ירושלים

מבוא

ירושלים נזכרת לראשונה במקרא בשם "שָׁלֵם" (בראשית יד 18), ובשמה ירושלים בספר יהושע (י 1, 13). ירושלים לא הייתה בירת הארץ, ו"לא מילאה תפקיד כזה אצל שום עם, פרט לישראל". דויד המלך הוא שקבע את מעמדה והפך אותה מעיר נוכרית לעיר הבירה, ובימי הממלכה המאוחדת הייתה ירושלים ל"מטרופולין של האומה" ולמרכז דתי ורוחני.¹
בחזונות אחרית הימים של הנביאים עתידה ירושלים לשמש כמרכז העולם – ומרכז כלל עולמי: "כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה וּדְבַר ה' מִירוּשָׁלִָם" (ישעיהו ב 3). שבעים שמות לירושלים – רבים מהם נזכרים במקרא, וירושלים בספרות חז"ל היא יסוד העולם ותשתיתו,² "ירושלים של מטה" כנגד "ירושלים של מעלה".

מאז חורבן ירושלים ובית המקדש השני, ובמשך כל תקופת הגלות הארוכה, הייתה ירושלים למחוז הכיסופים של יהודי התפוצות, אליה הפנו את תפילותיהם, לה נשבעו אמונים ואותה העלו על ראש שמחתם³ ולא חדלו מן התקווה "לשנה הבאה בירושלים".

מעט יוצרים: דוד בן-גוריון, על ירושלים בירת ישראל / ההכרזה בכנסת על ירושלים כבירת ישראל (תש"י -1950)

מאת:

• דוד בן גוריון

" …אנו רואים חובה להצהיר, שירושלים היהודית היא חלק אורגני ובלתי נפרד ממדינת ישראל – כשם שהיא חלק בלתי נפרד מההיסטוריה הישראלית, מאמונת ישראל ומנשמת עמנו. ירושלים היא לב לבה של מדינת ישראל. אנו גאים על כך שירושלים נתקדשה גם בעיני בעלי דתות אחרות, וברצון ובנפש חפצה נבטיח כל הסידורים וההקלות הדרושים, שכל בעלי הדתות האחרות יספקו צורכיהם הדתיים בירושלים ותינתן מצדנו כל העזרה לאו"ם להבטיח סידורים אלה.
אולם, אין אנו מעלים על דעתנו שארגון האו"ם ינסה לעקור את ירושלים ממדינת ישראל או לפגוע בריבונותה של ירושלים – כבירת הנצח של ישראל. פעמיים בתולדות עמנו נעקרנו מירושלים – רק לאחר שנוצחנו במלחמת דמים אכזרית על ידי כוחות מרובים וחזקים משלנו – כוחות בבל ורומא. קשרינו עם ירושלים בימינו אלה אינם פחות עמוקים מאשר היו בימי נבוכדנאצר וטיטוס פלאביוס. וכשירושלים נתקפה (=הותקפה) אחרי 14 למאי 1948, ידע הנוער הלוחם שלנו לחרף נפשו על בירת קודשנו, לא פחות משעשו זאת אבותינו בימי הבית הראשון והשני.
אין אנו מניחים אף רגע, שארגון האו"ם ינסה להוציא את ירושלים בכוח מידי ישראל, ואנו מצהירים, שעַם ישראל לא יוותר על ירושלים מרצונו הטוב, כשם שלא ויתר במשך אלפי שנה על אמונתו, על ייחודו הלאומי ועל תקוותו לשוב לירושלים ולציון…
…אומה זו לא תשלים לעולם עם הפרדת ירושלים, וירושלים היהודית לא תקבל על עצמה שום שלטון זר – לאחר שאלפי בניה ובנותיה שחררו בפעם השלישית מולדתם ההיסטורית וגאלו את ירושלים מהשמדה והרס…"

מתוך אתר הכנסת: http://www.knesset.gov.il/docs/heb/bengurspeech.htm
© כל הזכויות שמורות, 2002, מדינת ישראל

