכן הכיתוב: "משה כד בזע יאמא (=משה כאשר בקע את הים). ברקע הציור – רקיע בגוונים בהירים הרומזים לאשמורת הראשונה של הבוקר (שמות יד 24).
ציורי ההגדה כוללים את דמותו של משה, שאינו נזכר כלל בטקסט של ההגדה אך מופיע – כפיצוי מה – באיורים לה.¹⁹ סיפור יציאת מצרים הוא הסיפור המרכזי בהגדה של פסח, שמאז ימי הביניים הייתה אחד הספרים היהודיים המעוטרים ביותר. עיטורי ההגדה – בכתבי יד ובספרים מודפסים – כללו ציורים הקשורים לטקס ליל הסדר לצד ציורים של סיפורי המקרא, ובעיקר של יציאת מצרים והאירועים שקדמו לה: השעבוד במצרים, משה ואהרן לפני פרעה, עשר המכות, קריעת ים סוף ושירת הים – וכן שירת מרים והנשים. כך, לדוגמה, בהגדת סרייבו (המאה ה-14 לספירה). מהגדת קושטא (1515) נשתמרו רק חלק מהאיורים, ובהם תיאור של מכת כינים – אדם המגרד את ראשו, ואיור של משה ואהרון לפני פרעה. הגדת פראג (1526) – ההגדה המודפסת הראשונה – הגיעה אלינו בשלמותה, ובה ציורים בטכניקה של חיתוכי עץ.
מאחר שהגדה זו הייתה גם ראשונה וגם נדפסה בידי יהודים, קבעו האיורים שבה את הנושאים העיקריים באיורי ההגדות מכאן ואילך: אירועים שקדמו ליציאת מצרים – עבודת הפרך של בני ישראל במצרים וגזירת פרעה להשליך את הבנים ליאור, לצד תיאור של בני ישראל בים סוף.
לציורים בהגדה של פסח – תפקיד דידקטי מעיקרו: להמחיש את הטקסט של ההגדה ואת סיפור יציאת מצרים למסובים, ובעיקר לילדים. תיאורי הנוף – הטבעי והאדריכלי – וכן תיאורי והדמויות בהגדות של פסח נעשו בהתאם לתקופה ולמקום שבהם חי האמן, ללא כל קשר לזמן ולמקום של אירועי יציאת מצרים.