ירושלים בתקופת המקרא

ירושלים נזכרת לראשונה לא במקרא – אלא בתעודות מצריות עתיקות מן המאה ה-18 לפני הספירה, ברשימות מושלים ומקומות שלטונם ובהם השם "ירושלמם". 400 שנה אחר כך – ועדיין במצרים – חוזרת ומופיעה ירושלים באיגרות ששלח עבדחבה, מלך ירושלים.
במקרא נזכרת ירושלים לראשונה בשם זה בספר יהושע (י 1, 5 ועוד). קודם לכן, בספר בראשית, מסופר על מלכי- צדק מלך שלם – היא ירושלים לפי המסורת.⁴ בימי ההתנחלות של בני ישראל בארץ (המאות 12 – 11 לפני הספירה) היו ניסיונות לכבוש את ירושלים ולהתיישב בה – אך ללא הצלחה.⁵ העיר נשארה בידי היבוסים עד לכיבושה בידי דויד המלך, שקרא לה עיר דויד,⁶ הפך אותה לבירת הממלכה והעניק לה את מעמדה המיוחד בהיסטוריה.⁷
ירושלים לא הייתה מלכתחילה נחלה של אחד משבטי ישראל, ובחירתו של דויד להקים בה את המרכז הדתי והלאומי סייעה לגיבוש העם במסגרת מדינית אחת. מעמדה של ירושלים קיבל על פי המקרא תוקף אלוהי בעקבות ברית הנצח שכרת ה' בירושלים עם בית דויד.⁸
שלמה המלך בנה בירושלים את בית המקדש, והשלים את התהליך של הפיכת העיר היבוסית למרכז דתי ורוחני, מדיני ולאומי – תחילה של הממלכה המאוחדת, ואחר כך של ממלכת יהודה, עד חורבנה בידי הבבלים בשנת 586 לפני הספירה.
תיאור חורבנה של ירושלים מופיע בספר מלכים ב (כה), בספר ירמיהו (נב) ובמגילת איכה, שקינותיה מתארות בלשון נוקבת את מוראות המצור והחורבן. מאז החורבן הראשון ובמשך כ-50 שנה הייתה ירושלים "בֵּית קִבְרוֹת אֲבֹתַי חֲרֵבָה, וּשְׁעָרֶיהָ אֻכְּלוּ בָאֵשׁ" (נחמיה ב 3) עד להכרזת כורש ולתחילת שיבת ציון.
שבי ציון חזרו "לִירוּשָׁלִַם אֲשֶׁר בִּיהוּדָה" (עזרא א 3), בנו מחדש את בית המקדש, ולאחר מכן – את העיר החרבה ואת חומותיה: "וַתִּשְׁלַם הַחוֹמָה בְּעֶשְׂרִים וַחֲמִשָּׁה לֶאֱלוּל לַחֲמִשִּׁים וּשְׁנַיִם יוֹם" (נחמיה ו 15).⁹

ירושלים של הנביאים ומזמורי תהלים

בספרי הנביאים האחרונים מופיעה ירושלים גם בנבואות התוכחה ערב חורבן הבית הראשון ואחריו, וגם בנבואות הנחמה לעתיד לבוא, עם סיום הגלות ושיבת העם לארצו. הנביא ישעיהו תיאר את ירושלים של ימיו כ"קִרְיָה נֶאֱמָנָה" ש"צֶדֶק יָלִין בָּהּ", אך קונן על הפער שבין הייעוד לבין המציאות: "אֵיכָה הָיְתָה לְזוֹנָה קִרְיָה נֶאֱמָנָה, מְלֵאֲתִי מִשְׁפָּט… וְעַתָּה מְרַצְּחִים" (ישעיהו א 21).
ישעיהו הבטיח לירושלים הגנה אלוהית מפני כובשים¹⁰ – בתנאי שיושביה ייטיבו את דרכיהם, יעשו "מִשְׁפָּט בֵּין אִישׁ וּבֵין רֵעֵהוּ", לא יעשקו "גֵּר יָתוֹם וְאַלְמָנָה", לא ישפכו דם נקי ולא ילכו אחרי אלוהים אחרים (ירמיהו ז 5 – 7).¹¹ ואילו הנביא יחזקאל תיאר את ירושלים ערב חורבנה כעיר מושחתת המלאה בתועבות,¹² אך הזכיר את התקווה הטובה לאחריתה של ירושלים: "וְזָכַרְתִּי אֲנִי אֶת בְּרִיתִי אוֹתָךְ בִּימֵי נְעוּרָיִךְ וַהֲקִמוֹתִי לָךְ בְּרִית עוֹלָם" (יחזקאל טז 60).
נבואות הנחמה ונבואת אחרית הימים הבטיחו לירושלים עתיד נשגב של "עִיר הָאֱמֶת" (זכריה ח 3) שעתידה להיות מרכז עולמי לעבודת ה', וממנה יצאו "תוֹרָה וּדְבַר ה'" (מיכה ד 2), משפט ושלום (ישעיהו ב 4), ואליה יבואו לא רק "הָאֹבְדִים בְּאֶרֶץ אַשּׁוּר וְהַנִּדָּחִים בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם" אלא גם בני כל העמים (ישעיהו כז 13; ב 2).
נבואות הנחמה לירושלים עוסקות גם בשיקומה העתידי כעיר תוססת ושוקקת חיים: "עֹד יֵשְׁבוּ זְקֵנִים וּזְקֵנוֹת בִּרְחֹבוֹת יְרוּשָׁלִָם וְאִישׁ מִשְׁעַנְתּוֹ בְּיָדוֹ מֵרֹב יָמִים. וּרְחֹבוֹת הָעִיר יִמָּלְאוּ יְלָדִים וִילָדוֹת מְשַׂחֲקִים בִּרְחֹבֹתֶיהָ" (זכריה ח 4 – 5). וכל המתאבלים על ירושלים יזכו לשמוח בשמחתה.¹³
מזמורים רבים בספר תהלים מתארים את ירושלים – את יופיה "יְפֵה נוֹף" (תהלים מח 3), את מעמדה כמרכז עלייה לרגל "שֶׁשָּׁם עָלוּ שְׁבָטִים שִׁבְטֵי יָהּ… לְהֹדוֹת לְשֵׁם ה'" ואת ייחודה "כְּעִיר שֶׁחֻבְּרָה לָּהּ יַחְדָּו" (תהלים קכב 2).
ירושלים, עירם של דויד ושלמה, נהנית מיחסו המיוחד של ה', אוהב "שַׁעֲרֵי צִיּוֹן" (תהלים פז 2), והיא גם עיר השלום, שבה "יִשְׁלָיוּ אֹהֲבָיִךְ" (תהלים קכב 6). אחת הקינות במגילת איכה מזכירה בערגה את יופייה של ירושלים שהייתה "כְּלִילַת יֹפִי מָשׂוֹשׂ לְכָל הָאָרֶץ" (איכה ב 15).
פסוקי תנ"ך רבים המתארים את ירושלים ואת שבחה הולחנו בימינו והיו לחלק מן הזמר העברי.

ירושלים במדרשי חז"ל

ספרות חז"ל העניקה לירושלים מעמד קדמוני ומיוחד במינו לא רק בתולדות עם ישראל – אלא בתולדות העולם כולו: כל העולם – השמים והארץ – נבראו מציון, היא ירושלים,¹⁴ וכבר בתחילת בריאת העולם "עשה הקדוש ברוך הוא בירושלים סוכה, כביכול, שהיה מתפלל בתוכה: יהי רצון שיהיו עושין בני רצוני, כדי שלא אחריב את בית מקדשי."¹⁵
מקורות חז"ל מציירים את ירושלים כמרכז העולם: "ארץ ישראל יושבת באמצעיתו של עולם, וירושלים באמצע ארץ ישראל."¹⁶ ירושלים זכתה במעלות רבות – ובמידה גדושה מכל אחת מהן, והותירה אך מעט לשאר ערי תבל: מתוך עשרה קבין של יופי, חכמה ותורה שבאו לעולם – לקחה ירושלים תשעה, "ואחד – כל העולם כולו".¹⁷
פעמיים חרבו ירושלים והמקדש עקב חטאיו של עם ישראל,¹⁸ ולפיכך גם בסבל גדול חלקה של ירושלים שקיבלה "תשעה חלקים של ייסורים" מתוך עשרה שבאו לעולם.¹⁹ עם ישראל לא השלים עם חורבן ירושלים, ויצר פיצוי מה לָאובדן בדמות "ירושלים של מעלה": לפי האגדה, "מרוב אהבתה של [ירושלים של] מטה" ברא האל לעצמו בשמים ירושלים אחרת, של מעלה, ואף נשבע, "שלא ייכנס ב[ירושלים] של מעלה עד שיבנה [ירושלים של מטה]."²⁰
על כוחה המאחד של ירושלים "שחוברה לה יחדיו" אמרו חז"ל: "שהיא עושה כל ישראל חברים",²¹ שהרי כל העם היה עולה לרגל "כאיש אחד חברים." למרות חורבנה של ירושלים ואובדן המקדש וברוח דברי הנביאים, צפו חז"ל עתיד גדול ורב לירושלים, שתהיה "מטרופולין לכל הארצות" ואליה יתקבצו "כל הגויים וכל הממלכות."²² וגם כל יהודי הגלויות עתידים לשוב אליה. וכדי להכיל את כל הבאים והשבים עתידה העיר "להיות מתרחבת בכל צדדיה."²³

ירושלים בתפילה ובמנהגים

חורבן ירושלים ובית המקדש השני הביא את הקץ על מעמדה כמרכז דתי, לאומי ורוחני ליהודי הארץ והתפוצות. אך זכרה כמוקד של כיסופים וגעגועים נשמר היטב בזיכרון ההיסטורי של העם: מנהגים ותקנות שקבעו חז"ל, החל ברבן יוחנן בן זכאי, היו בבחינת זכר לירושלים ולבית המקדש, ושילבו את זכרה של העיר ירושלים באורח החיים היומיומי של היהודי באשר הוא – בחול ובשבת, בחג ובימי זיכרון, בתפילה ובטקסי החיים.
לפיכך קבעו חז"ל, שכל המתפלל בארץ ישראל "יכוון את לבו כנגד ירושלים"²⁴ ומכאן המנהג לשבת או לעמוד בזמן התפילה עם הפנים לכיוון ירושלים, כפי שהתפלל דניאל כשפניו "נֶגֶד יְרוּשְׁלֶם" (דניאל ו 11).
בעקבות החורבן הייתה ברכת ירושלים לחלק מברכת המזון: "רחם ה' אלוהינו על ישראל עמך ועל ירושלים עירך ועל מקדשך ועל מזבחך ותבנה ירושלים עיר קודשך במהרה בימינו והעלנו לתוכה ושמחנו בה".²⁵
ירושלים נזכרת באופן קבוע בתפילת היום, ויותר מפעם אחת: פעמיים בתפילת העמידה (תפילת שמונה עשרה): "ולירושלים עירך ברחמים תשוב… ובנה אותה בקרוב בימינו בניין עולם…", "ותחזינה עינינו בשובך לציון ברחמים"; וכן בברכות הקשורות לקריאת שמע: "אור חדש על ציון תאיר" כמו גם: "הפורש סוכת שלום עלינו… ועל ירושלים."
שלושה ימי צום וזיכרון מוקדשים לאבל על החורבן הכפול של ירושלים – חורבן הבית הראשון והבית השני: עשרה בטבת, י"ז בתמוז ותשעה באב.²⁶ ומאז החורבן הראשון ליוותה את עם ישראל שבועתם של הגולים הראשונים בגלות בבל: "אִם אֶשְׁכָּחֵךְ יְרוּשָׁלִָם תִּשְׁכַּח יְמִינִי. תִּדְבַּק לְשׁוֹנִי לְחִכִּי אִם לֹא אֶזְכְּרֵכִי אִם לֹא אַעֲלֶה אֶת יְרוּשָׁלִַם עַל רֹאשׁ שִׂמְחָתִי" (תהלים קלז 5 – 6).
שבועה זו נאמרת גם בימינו בסיום טקס החופה, לפני שבירת הכוס, וכן בחלק מהמנהגים בסיום הסעודה השלישית בשבת. ליל הסדר מסתיים בתפוצות בקריאה "לשנה הבאה בירושלים", ובארץ – "לשנה הבאה בירושלים הבנויה".
ולזכר חורבן ירושלים והמקדש יש הנוהגים להשאיר בבית חדש פינה שהיא "זכר לחורבן" – ללא טיח או צבע.²⁷ וכך גם המנהג שלא להשתמש בכלי נגינה – הקיים עד ימינו בקרב חרדים קיצוניים – כחלק מן האבל המתמשך על החורבן.²⁸ העיר ירושלים חותמת את ההמנון של מדינת ישראל, התקווה, בהבעת משאלה ותקווה "להיות עם חופשי בארצנו, ארץ ציון וירושלים."

שבעים שמות לירושלים

ירושלים נזכרת בשם זה במקרא – מספר יהושע ואילך – יותר מ-600 פעמים, אך היא נקראת גם ציון,²⁹ נזכרת בשם יבוס – כשם יושביה הראשונים, וכן כעיר דויד- על שמו של המלך שכבש אותה מיד היבוסים והפך אותה לבירת ישראל.³⁰
ירושלים ידועה בשמותיה ובכינוייה הרבים – במקרא ובמדרש, בפרשנות ובפיוטים, ואחד ממדרשי אגדה³¹ של חז"ל מציג רשימה ארוכה ומפורטת ובה 70 השמות שקרא ה' לירושלים, וכולם מעוגנים בתיאורי העיר במקרא.³²
מקצת הכינויים של ירושלים מעידים על יחסו המיוחד של ה' לעיר: עיר אלוהים; עיר ה' (תהלים מו 5; ישעיהו מח 19); כיסא ה' (ירמיהו ג 17); ה' יראה (בראשית כב 14); אריאל (ישעיהו כט 1).
יש כינויים המציינים את מעמדה המקודש של העיר – קודש (תהלים כ 3); עיר הקודש (ישעיהו נב 1); הר קודש (תהלים פז 1); קדוש ישראל (ישעיהו ס 14). שמות אחרים מעידים על מבני העיר ומיקומה: מצודת ציון (שמואל ב, ה 7); קריית מועד (ישעיהו לג 20); הר המור (שיר השירים ד 6), שעל פי האגדה הוא הר המוריה.³³
אופיה המיוחד של ירושלים וייעודה הרוחני באים אף הם לידי ביטוי בשמותיה: קריה נאמנה (ישעיהו א 21); עיר האמת (זכריה ח 3); נווה צדק (ירמיהו לא 22). גם על יופיה של העיר מעידים אחדים משמותיה: כלילת יופי (איכה ב 15); יפה נוף; משוש כל הארץ; קריית מלך רב (תהלים מח 3).
במדרשי אגדה מוצאים את ירושלים של זהב³⁴ שהיא עין העולם;³⁵ אור עולם ופלטין (=ארמון מלוכה).³⁶ בארמית היא נקראת "אירושלים.³⁷ וכינויה בפיוטים – "קרתא דשופרייא" (=העיר המובחרת). השם שנתנו הרומאים לירושלים אחרי דיכוי מרד בר-כוכבא הוא איליה קפיטולינה,³⁸ ושמה הערבי של ירושלים הוא אלקודס (=הקודש), אלקודס א-שריף (=הקודש הנעלה).

ירושלים כמרכז העולם

כבר במקרא מתוארת ירושלים לא רק כמרכז הדתי, הרוחני והלאומי של עם ישראל – אלא גם כמרכז רוחני עולמי לעתיד לבוא, אשר ממנה "תֵּצֵא תוֹרָה וּדְבַר ה'" (ישעיהו ב 3) ואליה יבואו הנכרים כדי להתפלל בבית המקדש (מלכים א, ח 41 – 42) "וְנִקְווּ אֵלֶיהָ כָל הַגּוֹיִם לְשֵׁם ה' לִירוּשָׁלִָם" (ירמיהו ג 17).
מרכזיותה של ירושלים מבחינה רוחנית הגדירה גם את מיקומה הפיזי במרכז העולם: "זֹאת יְרוּשָׁלַם בְּתוֹךְ הַגּוֹיִם שַׂמְתִּיהָ וּסְבִיבוֹתֶיהָ אֲרָצוֹת" (יחזקאל ה 5).³⁹ מדרשי חז"ל מציגים את חשיבותה ומרכזיותה של ירושלים כהמשך לתיאור מקומה ועתידה של במקרא: במדרשי אגדה "עתידה ירושלים להיעשות מטרופולין לכל הארצות" – ועתידים להתקבץ אליה אליה "כל הגויים וכל הממלכות"⁴⁰
חז"ל מדגישים את מיקומה של ירושלים באמצע העולם, שהרי ארץ ישראל היא "באמצעיתו של עולם, וירושלים – באמצע ארץ ישראל".⁴¹ תפיסה זו של ירושלים מעוגנת במסורת הגורסת כי בירושלים, בהר המוריה, נמצאת אבן השתייה שהיא יסוד העולם כולו:⁴² "אבן ירה הקדוש ברוך הוא בים, וממנה נשתת העולם. למה נקרא שמה אבן שתייה? שממנה הושתת העולם."⁴³
ירושלים שנמצאת באמצע העולם, במרכזו, היא אפוא "טיבורו (=טבורו) של עולם."⁴⁴ הצגתה של ירושלים כלב העולם ומרכזו באה לידי ביטוי גם במפות מימי הביניים. המתארות את ירושלים באמצע המעגל המייצג את העולם. ⁴⁵

העשרה - קישורים

מאמר של שרגא גפני, "ירושלים בימי קדם" – באתר "דעת"

מאמר של יהודה קיל, "ירושלים במקרא" – באתר "דעת"

מאמר של נחום רקובר, "עשרה דברים נאמרו בירושלים" – באתר "דעת"

ובאתר חגים של מכון שיטים

מאמרו של הרב ד"ר דוד מישלוב, "עיונים בברכת בונה ירושלים" – באתר דעת